מחשבות בעקבות סגירת "שם המשחק"

“שם המשחק" נסגר. אבל במקום להתאבל עכשיו או לתקוף את תרבות הספורט בישראל או את מצב העיתונות המודפסת בכלל אני אגיד משהו אחר. כל הכבוד! 14 שנים יוצאות מהכלל. הריעו לאורי שרצקי שערך מהיום הראשון ליום האחרון!

מצב מגזיני הספורט בעולם לא מבריק באופן כללי. כך למשל ספורט'ס אילוסטרייטד – עדיין הטוב שבהם בשפה האנגלית לפחות – הוא היום מגזין של 80 עמודים. אני זוכר תקופות של 120-150 עמודים מדי שבוע. שוחחתי על כך עם אחד הצלמים שלהם בוונקובר – והוא אמר לי  שאין מפרסמים. ועדיין המגזין שלח אותו במיוחד מניו יורק בכדי להתחפר בשלג ולהביא תמונות של סקי נורדי.

אבל אני חייב לומר שנדמה לי שזה לא רק משבר אלא גם שינוי. במקביל לירידה בהיקפים של ספורט'ס אילוסטרייטד והמתחרה שלו ESPN, אני רואה שהם מוציאים הרבה מאד גליונות מזכרת מיוחדים. גליון אליפות ליאנקיז או גליון לכבוד כניסתו של מייקל ג'ורדן להיכל התהילה, גליון הכנה לאולימפיאדת החורף וכיוצא באלו, גליון לפתיחת העונה בפנטזי בייסבול. כן, הפנטזי בייסבול הוא נושא שמקבל התייחסות מכובדת ונפרדת מעונת הבייסבול עצמה.  ועל פי התרשמותי גם מגזיני הנישה לא בבעיה מיוחדת. בעוד האילוסטרייטד מצטמק עדיין תמצאו את ההפרדה בין מגזין דייג נהרות לדייג בים. אז במידה רבה נראה לי שהתפקיד של מאמר מודפס משתנה. ממשהו עם חיי מדף של שבוע למשהו עם חיי מדף ארוכים יותר.

סיבה אחרת לירידה בהיקפים של האילוסטרייטד היא שמגזינים חשובים אחרים פשוט נותנים יותר ספורט משאני זוכר. קובי בראיינט על שער האסקווייר. לשון ווייט מוקדשת כתבה גדולה בפלייבוי. גם לטיים וניוזוויק יש כתבות ספורט גדולות כמעט מדי שבוע. וכאן אני חייב לומר שזה משהו שאני מרגיש גם בישראל. הרבה יותר רצון של העיתונות המגזינית "הרגילה" לעסוק בספורט. הייתה לי הפתעה די נעימה שהכתבה שלי על מחליקי הקרח של ישראל במשחקי החורף – נושא שמאד מאד רחוק מהמיינסטרים של הספורט הישראלי – מצאה את דרכה לשער המגזין של "ישראל היום".

כל ההתפתחות הזו אולי לא טובה למגזינים של ספורט. אבל היא לאו דווקא רעה למקומו התרבותי של הספורט. לכתבות ספורט במגזינים כלליים יש יתרון אחד מובהק: הרבה יותר קוראים. ומהבחינה הזו גם בסופו של "שם המשחק" אין רק חדשות רעות. אורי שרצקי עובר להיות העורך של מקומוני מעריב. ואני משוכנע שמשמעות הדבר הוא יותר כתבות ספורט איכותיות אותן יקראו יותר אנשים משקראו את שם המשחק. 

מצד שני, העניין של מגזינים רגילים בספורט הוא מוגבל. ומהבחינה הזו נראה לי שלמגזינאות ספורט איכותית בעברית יש רק בית אחד: האינטרנט. והשאלה הגדולה באיזו רמה האינטרנט יכול לתמוך בעניין.

אתמול היה יום של כדורגל אירופי – שהתלווה בדיון סוער. עסקנו גם בברצלונה ומנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד. אבל גם בהיסטוריה הרחוקה של ריאל ומילאן. אני כותב עסקנו ברבים לא חלילה בגלל ריבוי מלכותי אלא בגלל שבאמת זה הרבה יותר ממאמץ גם שלי. גם חלק מהמתדיינים בודקים את העובדות שלהם ותורמים ידע שהם משקיעים זמן בצבירתו. ואת העבודה שלי בעניין אפילו מממן כיום ספונסר. אז אפשר לומר שהאינטרנט מחזיק כלכלית סוג כזה של דיון.

אלא שכאן מדובר במשהו זול מאד. אני צפיתי בטלוויזיה, כתבתי את דעתי בכמה עניינים, עזי דן תרם מזמנו לבחור הרכבים היסטוריים והקוראים ניהלו דיון שבחלקו אפילו היה תרבותי! כמה ימים קודם גם היה דיון מאד מפרה – בחירת 11 של כל הזמנים בכדורגל ישראלי. אבל  שני הדברים הללו הם לא ממש עיתונאות מגזינית. עבודה מגזינית יותר אני יכול לבצע רק כשעיתונות מודפסת מממנת את העניין.  ומהבחינה הזו כרגע אינני רואה את האינטרנט כתחליף לשם המשחק בשפה העברית.



וכאן יש לי שאלה/בקשה. האם מי שמשתתף בדיון יוכל להגיד אם היה מוכן לשלם על חומר קריאה על ספורט באינטרנט? כמה היה מוכן?  ועל מה היה מוכן?

האם יש קשר בין פיל ג'קסון לפלגריני?
ביקורת טלביזיה ספורטיבית

69 Comments

רפאל 12 במרץ 2010

ערוץ הספורט מוכר חבילה של שידוריו לחו"ל בתשלום של 15 דולר לחודש .
אם בשביל לראות את הדברים האלה יש מי שמוכן להוציא סכום לא קטן , אז בטוח יש מי שישלם גם על חומר איכותי יותר , למרות שאין ממש תחליף לשידורים ישירים
או צפייה במשחקים היסטוריים.

שלו, רומא 12 במרץ 2010

אגיב תחת שני כובעים הראשון כצרכן, השני כמהנדס מחשבים (למען הגילוי הנאות)
כצרכן ספורט הצורך במידע אין סופי הוא גדול, יש תסכול רב כשהפוסטים המתפרסמים עוסקים בנושאי ספורט שרחוקים ממני ולכן ריבוי אתרי ספורט / שבועוני ספורט תורם תרומה מכרעת לסיפוק היצר הזה, בעבר היו עיתוני ספורט טובים יותר או פחות ואני מעיד על עצמי כצרכן שלהם. אבל כמו הרבה דברים בחיים כשהם היו ללא תחרות הן סבלו מאוד מאיכות נמוכה משלב מסוים. בהתחלה כולם מנסים לספק את המוצר הטוב ביותר, אך כשההכנסה קטנה מההוצאות משחררים עיתונאים ראויים, ומחתימים חלטוריסטים, אני חושב שערוצי הספורט למינהם הם הדוגמא הטובה ביותר לחלום ושיברו.
בעין מקצועית יותר, כל העולם הולך לכיוון החינם וברשת, כאשר הכוונה היא שההכנסות יהיו מפרסום, עכשיו ההתפתחות היא לשני כיוונים, האחד המקצועי האיכותי שאחריו ירוצו מפרסמים כי תחת האכסניה האיכותית מתקבל סוג של פירסום חיובי, השני הצהוב שבו יש פרסום מטעם תחת מסווה של כתבה אוביקטיבי. וזאת הבעיה העיקרית של ערוץ הספורט למשל ושל אתר אינטרנט אחר. התשלום על תוכן הוא בעייתי, אני מניח שתחת חבילת שירות בו אתה מנוי לכבלים רשאי לגלוש ולראות משחקים באתר ערוץ הספורט ולקרא את הפרשנות זה דבר שיכול להתקיים, באופן פרטני על אתר אני מתקשה להאמין שאני אשלם, למשל אם ישראל היום (אם לא היה חינמון) יקנו זכויות שידור של המונדיאל והליגה האנגלית ובתמורה יציבו רשימת עיתונאים מכובדת שילוו את המשחקים בפרשנות וסיפורי רקע ואקבל בתור מנוי גישה חופשית לכל אלה זה יהיה מתקבל על הדעת, אני אעצור כאן ברעיונות כי בכל זאת את הסטרטפ האמיתי אני משאיר לעצמי…(; 

תומר חרוב 12 במרץ 2010

יכול להיות שאתה צודק לגבי ההשלכות התרבותיות, אני פשוט מבואס שאין לי מה לקרוא החודש. המגזין עזב כמו שכוכב מודיע באופן פתאומי על פרישה. אז כמובן שכל הכבוד לשם המשחק על 14 שנים( אני קורא אותו 13) נהדרות אבל פשוט חבל,חבל מאוד.
מבחינתי אין תחליף למגזין. הקריאה במוצר חי, בדפוס , הידיעה שהוא נשמר ולא זורקים אותו(אני מחזיק בכל הגליונות שקניתי),הציפייה למצוא אותו בתיבת הדואר כל זה מעניק נופך נוסף מעבר לאיכות הכתיבה.

