וונקובר (6). העיתונאי הישראלי משתתף בחיבוטי הנפש הצרפתיים לגבי לוזריות צרפתית או ווינריות אמריקאית

אני הולך הערב, כנראה, לטקס מדליות. במשחקי החורף לא מעניקים את המדליות באתר התחרות עצמו אלא בטקס מרוכז בערב. הזדמנות נוספת למכור כרטיסים ב-25 דולר. והיום צפויים שלושה אמריקאים לקבל את המדליות שלהם. שון ווייט, שני דייויס ולינדזי וון. אתמול היה יום היסטורי לספורט האולימפי האמריקאי – שש מדליות ביום אחד של משחקי חורף.



זה מחזיר אותי לדיון שערכנו פה כמה פעמים לקראת משחקי בייג'ינג לגבי שיטת הספורט באמריקה כי הייתה לי שיחה מאד מעניינת עם עיתונאית צרפתיה. היא אמרה שבצרפת יש לכמה אנשים תחושה ששיטת האקדמיות, שקידמה דרמטית את הספורט הצרפתי במשך כעשרים שנה, אולי מיצתה את עצמה. היא הביאה אמנם את הספורט הצרפתי לכל שכבות הציבור כולל נשים ומיעוטים אתניים. אבל הרבה ספורטאים צרפתים בהרבה ענפי ספורט תקועים בנקודה שבין "ספורטאי מעולה" ל"אלוף אגדי". כמה דוגמאות עליהן חשבנו הן לאורה מאנודו (שעכשיו בהריון), גיל סימון וטסונגה בטניס (וגם הנרי לאקונט שהיה לו כשרון להיות אלוף סלאם), בריאן ז'ובר מחליק הקרח הנהדר שלהם שתמיד נופל באולימפיאדות, וגם גולשי הסנואובורד שלהם פייר וולטיאר וקסוויאד דה לה רו, שניצחו רוב העונה ונכשלו כאן והיו העילה לשיחה.



כן, הייתה לי תחושה שאני מאד חכם כישראלי כשאני דן עם צרפתים על הלוזריות הצרפתית בספורט.



אמרתי את דעתי שהעניין מתחיל בגיל 6,8 או 10. הילד הצרפתי מזוהה כפוטנציאל אולימפי. הוא מקבל את האימון הטוב ביותר בנמצא אבל נמצא כבר בנקודה הזו תחת עול ציפיות. הילד האמריקאי מייצג את הבית ספר שלו מול בית ספר שכן. הוא רק צריך לנצח. אולי ישחק בזכות זה בקולג'. אולי בזכות זה ילמד בחינם. אולי יקבל איזו מלגה או חסות. הוא לא צריך להיות מושלם טכנית – הוא חשוף לרמת אימון הרבה יותר נמוכה ברוב ענפי הספורט – אבל הוא יודע דבר אחד. הוא צריך לנצח כדי להמשיך.



לכן ביום התחרות האולימפית אין שני לספורטאי האמריקאי.

16 Comments

יותם מ 18 בפברואר 2010

ובכל זאת צריך להזכיר שיש להם אולימפיאדה נהדרת, הרבה מעבר למצופה, עם שבע מדליות ופוטנציאל לעוד לפחות חמש

ככל הידוע לי השיטה האמריקאית היא ייחודית, כלומר ברוב מדינות הספורט המצליחות נשענים על שיטת האקדמיות, לא?

יותם מ 18 בפברואר 2010

מצד שני הספורט העממי בצרפת משגשג. הרבה יותר מארה"ב. גרתי בשתי המדינות ואין בכלל מה להשוות. אופניים, סקי וענפים אולימפיים אחרים הם עניין תרבותי לא פחות מספורטיבי. ובצרפת, בשונה, לדוגמא מבריטניה ואיטליה (ואפילו גרמניה וספרד) יש עומק ונוכחות מרשימה בכל הענפים הקבוצתיים (כולל ראגבי כשיש ביקוש וקהל אפילו לענפים אמרקיאים וצפ' אמריקאים כמו פוטבול והוקי).

אריאל 18 בפברואר 2010

יותם, זה אולי חלק ממה שרונן מדבר עליו – הספורט העממי בהחלט נפוץ יותר באירופה – זה לא סתם שאומרים על אמריקאים שהם בטטות כורסא, זה בדיוק מה שהם. אבל מה שהרבה יותר נפוץ בארה"ב זה הספורט התחרותי.
אתה רואה ילדים מגיל אפס מתחרים אחד בשני. ליטל ליג, פוטבול, כדורסל בפארק. הרוח התחרותית מפעמת באמריקאיים. הם חיים את האמירה של וינס לומברדי על זה שניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד

רונן דורפן 18 בפברואר 2010

יותם – אבל האמריקאים יבואו 80-90 אלף לעשרות משחקי פוטבול מכללות כל שבוע. מה שאתה מתאר בצרפת זה מדינה סוציאלית מתוקנת – זה לא מביא מדליות זהב…

שמרלינג 18 בפברואר 2010

ומצד שני, אומרים שהנבחרות הצעירות שלנו בכדורגל, אמנם מצליחות בטורנירים אבל לא מספקות שחקנים לנבחרת הבוגרת כי בישראל מתמקדים בהישגים בגילאים הצעירים. האולימפית והצעירה של ישראל מגיעות להישגים מכובדים. זאת דוגמא נגדית לטענה, לא?