אביה 12 במרץ 2010

I'm paying to ESPN. I'm an Insider…

גיל 12 במרץ 2010

אני קורא כבר כמעט עשור את ספורטס אילוסטרייטד ובאמת אין לו מתחרים. איפה עוד אפשר למצוא סיפורים כמו זה על כובש השער לארה"ב נגד אנגליה?

http://sportsillustrated.cnn.com/vault/article/magazine/MAG1166756/index.htm

זה נכון שיש היום גליון מזכרת אחרי כל אליפות של כל קבוצה שהיא אבל לא נראה לי שעושים מזה יותר מדי כסף. אגב, בגיליון המזכרת שכלל תמונות מוונקובר הם מספרים ש9 הצלמים שם צילמו 270 אלף תמונות בכל האולימפיאדה!

לגבי מצב העיתונות והאינטרנט: לדעתי, אין תחליף למגזין שאפשר להחזיק ביד. יש גבול לכמה אפשר לקרוא ברשת. כתבות ארוכות לא עוברות טוב ברשת. לגבי עיתונות ספורט, אנחנו מוצאים ברשת בעיקר טורי פרשנות ודיעות ודיווחים שוטפים. לא תמצא כמעט כתבות איכותיות שדורשות עבודות תחקיר מעמיקות.

כמו לגבי דברים אחרים אני חושב שהמודל הכי טוב לתשלום הוא מה שנקרא מיקרו תשלומים. רוב האנשים לא יהיו מוכנים לשלם דמי מנוי שנתיים כי אתה קונה חתול בשק. בשביל לשלם, אני רוצה לקבל משהו שאני לא יכול לקבל ממקורות אחרים ובשביל דיעה זו או אחרת של מישהו אני לא חושב שאנשים יהיו מוכנים לשלם. מה שכן, בשביל כתבות מעניינות אנשים יהיו מוכנים לשלם פר כתבה כל עוד מדובר בסכום זניח יחסית. אם למשל כתבה תעלה משהו כמו 10 סנט או אפילו חצי דולר, ויהיה אפשר לשלם עליה בלחיצת כפתור בודדת ולא כל פעם למלא פרטים של כרטיס אשראי אז לדעתי יהיו די הרבה שישלמו. זה אולי נשמע מעט אבל לכותבים טובים יהיו מאות ואלפי קוראים ובסך הכל יוכלו לקבל תשלומים מכובדים מזה.

אגב, יש לפחות 10 מגזינים של פנטזי בייסבול ולפחות 20 לפוטבול לפני העונה.

אלון 12 במרץ 2010

שנה שעברה שילמתי 3 וחצי דולר למנוי שנתי לespn המגזין שזה כולל את ה insider. השנה הם הבינו שזה גדול עליי אז הציעו לי את המנוי בדולר.
האמת היא שרק ה insider שווה כמה דולר בחודש.

דנידין 12 במרץ 2010

אני הולך עם גיל, לחיצת כפתור במחשב באיפון או בקינדל כדי לקבל כתבה מסוימת. אז הייתי משלם משהו כמו עד דולר, תלוי בכותב ובנושא. לדוגמא אם כתב שאני אוהב כותב על מאנ יו כתבה של 5 עמודים אז אני משלם בכייף דולר ואפילו 2. אם אותו כתב כותב על הנאסקר 2 עמודים אז הייתי משלם 10 סנט. אבל על בסיס חודשי נניח 10 דולר לחודש כדי לקבל 4-8 כתבות שחלקן בכלל לא מענינות אותי לא הייתי משלם.

שמרלינג 12 במרץ 2010

על ספר איכותי בנושא שמעניין אותי בספורט, הייתי משלם.
הייתי קונה כרטיס קולנוע בשביל סרט תיעודי על ספורט.
את שניהם הייתי צורך גם דרך האנטרנט בתשלום.
אני תוהה מה אני מרגיש לגבי בלוגים או אתרים בתשלום, כמו, נניח, האתר של מיברג ,רק בנושא ספורט ובהנחה שהוא מלא בכתבות מגזין מעולות. דברים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר ובשפת האם שלי. כן, זה שווה את המחיר של ירחון. אני מחזק את דבריו של גיל לגבי מיקרו תשלומים שהם עדיפים על פני מנוי חודשי/שנתי. לצערי, זה כנראה גם מודל פחות רווחי.

martzianno 12 במרץ 2010

תוך שעתיים וחצי קם אתר שמציע להורדה בחינם את כל הכתבות של המגזין הוירטואלי הזה (אם אין כבר אחד כזה).

יובל (אחר) 12 במרץ 2010

לא רק מגזיני הספורט בבעיה. הניו יורק טיימס, אולי המכובד שבעיתוני העולם, מצוי בקשיים כלכליים כבר זמן מה ולפי התכניות הוא יתחיל לגבות כסף עבור גישה לתכנים שלו באינטרנט.

אני מניח שהייתי מוכן לשלם עבור מנוי למגזין ספורט, אבל עם התשלום מגיעות ציפיות גבוהות יותר ודרישות גבוהות יותר. לדוגמה – קצב עדכון; לדוגמה – איכות כתיבה; לדוגמה – מגוון רחב של נושאים (כלומר לא רק כדורגל ישראלי + שלוש ליגות אירופאיות); לדוגמה – כתבות מעמיקות על היסטוריה וכד'. באופן לא מפתיע, אני מוצא הרבה מהדברים האלה פה כרגע. שני הדברים שחסרים לבלוג הזה כדי להפוך למגזין מלא, הם כתבות עומק מגזיניות (כלומר 3000-4000 מלה) וקצב עדכון מספיק גבוה עם כיסוי מספיק רחב. הבלוג כאן נהנה מהעובדה שאתה עובד בעיתון יומי ששולח אותך למקומות מעניינים. אני מניח ששני הדברים האלה היו מתאפשרים אם היו מתווספים עוד מספר כותבים והמגזין הזה היה העיסוק המרכזי שלהם, אם כי לא חייב להיות הבלבדי. כאן יהיה מעניין לשמוע ממך רונן, כמה זמן עבודה לדעתך דורש מגזין כזה.

בהנחה שיקום מגזין שהכתיבה בו תענה על הקריטריונים האלה הייתי מוכן לשלם כמה עשרות דולרים בשנה כדי לקרוא אותו (נניח 50$). כרגע אני משלם כמה עשרות דולרים בשנה על מגזינים אחרים (מנייר).

יואב גורן 12 במרץ 2010

אני מוכן לשלם נניח 30-50 שקל לחודש על מגזין ספורט איכותי. לשם המשחק שילמתי 20 שקלים לחודש במשך הרבה שנים אבל האמת שזה היה יותר עבור הלקוחות במסעדה שלי (כמו בלייזר) ולא בגלל איכות כתבות הספורט. הבעיה של שם המשחק היא לא רק האינטרנט אלא הספורט הישראלי. חלק נרחב ממנו מוקדש לספורט ישראלי שאין באמת דבר כזה ברמה גבוהה. ובשביל לקרוא כתבות מתורגמות אפשר ללכת למקור באילוסטרייטד או 4-4-2. למשל בשם המשחק האחרון ידידי חמי אוזן ריאיין את שלומי ארביטמן. לקורא האילוסטרייטד לא יכול להיות באמת עניין במה שלארביטמן יש לומר. וכך "שם המשחק" הזכיר לי הרבה פעמים מגזין המיועד לממלאי ווינר ברחוב אלנבי כשפתאום טקסט מעולה של סיימון קופר על ריאל מדריד. השילוב הזה היה קצת מגוחך – ספורט ישראלי, בעיקר כדורגל ישראלי(להוציא אבי נמני המלך), מוריד בכמה דרגות כל מדיה שהוא מופיע בה.
על אינטרנט לשלם? מה קרה? הדגים טיפסו על העצים? מה עוד שהטקסטים של דורפן בחינם. האם אהיה מוכן לשלם נניח עבור הטקסטים של דורפן? אולי. אבל זה הכותב היחיד על ספורט בעברית שבכלל אשקול לשלם עליו. על אתר ESPN הייתי משלם איזה 5-10 דולר לחודש, אבל שנים של הרגל לקבל את החומרים בחינם יקשו מאד לשנות את העניין הזה.

עידו 12 במרץ 2010

סוגיה מעניינת וחשובה.
הכותב מעלי (גורן, שמנפק אחלה שוארמה דרך אגב) כתב שניים ב"העיר" ויותר מאוחר באתר של ערוץ הספורט, שלי באופן אישי מאוד חסר.
אני משתף בשיחה שהייתה לי עם חבר לפני כמה ימים, בדבר קניית תוכן בתשלום, וזאת עקב סיום ההרצה של האתר "אחר", בעריכתו של מיברג.
טעניתי בפניו שאם אני בעל ממון הייתי מקבץ נבחרת כותבים שכוללת את בעל הבלוג, זאב אברהמי,עוזי דן,אלון זנדר,אוריאל דסקל, לווינטל, בורביץ, גורון וכו' ומייצר עיתון ספורט אמיתי לאנשים שבאמת אוהבים ספורט על כל ההשלכות התרבותיות, חברתיות כלכליות ועוד שהוא טומן בחובו.
לעצם השאלה, אני ללא ספק הייתי משלם בעבור צריכת תוכן (דבר שאני עושה כבר כמה חודשים מאז עברתי להתגורר בחו"ל) וזאת מתוך תפיסה חברתית (סליחה) שכל בעל מקצוע צריך להיות מתוגמל על עבודתו.
יש בעייני לא פעם מאמרים, כתבות, פרשנויות, טורי עמדה וכו' שגורמים לי בתור צופה/קורא להעריך יותר את מושא הכתבה אשר מעשירם את החוויה הספורטיבית עצמה (ע"ע מעל 280 תגובות לפוסט האחרון על ליגת האלופות).
ושאלה שעולה לי בזמן כתיבת התגובה, איך ייתכן שלא מעט כותבים (שחלקם הזכרתי למעלה) בוחרים להעתיק את מגוריהם מחוץ לכותלי ישראל ?

בני תבורי 12 במרץ 2010

עידו,
זה שאני אוהד ליברפול, לא אומר שאני לא אוהב שווארמה. אז פרטים בבקשה: איפה וכמה עולה מנה בלאפה.

יואב גורן 13 במרץ 2010

אבן גבירול 141 (פינת בזל)
לאפה שווארמה עולה 30 שקלים
ואפשר לפתוח דיון לא פחות מעניין מהנוכחי על תמחור השווארמה
גורן

דוד 13 במרץ 2010

על מגזין (מודפס!) של נבחרת הכותבים שציינת, אני מוכן לשלם.

גיל 12 במרץ 2010

הבעייה המרכזית היא להציע תכנים שאי אפשר להשיג במקום אחר, וגם אז הם צריכים להיות בפער די גדול ממה שמוצע בחינם. את מיברג למשל אני אוהב לקרוא אבל אני לא הייתי משלם עליו (בלי קשר למודל השגוי שלו לדעתי). יש הרי כל כך הרבה דברים שאפשר לקרוא בחינם על כל נושא שההפסד לא כזה גדול.

אנונימוס 12 במרץ 2010

אני שותף לדעתו של יואב גורן על שם המשחק. המגזין הזה לא יחסר לי אפילו קצת. בהזדמנויות המעטות שנפל לידיי רפרפתי בו במהירות ולא מצאתי שום דבר שמצדיק את התשלום עבורו.

בקשר לשאלה הכללית – אני מתקשה לראות מצב שאשלם כסף עבור פרשנות ספורט, ולו תהיה האיכותית בעולם. ראשית כל בגלל הנושא הטכנולוגי (הרבה יותר קל להתעמק ולהתרכז בחומר כתוב על נייר מאשר על מסך).
ולבסוף, עם כל אהבתי וחיבתי לספורט שממלא את חיי – אם אני משלם בשביל משהו, זה בשביל ללכת לראות ספורט. כשהוא קורה, לא בבית. אז לשלם בשביל לקרוא אנשים מפרשנים ספורט – זה כבר מוגזם. בטח במבחר הגדול שיש באתרים הגדולים היום, שאפילו מעלים חלק גדול מהפרשנויות בעיתונים, כמו שגיל אמר.
אני משלם על עיתון יומי אבל זה כי אני יודע בוודאות שמה שהוא נותן זה מוצר הרבה יותר מעמיק ומקיף מאשר אתרי האינטרנט (חוץ מעיתונים מסויימים שמפאת כבוד הבלוג לא אזכיר!).אין בכלל מה להשוות.
לעומת זאת אני לא מרגיש שיש איזשהו מוצר מעמיק מגזין ספורט כבר יכול לתת לי שיצדיק מבחינתי תשלום דומה

מקומות כמו הבלוג הזה עונים בסה"כ על הצורך שלי בהקשר של פרשנות ספורט נרחבת יותר – נחמד שיש מקום שלוקח את עצמו ברצינות בסה"כ, אבל בסופו של דבר זה בהיקף קטן, באינטרנט, בלי תחקיר עמוק יותר מדי, לא רק שנחשפים לדעה אלא יש דיון כך שנחשפים לעוד הרבה דעות.ולא צריך לשלם.
כלומר לוקח את עצמו ברצינות אבל לא יתרה.

איתן גרין 12 במרץ 2010

עתון הספורט הטוב והמקצועי ביותר שנתקלתי בו הוא: track and field

יוסי 12 במרץ 2010

לעידו: כשגרתי בחו"ל קראתי את הבלוג הזה יותר כי היה לי מחסור בשיחות עם חברים על ספורט, וכי היה לי יותר זמן (פחות חברים).

לגבי תשלום תמורת תכנים, אם התשלום יהיה פעוט (מקסימום ארבעים אגורות לכתבה), ואוכל לשלם בלחיצה אחת, אז יש סיכוי שאשלם בערך פעמיים-שלוש בשבוע לכתבה של אדם שאני יודע שיש סיכוי גבוה שאהנה מכתבה שלו(כרגע אני מסוגל לחשוב רק על אורי קליין כמישהו כזה; אולי גם עשרים אגורות על כתבות מדע מאודיסיאה וגלילאו; גם כתבות מעמיקות על מגמות חברתיות ברחבי העולם זה משהו שהייתי מוכן לשלם עליו). ספורט זה נחמד, והבלוג הזה מצוין כשהוא לא על כדורגל, אבל לא עד כדי תשלום.

יואב 12 במרץ 2010

וכמו הגליל(השטיח הצהבהב, כמו שהגדיר זאת מישהו עם אינטרס וקינאה מולדת ומושרשת ולא העיפרון המחודד ביותר בקלמר)גם הבלאנקוס(השטיח הלבנבן?)כשלו.שוב.יום אחרי יום כשמשחק ההכרעה אצלם בבית.ימים מוזרים.
אני חייב להגיד, אני פריק של עיתונות ספורט אבל מעבר למנוי שעשיתי בשנה הראשונה, לא מצאתי שום עניין לחדש בשלוש עשרה השנים הבאות.
הבלוג הזה לימד והעשיר אותי הרבה יותר. כל פעם מחדש(גם בענפים שאין לי מושג).והמגרש.
ברוב המקרים אלו היו איטריות מחוממות של מה שידעתי עוד קודם.פלקטי וממש לא מרענן.

יוסי מזרחי 12 במרץ 2010

אני עם גיל בגישה הכללית.
תשלום עבור כתבה מתחום שמעניין אותי נשמע לי סביר.
השאלה החשובה היא בראיתי, מה יהיה מימד העומק? עבור כתבות תחקיר ועבור איכות ועומק, יהיה סביר בעיני לשלם.
וענין שני- טכניקת התשלום,שוב כמו שגיל שהסביר.

רונן דורפן 12 במרץ 2010

אוסיף פה משהו לגבי תשלום. אם עיתונים ומגזינים יעברו לאינטרנט, אין סיבה שלא יהיו זולים בהרבה. כי נגמר הצורך להדפיס את המגזין ולשלוח אותו בדואר. בשבועות האחרונים הצטרפתי לרוכשי הקינדל – ואני חייב לומר שברגע שאתרגל קצת יותר לנווט, חוויית הקריאה לא שונה במיוחד מספר. זאת בנוסף לאפשרויות העצומות שהוא מעניק- כמו חיפוש בספרים וגם הרכישה הנוחה יותר של ספרים.