רונן דורפן 18 בפברואר 2010

שמרלינג – לא ממש. כי בשביל לקיים שיטה אמריקאית צריך מאסה קריטית. זה טוב למדינות גדולות.
מצד שני לקיים שיטה אירופאית צריך מומחיות עצומה באיתור. בהונגריה בא אני חי מאתרים את השחיינים מוקדם מאד – והם מקבלים את האימון הכי טוב. מאמן אחד מילדות עד הגמר האולימפי עם המון תמיכה מסביב. ככה הם ממקסמים את המשאבים הקטנים שלהם. וכתוצאה מכך היסטורית הם המדינה עם הכי הרבה מדליות לנפש באירופה במשחקי הקיץ.

אבל כאן נכנס עניין הנסיון – הם כמעט לא טועים באיתור בגלל הנסיון העצום שלהם. לא כל הילדים בהונגריה מתאמנים ברצינות – אבל חלק עצום מאותר ברצינות.

אלון 18 בפברואר 2010

הורים אמריקאים לא ירשמו את הילד שלהם לספורט אם אין שם תחרות, ליגה וקבוצה אלופה.
זה מתחיל בגיל 5, אי אפשר להרשם לחוג כדורסל, יש רק ליגה תחרותית אבל בשביל שזה יהיה הוגן יש דראפט.

יותם מ 18 בפברואר 2010

אם נתעלם מההבדל בגודל, אני מבקש לומר שלתשתית של הספורט העממי יש המשכיות בספורט המקצועי. ליגת הראגבי מושכת עשרות אלפים, והליגות בכדוריד וכדורעף הן מן הטובות באירופה. גם תחרויות שייט, אתלטיקה, אופניים, סקי וגולף מושכות קהל. וזה משהו שאני חושב-אני לא יכול לקבוע בוודאות-שלא קיים באותה מידה במדינות אירופה האחרות.

רונן דורפן 18 בפברואר 2010

יותם – אני חושב שגרמניה די עמוסה בספורט תחרותי. כולל המון כדורגל נשים שאני לא חושב שיש בצרפת.

אבישי 19 בפברואר 2010

אני חושב שצריך לדעת להפריד מצד אחד ולשלב מצד שני בין הכשרון הטכני והאתלטי ובין הפן המנטלי ויצר התחרותיות. צריך לזכור שמדובר בשני תחומים שמתנהגים לפי שני גרפים שונים לגמרי. המנטלי (לרוב) עולה עד שמגיע לרוויה מסויימת ונשאר ככה עד סוף הקריירה בעוד הפיסי מגיע לשיא מסויים ומתחיל לדעוך אצל ספורטאים שהם לא ראיין גיגס. החוכמה של מערכת היא לדעת לשלב את שניהם ככה שהמקסימום המשותף יהיה הטוב ביותר.

יותם מ 19 בפברואר 2010

תוצאות מעודדת מביורנדאלן. הזהב עוד יגיע במשחקים הללו.

אם השאלה היא בין ספורט תחרותי לספורט עממי כבסיס להשגים, אני מניח שהייתי בוחר בספורט העממי. זה גם יותר בריא ויש לזה חשיבות תרבותית, מצד שני קשה להתווכח עם הישגיה של ארה"ב והמודל האמריקאי. מעניין מה היה קורה אם בצרפת היו 150 מיליון צרפתים ולא 65, כי ההישגים האמריקאים הם גם תוצר של אומה בת 300 וקצת מיליון תושבים.

לוינטל 19 בפברואר 2010

איזו זילות נעשתה למושג לוזר. הרוסים לוזרים, האנגלים לוזרים, הצרפתים לוזרים, הספרדים כמובן לוזרים. עוד מעט גם הגרמנים לוזרים…
די כבר עם השטויות האלה. יש ספורטאים יותר ווינרים ויותר לוזרים. יש גם צרפתים ווינרים רבים וכאלה שעומדים בלחץ. חוצמזה באולימפיאדת החורף שליש עד חצי מהענפים זה המון המון מזל ובלאגן

יוסי 19 בפברואר 2010

לצרפתים יש הרבה ספורטאים מעוררי גאווה, אז מהיבט הגאווה הלאומית, הכל בסדר. אתם מדווחים גם שיש להם ספורטאים חובבים רבים, בשכיחות גבוהה יותר מבארה"ב. אני קצת סקפטי, אבל אם זה המצב, אז גם יופי, כי זו מטרה חשובה אף יותר של ספורט.

אני לא חושב שספורטאים ברמת תחרותיות קיצונית כמו ג'ורדן, ארמסטרונג ופלפס הם מסוג הגיבורים שאומה צריכה בשביל זהות לאומית בריאה. אולי אפילו ההפך הוא הנכון.

תושב חוזר 19 בפברואר 2010

אני רוצה לחזק את דבריו של לוינטל. הישראלים לא לוזרים. אנחנו פשוט גרועים

תושב נשאר 20 בפברואר 2010

זה לא סותר תושב, לא סותר.

Comments closed