יוסי ציין שהוא מוכן לשלם 40 אגורות על כתבה שהוא רוצה. זה הרבה יותר מאשר כותב מקבל מכל קורא כשהוא כותב כתבת מגזין גדולה.

גיל 12 במרץ 2010

קינדל זו המצאה גאונית שמדגדג לי לקנות כבר הרבה זמן אבל קשה לי מאוד להפטר מהמחשבה שלא אקנה ספרים רגילים.

גם אני חושב שעיתונאים איכותיים יוכלו להתפרנס בכבוד על ידי תשלומים בודדים. השאלה היא איך זה בדיוק יעבוד? הרי חלק מהיוקרה של עיתונאי נובעת מהאכסדרה שהוא נמצא בה, מהעובדה שיש לו עורכים טובים, מגיהים וכו'. לעיתון יש מקורות כספיים שהוא יכול להשקיע בהם, למשל לשלוח עיתונאי לערוך תחקירים. האם אתה רונן תהיה מוכן לעבוד באופן עצמאי, לנסוע לתחרות ספורטיבית על חשבונך ולעשות הכל לבד תוך ידיעה שכל הרווחים יהיו שלך בלבד? זה סיכון לא פשוט אבל אני מניח שכמה עיתונאים יוכלו להרשות לעצמם אותו. קראתי גם בטיים לא מזמן שהציעו מודל שבו עיתונאים ימומנו ישירות על ידי ספונסרים ובתמורה לתמיכה הכספית בהם הם יכתבו גם מילים על המוצר. זה אולי נשמע קצת צורם אבל אם הכל יהיה ברור לכולם זה יכול לעבוד.

בר שושני 12 במרץ 2010

כשהמגזין של סלניוז, שהיה, לעניות דעתי (המאוד משוחדת) מגזין הכדורסל הטוב, הרציני, המעמיק, והמקצועי ביותר בארץ, זה היה סופר-מצער, אבל חלק מהנחמה (שלי, לפחות) היתה שבסופו של דבר סלניוז הוקם כדי לענות על צורך – על זה שרמת הסיקור של הכדורסל האירופאי והאמריקאי היתה מזעזעת ברמות, לא מושקעת, לא מעמיקה ולא נעליים.

ואם בודקים את ה"לפני" ואת ה"אחרי" של סלניוז, רואים שיפור די משמעותי באתרים האחרים, ואני בהחלט חושב שסלניוז שימש, גם אם לא מוביל, אז לפחות תורם למאמץ הזה של שיפור איכות הסיקור. ובזה, הוא היה הצלחה. ולכן, מכיוון שהשיג את המטרה שלו – בעיני לפחות – העצב היה פחות חזק.

רונן דורפן 12 במרץ 2010

בר שושני – זו דוגמא לקבוצת השפעה שהגיבה למחסור שחשה בתחום מסויים. השאלה היותר מעניינת מבחינתי (אינני מכיר מספיק את נושא האתר הזה). האם כתוצאה מכך נקלטו כותבים טובים יותר בגופי תקשורת אחרים?

גיל – שאלה נכבדת. ראשית, אבהיר, שאני לא עושה כאן סקר שוק לגבי אפשרויות אחרות לניהול הבלוג… המודל שלי כרגע הוא ספונסר וזה עובד מבחינתי.

לגבי סיקור אירוע – אקח לדוגמא את משחקי החורף (גם אם ברור שבין קוראים ישראלים לא יהיה לכך ביקוש – אבל נשליך מכך על משחקי קיץ). נאמר כאן שאנשים היו מוכנים לשלם עשרה סנט לטקסט. אם הייתי כותב שני טקסטים ביום – התשלום היה ארבעה דולר למשתמש על פני אירוע כמו אולימפיאדה. באופן גס אני אומר שהייתי צריך כאלף קוראים שמוכנים לרכוש מראש את כל החבילה בכדי לממן אירוע כמו אולימפיאדה.

כמה בעיות שאני רואה כאן:

אתה ציינת וציין מישהו אחר שתשלמו על טקסט שמעניין אתכם ולא על חבילת בלוג שלמה. התוצאה של הדבר הזה היא שהכותב צריך לקחת בחשבון שיקולי רייטינג. דווקא קורא כמוך – שמתעניין יותר בנושאי הנישה – ייפגע מכך.

אם אני מפחית מאד את מספר הקוראים של כל פוסט – תמורת תשלום ישיר, אני אפגע במידה מסויימת בדיון.

עניין שלישי הוא שתשלום כזה עבור משחקים אולימפיים הוא תוספת על מקורות הכנסה קבועים (נניח שהבלוג היה מתפרנס מספונסר בימים רגילים). אז מה שאני יוצר פה הוא חבילת "בלוג פלוס-לייב" וזה כידוע לא פופולארי במיוחד…

אילי מנינג 12 במרץ 2010

אני משלם באינטרנט. על הפיננשל טיימס שהוא טוב מכל האחרים בעשר דרגות. על רמה כזאת יחודית בספורט הייתי משלם. קשה לי לראות אתר שיבדל עצמו מהחינם בהפרש כזה. הייתי אינסידר ב׳espn אבל אחרי כמה חודשים ראיתי שאין סיבה יש מספיק חומר איכותי בחינם. בבלוג אני נהנה מהדיון וקבוצה איכותית של כותב ברמה נפלאה ומגיבים תרבותיים ואינטיליגנטים שווה הרבה 

rondi 12 במרץ 2010

עם כל הרצון הטוב (והאמת שגם שותפות לעניין..) אי אפשר לענות על השאלה/בקשה שלך..

אני לא יכול לדעת מראש כמה ועל מה אני מוכן לשלם על דברים שאני כרגע מקבל בחינם. ההיגיון הוא בעצם הפוך – על מה אני אוותר אם אצטרך לשלם עליו..

בכל מקרה, כנראה שאני אשלם בשביל להמשיך לקרוא את הבלוג שלך…

ניינר 12 במרץ 2010

אם היה מוקם אתר ספורט שיכלול את נבחרת הכותבים כפי שציין עדו הייתי מוכן לשלם עליו, בהנחה שהמחיר סביר. בינתיים יש לי את SI בחינם שבעיני הוא עדיף על ESPN . האינסיידר של ESPN לא שווה את הכסף בעיני. חשבתי גם שאצטרף כמנוי לאתר של מיברג אבל גליונות ההרצה הוציאו לי את החשק לשים שם אפילו דולר.
אבל שוב, על אתר ספורט מקיף שיכלול את טובי הכותבים בעברית, אהיה מוכן לשלם.
והכי הייתי שמח לשלוט באיטלקית כדי לקרוא את הגאזטה, אבל זה כבר לא יקרה לצערי.אני מקנא בך על זה שלו.

יוני 12 במרץ 2010

ניינר, האתר של מיברג אולי שווה, אבל לא 100 דולר לשנה. גם מנוי על הארץ (סליחה, עזי) לא משתלם אם אני קורא הכל ברשת ועוזר להם להתקיים מהפרסומות. מה גם שתכנים רבים בהרצה היו משנים עברו.

קשה לי להאמין שתישמר רמה גבוהה של כתיבת ספורט לאורך זמן. מסכים שנבחרת מאוד מסוימת תביא אותי לשלם. אולי 20 ש"ח לחודש. יהיה קשה לעניין לאורך זמן. צריך ראייה דומה לזו שיש בבלוג, במגוון ענפים, ומגוון דרכים לנתח ספורט, למשל היסטוריה, תרבות, כסף וכו'.

ניינר 12 במרץ 2010

אני איתך יוני, 100 דולר הוא לא שווה. מבחינתי האתר היחיד ששווה 100 דולר לשנה הוא NFL.COM אבל מזל שהוא בחינם :)

דוד 13 במרץ 2010

אתה תמיד יכול לשלם להם על הליג פאס.

אלון 12 במרץ 2010

אני חושב שאסכים לשלם עבור כתבות איכות, אבל כפי שנאמר, אנחנו כרגע מקבלים המון דברים איכותיים בחינם וקשה לגרום לנו להוציא כסף. לדוגמה, עד לא ממזמן קראתי את מגזין אחר, ברגע שהוא התחיל לדרוש כסף(והרבה) הפסקתי. קשה לעשות את הצעד הראשוני ולהוציא כסף(בארץ עדיין לא התפתחה תרבות המנויים בפיי-פל), גם בגלל המחיר וגם בגלל שיש דברים דומים בחינם. כפי שהציעו, אני בטוח שהייתי משלם כסף אם ערוץ הספורט היה מציע חבילה כוללת של הכל(ערוצים, אינטרנט, מגזין) במיוחד לאור העובדה שכיום בתור סטודנט אין לי את הערוצים ואני תלוי באינטרנט

גיל 12 במרץ 2010

רונן, הנקודה של ספורט הנישה היא נקודה באמת קריטית. אני באמת מתעניין יותר בכתבות איכותיות בתחומים הללו כי הן נדירות. כותב טוב ככל שיהיה שיכתוב על כדורגל וכדורסל לא יגרום לי ולרבים אחרים להוציא כספים כי ההבדל בין מה שהוא יכתוב למה שניתן בחינם קטן יחסית. תוכן ייחודי הוא זה שמושך, כולל על הסיפורים הקטנים שאתה מספר על מאחורי הקלעים שבעיניי מאוד מעניינים. אולי מודל כזה יעבוד בתור מקור הכנסה נוספת לכותב ולא בתור הכנסה עיקרית כי באמת קשה לצפות ממנו להכנסות קבועות.

שחר 12 במרץ 2010

כיום אני לא אהייה מוכן לא משלם על תוכן באינטרנט – אולי מתוך הרגל,הייתי קורא הדוק של דר גייא בכור עד שהוא התחיל לדרוש כסף כ- 45 שקל לחודש,זה יקר מדי בשבילי.

עמית 12 במרץ 2010

בנוגע לשאלה שהעלית, חלק מההנאה שבמגזין היתה לקרוא אותו בכל מקום ומתי שאני רוצה (במיוחד בשעת הנוחיות)… אני גם אוהב יותר לקרוא כתבות ומאמרים בכתב מאשר מול המחשב, ולכן אני לא חושב שאשלם את הכסף בשביל זה…

שלו, רומא 12 במרץ 2010

שחר רציתי לתת בדיוק את אותה דוגמה, אתר מרתק שהפסקתי לקרא בגלל העלות. אני לא בטוח שד"ר גיא בכור הרוויח בטווח הארוך מכך, זה קצת כמו שהתקליט היה כמו מקדם מכירות של ההופעות של אומנים וברגע שהדיסק הופיע וניסה להיות מקור הכנסה הוא נכשל, בטח ברמה המקומית.

ויכסלפיש 12 במרץ 2010

לגבי "שם המשחק"-סגירתו גורמת לי צער רב כי זה לא היה עוד עיתון בו כתבתי, אלא ה-עיתון בו כתבתי, וממנו למדתי להבחין בין טקסטים שבונים ספריות לבין טקסטים שמייצרים כמה חדלי אישים שלא אנקוב בשמם, ברוח "סודות מחדר ההלבשה", שצריך להשתמש בהם למטרות ניקיון יחד עם "X בספק", "Y מועמד". "Z עשוי" ו"צביקה יחתום".

אורי שרצקי התבטא כמה פעמים ברוח "האינטרנט הרג את המגזין". מי שבא עם רקע של ESPN ו-SI רואה את הדברים אחרת, אבל גם אני קורא בשנים האחרונות TIMES וגארדיאן ולכן חומר איכותי לא חסר לי, הצער שלי הוא ככותב בעיקר.

לגבי החינם- בשבת שעברה ראיתי בקולנוע את "סרט לבן" המופתי. השבוע אני כבר מגלה שאפשר להוריד אותו חינם עם תרגום ברשת. האם אני מרגיש מרומה? לא. האם אני אלך פחות לקולנוע בידיעה שרוב הסרטים ניתנים להורדה חינם? ברור. כנ"ל לגבי דיסקים. למה לקנות אם האתרים מפוצצים בחינם? בזכות האינטרנט הידע שלי בתולדות הרוק גדל בכמה רמות. יכול להיות שאעשה מנוי למיברג. לדעתי 365 שקל בשנה או 40 לחודש ניסיון זה סכום נמוך. שקל ביום. קהל היעד הוא מעמד בינוני מבוסס, אלה שאין להם בעיה ללכת פעם בשבוע/שבועיים למסעדה או לשלם 50 או 40 שקל לדרינק, שזה בעיני שוד גדול בהרבה עם שולי רווח מופרכים.

יחד עם זאת, גם אצלו יש המון טקסטים שלא מדברים אלי. אם יהיה אתר איכותי לספורט בעברית אני מקווה לכתוב בו. בעיקרון נראה לי סביר לשלם מעט עבור תוכן ייחודי. החינם לא בא בגלל צדקה אלא כי לבעלי האתרים כדאי לתת חינם לפי המודלים הכלכליים שלהם.

זיו 13 במרץ 2010

נראה לי שכרגע המכשלה המעשית היא לא שאלת ה"כמה" או ה"אם" – אלא ה"איך".

המודלים שקיימים באינטרנט הם לא מספיק טובים ויש, עדיין, איזה מחסום בנוגע לתשלומים באינטרנט (להבדיל למשל מתשלום על תוכן בסלולר).

יותם מ 13 במרץ 2010

גם אני מגדיר עצמי צרכן של ענפי "נישה". בלאקיפ הצרפתי (למזלי אני דובר צרפתית), שהוא בעיני טוב מהגזאטה,ואולי הטוב שבעתוני הספורט (יש להם גם מגזין שבועי יוצא מגדר הרגיל), אתר האינטרנט מצומצם ומקיף הרבה פחות מן המהדורה המודפסת. ועבור תענוג קריאת המהדורה המודפסת נאלצתי לשלם דמי מנוי. אני מניח שלכותב עצמאי, במיוחד בשוק כמו ישראל, יהיה קשה להתקיים. לכן הרעיון שהציע עידו, קבוצה של כותבים שמתאגדת יחד, נשמע לי הפרקטי ביותר-בדומה לפרויקט של מיברג, אם כי לא ביקרתי באתרו.

איתי נ. 13 במרץ 2010

אני אשלם לצפייה בספורט באינטרנט בהנחה שאני אקבל איכות צפייה גבוהה מאוד ובהנחה שאני אוותר על טלוויזיה בכבלים

לא אשלם למגזינים. יש מספיק אתרים, בלוגים ופורומים שמספקים לי מידע ודיעות איכותיים בחינם

אנונימוס 13 במרץ 2010

קבוצת כותבים שמתאגדת יחד זה בעצם דרך יפה לאמר עיתון אינטרנטי. או מגזין אינטרנטי. זה לא בורח מהבעיה הבסיסית – כדי שניתן יהיה להתייחס לזה ברצינות, צריך צוות קבוע, צריך עורך, צריך תחקיר. בקיצור צריך היות עיתונאים, ולא רק פרשנים מדופלמים.
היה פה איזה דיון כזה לא מזמן – העולם לא יכול להיות בנוי רק מפרשנים כוכבים. צריכה להיות פירמידה שמתוכה הם צצים שמורכבת מסתם הרבה אנשים שפשוט כותבים ועושים את זה עם מערכת שדואגת שהתוצר שלהם גם יהיה סביר.

בני תבורי 13 במרץ 2010

בעקרון, אני לא אוהב להיפרד מהכסף שלי, אנחנו מסתדרים מצויין. יחד עם זאת, ברור לי שלפעמים צריך להיפרד, השאלה היא על מה ולמה. למה, זה נורא פשוט, יש לפעמים דברים שאני רוצה ולשלם תמורתם היא הדרך היחידה ליהנות מהם. על מה, זו כבר שאלה אחרת. כיום אינני משלם עבור שיטוט באינטרנט ובבלוגוספירה. אני אוהב את השיטוטים הללו ושורץ שם זמן רב למדי. אם אדרש לשלם בעבורם, יתכן ואצטרך למצוא לי תעסוקה אחרת לזמן שיתפנה. זה לא שאני לא חושב שמגיע לרונן, אברהמי, לווינטל, מייברג ואחרים להתפרנס, אבל אני לא בטוח שאני רוצה להיות חלק מזה. רונן ציין קודם שהעיתונות הכתובה הפכה ל(כמעט) לא רלוונטית מהיום בו התכנים שלה זלגו לערוצים אחרים, בהם לא נדרשת מצד הכותבים/מפיצים השקעה כספית. זה נפלא בעיני. אני מקבל הביתה את הגיגיו של רונן, יש באפשרותי להגיב מיידית ולהשתתף בדיונים, הכל מהכורסא הנוחה, שעליה, אגב, שילמתי. זו ההשתתפות שלי במפעל. כדי ליהנות מהאפשרויות האלה, נדרשת סביבת עבודה הדורשת השקעה. מחשב וכורסא נוחה עולים כסף. עיתון אני יכול לקרוא בשירותים, להשתתף בדיון בלוגי, לא.
הנה אמירה "קשה", אבל חשובה לצורך הבנת עמדתי. מי שרוצה להרוויח על ידי פרסום הגיגים, שיעשה זאת על חשבון מישהו אחר. רונן העביר את הבלוג לאכסניה אחרת, בין השאר משום שזו מוכנה לשלם לו בעבור ההשקעה. נפלא בעיני ואני מקווה שההשקעה ברונן רק תגדל. אני, לעומת זאת, לא מוכן להיות חלק מזה. אם אדרש לשלם, תהיה לי מערכת שיקולים אחרת. אם רונן רוצה להרוויח, שימכור לי משהו שלא אוכל לקבל אלא בתמורה לתשלום. את ההגיגים שלו אני מוכן לקבל רק בחינם. כדי שלא לחטוא בנאה דורש אך לא נאה מקיים, הנה לכם דוגמא אישית. לפני שתים עשרה שנים בערך, נפתח שוק התקשורת המשודרת בישראל ליזמות פרטית. תחנות רדיו בבעלות פרטית נפתחו. הסיבה מן הסתם, אינה רק גמ"ח, מי שהשקיע רוצה את כספו בחזרה, כפול ומשולש. למרות זאת, אף אחד מאיתנו אינו נדרש לשלם בעבור ההאזנה לרדיו. את פרנסתו מוצא הוא במכירת שטחי פרסום. אני משדר ברדיו 90FM מאז שעלה לאוויר. יצרתי מוצר שיש לו ביקוש לא רע בכלל, התגובות שאני מקבל מעידות על כך שיש מי שנהנה ממנו, ודיין אף אחד לא נדרש לשלם בעבורו. הנה לכם גילוי נאות, גם אני לא מקבל פרוטה עבור עבודתי שם. זה לא המקצוע שלי, לפרנסתי אני עוסק בתחום אחר לחלוטין. נשאלת השאלה למה איני מקבל כסף עבור העיסוק ברדיו, והתשובה נורא פשוטה, אני לא מייצר הכנסות. ג'אז, פסיכאדליה ורוק מתקדם הם מוצר שיש לו ביקוש רק כאשר הוא מופץ בחינם. ממש כמו להגיגים של בלוגר. שערוריה. יושב לו אדם בביתו או מכוניתו, נהנה משעתיים של מוסיקה ולא משלם גרוש, אפילו לא את הוצאות הנסיעה שלי. בנינו, גם הרדיו לא מרוויח, התכנית שלי לא מוכרת פרסומות לשמחתי הרבה. אז למה אני יוצא בכל יום חמישי מהבית ונוסע ארבעים ק"מ לכל כיוון בכל מזג אוויר והחל מחצות משקיע במשך שעתיים את כל הקישקע'ס בכדי לגרום הנאה למי שאפילו לא משלם בעבורה, הסיבה פשוטה. זו דרך נפלאה בעיני להתבטא. זו דרך מצויינת לגרום לאחרים להקשיב לי ועל הדרך גם ליהנות מהיכולות שלי. אני מכור קשה. כמו בלוגר. כמובן שלא אתנגד לקבל תגמול, אבל אני מבין את המורכבות של העניין והחשבון שלי פשוט. אני נהנה ואת התגמול אני מקבל דרך ההשקעה שלי. דרך שעות של הכנה ועריכה של המוסיקה, של איסוף חומר, של קניית דיסקים, בעקרון אני לא מוריד מוסיקה מהרשת, דרך ההתרגשות לפני השידור, דרך האושר שמציף אותי בשנייה שמסתיימת מהדורת החדשות ואני לוחץ על כפתור המקרופון ומתחיל לעשות את מה שאני הכי אוהב בעולם. ממש כמו בלוגר.

רונן דורפן 13 במרץ 2010

בני – אני מאד מסכים איתך שבלוג ספורט מהסוג שאתה קורא בו לא צריך להיות בתשלום. בסך הכל, גם בעיתון ההכנסות העיקריות הן מפרסום ולא ממכירת העיתון. ומכיוון שבלוג לא צריך להדפיס את התוכן ולא צריך להפיץ אותו – הוא אמור להיות מסוגל להתקיים מהפרסום בלבד.

אני לא אומר זאת באופן גורף. אם למשל מישהו מקיים בלוג בתחום נישתי ומשקיע בו עבודה גדולה ותחקירית – ייתכן שהתשלום הוא מודל נכון בעבורו. לדוגמא: אם מישהו נניח מקיים בלוג שעוסק בפסיקה בענייני מסים. כי כאן ציבור הלקוחות קטן, המידע שווה ללקוחות כסף אמיתי. מאד הגיוני שבלוג כזה יהיה בתשלום.

אבל אני לא שאלתי על בלוגים. אני שאלתי על חומרים מגזינים. בוא נניח שהייתי יוצא למסע של כמה שבועות באירופה ועורך תחקיר על איך פועלות אקדמיות הכדורגל. מברצלונה ועד קבוצות קטנות במזרח אירופה או בלגיה. ואז מבקש תשלום על כתבה כזו. ייתכן שהתשובה שלך היא שעדיין אינך רוצה לשלם. אבל אז אתה צריך להיות מודע לכך שיהיו פחות חומרים כאלו. ואם תקבל אותם תקבל אותם מכלי תקשורת מסורתיים – שיש להם לא פעם פחות עצמאות.

בני תבורי 13 במרץ 2010

רונן,
התלהבתי ופספסתי כנראה את הנקודה…מילא. אני בהחלט מסכים איתך בכל השאר.

זיו 13 במרץ 2010

רונן, ולכן לי אין ספק שהתשובה חיובית. אנשים מוכנים לשלם על כרטיסים לארועי ספורט (שלא לדבר על הופעות מוזיקה – כמה אנשים שילמו על הופעה של מדונה או של לאונרד כהן). הם מוכנים לשלם על עיתונים (מעט) ועל מגזינים, ועל מרצ'נדייזינג של ספורט, על ערוצי ספורט בתשלום, ועל רינגטונים ואפליקציות לiphone. הם מוכנים לשלם על כל זה הרבה מאוד כסף. הרי בסך הכל אנחנו מדברים פה על תשלומים ששוויים למשהו כמו שתי הודעות SMS ליום כדי לקבל תוכן מסוים.

מי שטוען שדווקא על חומר מגזיני שעוסק בספורט הוא לא מוכן לשלם – כנראה שהגיע בטעות לבלוג הזה. ברור שאנחנו מוכנים לשלם. כל אחד יש לו מחיר אחר אבל באופן כללי אין שאלה של כן או לא. השאלה היא באיזה מודל בדיוק עושים את זה.

סוס זקן 13 במרץ 2010

רבים מהמשלמים על הופעה של מדונה או של לאונרד כהן או על מרצ'נדייזינג של ספורט – משלמים על השופוני ולא על המוצר עצמו. התשלום הוא לא על ההופעה, אלא על הזכות לומר "הייתי בהופעה והיה אחלה / מאכזב". התשלום הוא לא על החולצה, אלא על הזכות להגיד "קניתי אותה באיצטדיון ביום של הדרבי".
לכן, המודל הנכון ליצירת רווחים ממגזין ספורט אינטרנטי הוא ליצור באזז מספיק כדי שאנשים יסכימו לשלם על הזכות לומר בנון-שלנטיות "דרך אגב, קראתי במגזין של דורפן…".

שחר 13 במרץ 2010

להערכתי האינטרנט הולך להיות עם שני סוגים של תכנים,אחד פתוח כמו היום שממומן על ידי בעלי עניין ופירסומות,והשני אתרי ותכני פרימיום כאשר צורת התשלום תהייה חד פעמית או קבועה.
כאשר במקרים רבים תכני הפרימיום יהיו הרחבה של התכנים הפתוחים.

יוני 13 במרץ 2010

רונן, אתה הולך לדעתי לדוגמא מאוד קיצונית של חומר מגזיני. משהו בהיקף של 20 עמודים בשקט, כמו פרק בספר. זה לא חומר מגזיני סטנדרטי בעיניי. אלא אם אתה חושב לצמצם מסע כזה ל-4 עמודים. וגם אז, כמה מסעות שכאלה ישנם.
אנחנו מכירים כתבות עומק על שחקן זה או אחר, על צמיחת מחלקת הנוער של ראסינג קלוב וכו'. זה חומר די רגיל. אולי אבחנה מסוימת תהיה שאני יכול בחיטוט של שעתיים שלוש ברשת לדלות ולנתח מידע על נושא מסוים שמעניין אותי. נניח. כמובן שברמה סבירה של אנגלית. מסע כמו זה שאתה מתאר, מזכיר את הכתבה של זאב אברהמי בזמנו על ההופעות של אביב גפן בגרמניה, הוא תוכן ייחודי ודי חד-פעמי, ועליו כבר יש מה לדבר. זה נשמע ברמה של 3-6 פעמים בשנה… מבחינת ההשקעה.

גיל מזימבבואה 13 במרץ 2010

לי כל פעם נדמה שמשהוא נסגר משהוא אחר ניפתח. לכן אני סבור ששם המשחק (גילוי נאות: בחיים לא קראתי) יצוץ מחדש בשם אחר.
האם בעקבות הדי.וי.די ירדה כמות המבקרים בקולנוע? אני לא בטוח. האם בעקבות הופעת האינטרנט ירדו מכירות העיתון המודפס? אני לא בטוח.
כיום האנשים צורכים הרבה מאד מידע ולכן הם לא יוותרו על עיתון מודפס לטובת אינטרנט אלא יצרכו את שניהם. בני צודק שהיתרון של אינטרנט הוא בכך שאתה יכול להשתתף בדיון בעוד שבעיתון המודפס לא.
אני אישית לא אשלם עבור קריאה של ספורט באינטרנט משתי סיבות:
1) אני שונא לשלם דרך האינטרנט ואני בטוח שיש רבים כמוני, לא אגיד שאני לא עושה את זה אבל זה תמיד בחששות.
2) קיימים כיום בקושי 2 וחצי כותבי ספורט שאני קורא ואותם אני קורא.

dsfsf 7 באפריל 2010

כדגכדג כדכךםםגד גדכךךךדך דגךףכףדגף

סוציולוג בגרוש 13 במרץ 2010

רונן, לדעתי הכל עניין של סוציאליזציה.
אין שום סיבה בעולם שלא לשלם על תכנים באינטרנט ולשלם על תכנים בעיתון. הסיבה היחידה היא כי ככה אנחנו רגילים.

ולצורך העניין ה"אנחנו רגילים" מכיל בתוכו את כל התורה על רגל אחת כדי שאנשים יהיו מוכנים לשלם על תוכן באינטרנט צריך איזהשהו שנוי תרבותי/חנוכי וזה לא עניין של מה בכך. ולדוגמא מה שנכתב כאן על גיא בכור.

זה לא אומר ששנוי כזה לא יכול להיות זה רק אומר שעוד חזון למועד.

מיקי 13 במרץ 2010

היה לי מנוי על שם המשחק שנים רבות ושנים רבות נהניתי ממנו, עד שלפני משהו כמו שנתיים החלטתי שנשבר לי וסרבתי לשלם אפילו את ה-12 ש"ח שאליהם ירדו מעריב כדי לפתות אותי.
אין ספק שהיו רגעים גדולים, אבל לקראת הסוף זה הפך להיות מגזין עם הרבה כתבות מתורגמות והרבה מאוד פלטפורמה לדעות של הכותבים, בלי לתת איזון או מידע מאיר עיניים וזה מה שאני מחפש במגזינים.

עומרי 13 במרץ 2010

איזה מגזין הוציא גליון היכל תהילה מיוחד לג'ורדן??
ישנה אפשרות לקנות אותו?

עידו 13 במרץ 2010

espn.
אני מניח שתמצא אותו באינטרנט.
למרות שמצויין על הגליון שהוא עד 24/11/09, ניתן למצוא אותו בחניות.
אני ראיתי אותו בשבוע שעבר בבארנס אנד נובל, ואני מתוגרר בסוג של פרבר בבולטימור.

גיל 14 במרץ 2010

זה סתם גיליון לא שווה כמו רוב גיליונות המזכרת. יש בהם בסך הכל מיחזור של כתבות ותמונות אולי בתוספת מאמר או שניים חדשים. אין בו שום דבר ממש חדש והם עולים לרוב פי 3 או 4 מגיליון רגיל רק בשביל לסחוט כספים.

מאיר המקורי 14 במרץ 2010

מצטרף לברכות-במקום-אבל על שם המשחק.

רונן, אני חושב שהתשובה לשאלה שלך היא ספר. כותב עם ידע וכשרון כשלך, יכול להציע להוצאת ספרים ספר עיון. נניח אקדמיות לכדורגל, או שאקדמיות יהיו פרק בהקשר רחב יותר, או מסע בעולם שפרקיו איכשהו מתחברים. ותצליח לדעתי. זו הדרך, לא רק בגלל ש"ככה עובדת התעשיה", אלא בגלל שככה אוהבים הקוראים ולכן המו"לים.

michaly 14 במרץ 2010

הייתי משלמת על הספורט עצמו (תזכורת לעצמי: לחדש את המנוי ל-mlb), אבל לא על עיתונות ספורט.

ד"ר א. 14 במרץ 2010

אתרי אינטרנט בתשלום יורדים מייד מסדר היום שלי. אין מצב.
[]
המודל הכלכלי של הבלוג, מאידך, ראוי מאד בעיני, ואני מצטרף לרעיון שעלה לעיל לקבץ נבחרת.

גיל 14 במרץ 2010

אני באופן אישי הייתי מוכן לשלם על תוכן ספורט כמו הכתבות NBA שיש בוואלה , או הכתבות הטובות בSPORT5 .
אני הייתי מוכן לשלם 15-20 שקל בחודש על כתבה אחת ליום למשל.

נתי, קורא סמוי 15 במרץ 2010

אני לא יודע אם יש עוד מישהו שיקרא את התגובה יומיים אחרי הפוסט, אבל מספיק שאיזה משועמם יעשה זאת ובחינתי זה יהיה שווה. אני קורא של הבלוג מזה זמן, אך כנראה איני דומה לרוב קוראיו. אני אוהב ספורט, ולא פחות מכך כתבות ודיונים על הקשריו התרבותיים וכד'. יחד עם זאת הוא לא ממלא את יומי בצורה משמעותית כמו שזה נראה שהוא ממלא את רוב יומם של המשתתפים האחרים. לעיתים יש לי מה לומר בדיונים הנהדרים המתנהלים פה אך אני לעולם לא אעשה זאת בשל רמת הידע הדל ביחס לרמה כאן. אני מציג את עצמי כך שאולי קיבלתם פרופיל מסויים שלי. אני לא יודע אם יש הרבה כמוני אבל אני חושב שלא אחטא לאמת אם אומר שכל מי שדומה במאפייניו לי – לא ישלם על דברים כאלה. אני יכול להאריך בהסברים אבל חבל שאעשה זאת אם אף אחד לא יקרא.
הערה אחת שאולי כן רציתי להעיר – היא לגבי הרעיון של אותו מגזין על שיאגד בתוכו את מיטב הכותבים ועבורו רוב הקוראים יהיו מוכנים לשלם. אולי זאת הרגשה שלי אבל זה יותר מדי מריח כמו פרוייקט גאלאקטיקוס של העיתונאים וסליחה על ההשמצה. הדברים האלה לא טובים לאף אחד – פיזור ותחרות הם דבר טוב, שמאפשר פריחה של כשרונות צעירים וכד'. הרעיון הוא זהה בכל תחום במדע, בכדורגל ואפילו -שומו שמיים- בעיתונות. גם כאן אפשר להרחיב אבל נראה לי שבשביל תגובה ראשונה שאף אחד לא יקרא כבר עברתי את הגבול.

רונן דורפן 15 במרץ 2010

נתי, תמיד יש את בעל הבלוג שקורא את כל התגובות…

הפרופיל שלך הוא של מרבית הקוראים. המגיבים הם בערך 5% מהקוראים במקרה הטוב. למרות שאת מרביתם אינני מכיר – אני מעריך שהם אנשים יותר טוטאלים באהדת הספורט שלהם. למרבית הקוראים זה לא תחום העניין המרכזי בחיים אלא אחד מכמה תחומים. ואני בספק אם קוראים כאלו ישלמו על מגזין ספורט.

נתי, קורא סמוי 15 במרץ 2010

O.K, אדרבא! אם אתה מסכים שאפילו מרבית קוראי בלוג איכותי כזה (ואני חייב לציין, טיפוסים כמוני אהדת הספורט שלהם הינה משמעותית מעל הממוצע. כלומר, תחום העניין בספורט אינו עוד תחום עניין אלא תחום מרכזי מאד…)לא ישלמו אז כנראה שכלכלית זה לא יכול להחזיק.
אגב,אם כבר זכיתי להתכתב עם כבודו, אז קצת התפלאתי על הטור ב"ישראל היום" הבוקר. למדוד הצלחת מעבר קבוצה תוך חצי עונה בלבד? זו לא היסחפות להיסטריה של מארקה?
תיאורטית אם על בסיס אותו הרכב ריאל תצליח מאד שנה הבאה גם בספרד וגם בזירה האירופית, תוך דומינאנטיות של רונאלדו והפיכתו למנהיג גם בקאדר הכוכבים של ריאל, האם גם אז מעבר כזה יהיה משגה? אני לא בטוח שלא על זה הוא פינטז כשהוא עבר ולאו דוקא על עוד כמה מיליונים (אם כי הם בטח לא הזיקו).
אפשר לטעון כמובן שהצלחה כזו לא תיתכן, אבל את זה היה אפשר גם לטעון יום אחרי המעבר.
אגב, דווקא אצל רונאלדו נראה לי שהמעבר אכן היה סביב אהבת ילדות, ולא בגלל כסף (בניגוד למשל לבנזמה וקאקה שנענשים על כך בסוג של צדק פואטי).

רונן דורפן 15 במרץ 2010

את הצלחת ריאל מדריד אני מודד על פי שבע השנים האחרונות באירופה. מהיום בו העיפו את ויסנטה דל בוסקה, המאמן שהוביל אותם לדומיננטיות אירופית, ועברו למודל בו מאמן הוא אחד החלקים בפאזל אותו מרכיב הנשיא ביחד עם יועציו.

לשיטתך ריאל מדריד לעולם לא יכולה להמדד. כי תמיד יש שורה של כוכבים חדשים שנרכשו בקיץ וצריך לראות איך ישתלבו.

ריאל מדריד תצליח בשנים הקרובות באירופה, אם ישתנה מעמד המאמן שם. אבל האם פרז הלך וגייס את כל המליונים כדי להיות במצב בו לא הוא מחליט מי ישחק?

נתי, קורא סמוי 15 במרץ 2010

טוב, כרגיל אתה צודק…
אני מניח שדמיינתי מצב שבו פלאגריני יביא אליפות ויישאר (דמיינתי בשבילו, לא בשביל ריאל חלילה), אבל מה שלא עזר לקאפלו ברור שלא יעזור גם לו.

רונן דורפן 15 במרץ 2010

נתי – שני המאמנים האחרונים שהביאו אליפות הועזבו מיד. גם הנשיא שהביא אליפות הועזב מיד. למי בדיוק יש אינטרס שבקבוצה יהיה מאמן חזק אהוב על האוהדים שהמילה שלו תהיה המילה האחרונה?

לאוהדים? כן. אבל הם במצב בעייתי. לכאורה יש בחירות, אבל המועמדים בבחירות צריכים להביא ערבויות של 50 מליון יורו. אז המועמדים הם לא בדיוק אוהדים רגילים.

לשחקנים הוותיקים? בראול מתייעצים לקביעת המאמן. מה הוא צריך מאמן חזק?

לנשיא? בוודאי שלא.

למרקה? בוודאי שלא.

כמובן שבגלל איכות השחקנים ובגלל שיש רק יריבת ליגה אחת ריאל יכולה לזכות באליפות (במיוחד אם בארסה תמשיך באירופה). אבל להיות קבוצה רצינית, לוחמת ומגובשת בדמותו של מאמן עם חזון? קשה לראות את זה קורה במערך הכוחות הנוכחי.

עזי 15 במרץ 2010

העפת דל בוסקה היא החטא הקדמון, ללא ספק. הכל היה יכול להיות שונה, אבל פרס כמו פרס זורם לו שתן בראש.

שלו רומא 15 במרץ 2010

רונן ועזי, נגעתם בנקודה בזמן בה ריאל הפכה בעייני מקבוצה שנחמד לראות, לקבוצה בלתי נסבלת. נדמה לי שזה לווה בשיחרור היארו, שאני מעריץ גדול של סמלים כאבתי, ורציתי נקמה, כשהתברר לי שנים אחר-כך שלראול יש יד ורגל בעניין, חיכיתי לראות מתי יבין שהגיל יגיע גם עליו, והדלת שהראה לכל כך הרבה אנשים, עכשיו מחכה לו. שמחה גדולה הייתה כספרד לקחה גביע אירופה בלעדיו, יותר מזה אני מצפה משחקן כזה לעמוד על הרגליים האחוריות אם רוצים לשחרר שחקן כמו הייארו. אני מצפה מדה-רוסי בבוא היום שיכבד את טוטי ויתן לו גב על כל השנים בהם שיחקו יחד וטוטי משך את האש. בטח בעיניין המאמן. אני אוהב את דל-בוסקה, ונעלבתי (שזאת תכונה מאוד פולנית) בשמו. ואני לא יודע כמה האוהדים באמת בזמן אמת הבינו שהכתם של גירוש דל בוסקה ישאר זמן רב על המדים הלבנים.

AC 22 במרץ 2010

בתור משווק של המגזין ואחד שמחזיק בכל הגיליונות ברצף עד גיליון 150, הרגשתי שהעיתון די מיצה את עצמו כבר לפני 3 שנים. חומרים שמעניינים אותי אני מוצא רק באתרים בשפות זרות והזבל שנקרא "הפועל קטמון" בהחלט לא מעניין אותי ורבים כמותי.
זה רק סמלי שהעורך חושב שהגיליונות האחרונים של העיתון היו המוצלחים ביותר, בעוד בחינה של 5 חוברות שהתגלגלו לידי (כן, שילמתי לראשונה בחיי 28 ש"ח, העיקר לא להיות מנוי) מוכיחה בדיוק את ההיפך.
אם שרצקי היה מספיק חכם, הוא היה מעביר את המושכות למישהו אחר, כדי לרענן אותו בצורה כלשהי.
התגובות שהייתי מקבל מהמנויים של העיתון לפני 3 שנים לא היו נלהבות במיוחד ואם אני משווה את החוברות הראשונות שהכילו מידע היסטורי ששווה זהב וענינו אותי בטירוף, החוברות האחרונות הדרדרו ברמתן עד אין קץ.
אין רצוני לפגוע באיש אך סגירתו של העיתון אינה דומה לשחקן שפרש אלא למוצר טוב שהפך לנחות בשל התעקשות העורכים להישאר בפורמט הנוכחי במקום לבדוק את צרכי הקוראים.
לא הרגשתי במחסור בקריאת העיתון בשנה האחרונה והפעמים שרכשתי אותו היו רק לבדוק אם אכן יש סימני חיים. מסתבר שאת הגוויה שעליה מתנוססת תמונתו של שלוימלה ארבטיימן רכשתי במקרה.
חשוב לי ששרצקי יידע שאני ממש כועס עליו שהוא לא הוציא גיליון פרידה מיוחד, זה רק מראה כמה העיתון באמת היה חשוב לו…
(אם מישהו מחזיק בחוברות של השנה האחרונה- אני מעונין לרכוש, צרו קשר למייל)

ערן לוי 25 במרץ 2010

גם אחרי שעברתי לגור בברלין המשכתי לקרוא את שם המשחק. מחירו של המגזין עלה בהתאם – מ-28 ש"ח ל-40, אבל זה באמת לא שינה לי. "שם המשחק" עשה לי את היום. בדיוק כמו בילדותי, חיכיתי לרגע בו אמצא את המגזין בתיבת הדואר שלי, והעובדה שהמגזין מגיע כשלושה שבועות לאחר פרסומו לחו"ל רק תרמה לציפיה. אהבתי לקרוע את הניילון (ולזרוק אותו למחזור, כמובן), להריח את הכרומו ולקרוא דברים מעט יותר ענייניים ומאתגרים מידיעות כאלו ואחרות באתרי האינטרנט. זו היתה רמה, זו היתה איכות, זה כנראה מה שהביא לסופו של העיתון. עצוב לי שהעיתון נסגר, עצוב לי עוד יותר שמעתה אאלץ להסתפק באתרי האינטרנט. כמובן שיש מגזינים מעולים אחרים. בגרמניה אפשר למצוא את 11 Freunde, Four four two, sports illustrated. אבל זה אחרת לקרוא על ספורט בגרמנית או אנגלית. מגזין רציני בעברית, זה כל מה שצריך. הייתי מוכן לשלם שישים ש"ח למגזין אם זה היה מבטיח את המשכיותו. זה לא, וזהו הסוף.

Comments closed