שבוע פלה-מראדונה. על פושקש

שבוע פלה-מראדונה הוא הזדמנות להזכיר כמה גדולים אחרים. והיום פושקש

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

טוב אנחנו נמשיך קצת בארועי פלה-מראדונה בעריכת סימפוזיון מיוחד תחת הנושא "הגדויילים". בו נעסוק בכמה גדולים אחרים. ולגבי כל אחד מהגדולים האלו אנקוט גישה מתריסה. ואנסה לשכנע למה הוא ולא אחר היה הגדול מכולם. כי כפי שכתבתי בפוסט על פלה-מראדונה – זו גדולתו של המשחק. גדולה בכדורסל היא הגנה והתקפה ואולי "לעשות את האחרים טובים יותר". ענק כדורגל הוא דמות הרבה יותר משמעותית. כי למשחק יש כל כך הרבה צדדים ומורכבויות סוציולוגיות.

*

אני פותח את החלון מביט החוצה ורואה את בודפשט. תקופה נהדרת של בין סתיו לחורף. ולכן נפתח בפושקש! אגב, וזה מעניין, כמעט שחקן הענק האחרון של העיר הזו. אחריו היה עוד פלוריאן אלברט. אבל בחצי הראשון של המאה העשרים הרבה מאד מתושבי העיר נחשבו לשחקנים מהטובים באירופה הקונטיננטלית. למשל קונרד, דיאק, אורת', שארושי וקובלה. הונגריה הייתה בגמר העולמי האחרון לפני המלחמה והייתה הנבחרת האירופית הגדולה הראשונה אחריה. היום יש פחות או יותר כלום. אפילו הכדורגלנים ההונגרים שיש הם לאו דווקא מבודפשט.

צפיתי לא מזמן בסרט דוקומנטי שנעשה כאן לפני כמה שנים על חייו של פושקש – שביים יוצר בשם תמאש אלמשי. חיכיתי לא מעט בכדי שהסרט ייצא סוף סוף עם כתוביות באנגלית. ודבר אחד מדהים, תחושה אחת ממש גורפת, יוצאת מהסרט הזה. לפושקש היו חיים קשים מאד. כן, מר ליאו מסי. כן, מר כריסטיאנו רונאלדו. כן, מר כדורגלן מודרני. כן, בעצם כל כדורגלן גדול בעשורים האחרונים. היו לו חיים של מסכן. היו בהם רגעים נפלאים אבל הייתה מסכנות לא מעטה.

רוב הגדולים, פלה ומראדונה גם, נולדו בעוני משווע. אבל פושקש היה שוב ושוב קרבן של תקופה. בתחילת ימי הזוהר שלו – כשהנבחרת ההונגרית גורפת עוד ועוד תארים ותהילה – הוא שיחק תחת לחץ פוליטי עצום. מרגלים הסתובבו בסביבת הנבחרת. חשדות תמידיים. ואל תבלבלו בין זה ללחץ פוליטי רגיל שקיים במדינות שונות בתקופות שונות. בשלב מסויים שלטונות הונגריה שולחים סוכן כפול לשכנע כדורגלן בשם זולטן טוץ' לערוק. הם תופסים אותו בגבול, שופטים אותו ומוציאים אותו להורג. זו הייתה סוג האווירה כשפושקש כיכב במדי נבחרת הונגריה והפך לשחקן הטוב בעולם.

מה שעובר על פושקש לאחר הפלישה הסובייטית זו טראומה שאי אפשר לדמיין לכדורגלן ברמתו. במשך שנה וחצי הוא לא יכול לשחק כדורגל. הוא משמין, לוקה במחלה בדרכי העיכול, גולה מארצו, מתרושש מכספו מכיוון שאין לו דרך להתפרנס, חי בריחוק מאשתו ומבתו. כשאמיל אוסטרייכר, הסוכן היהודי שלו, מצליח סוף סוף להביא אותו למבחן במדריד הוא בנאדם גמור כמעט בן שלושים. הוא אפילו לא יודע אם מדריד תרצה בו. די סטפנו לא היה איש קל. את דידי למשל הוא דחה.

אחרי רבע שעה די סטפנו מפסיק את אימון המבחן ואומר שזהו. פושקש יהיה כאן. הוא מקבל את ההזדמנות האחת. שאם לא היה מקבל אותה היה נזכר בוודאי כמו דמויות עלומות של שנות החמישים – אולי כמו מת'יוס, ג'וליניו או שיאפינו. הוא מנצל את ההזדמנות הזו כדי לחזור, אחרי גיל 30, למעמד השחקן הטוב באירופה. ארבע פעמים מלך השערים בספרד. הקאמבק שלו לא עומד בשום יחס לקאמבקים אחרים. היום שחקן חוזר ממשבר או פציעה ואנשים עושים מזה עניין גדול. פושקש חזר מהתרסקות כמעט טוטאלית של חייו.

אולי את הקאמבקיות הזו, הדווקאיות, ממחיש אדוארדו גלאנו בקטע שבחר ב"כדורגל באור וצל". פושקש כובש במשחק ליגה ספרדית בעיטת עונשין. השער נפסל. הוא ניגש ומשחזר אותה במדוייק וכובש בכל זאת.

*

קטע מדהים בעוצמתו בסרט מתרחש ב-1981. פושקש חוזר לארצו והוא אכול חששות. הוא לא היה בה 25 שנה. הגעגועים אכלו אותו. במדריד אפילו הקים בית חרושת לנקניקים הונגרים שהסב לו הפסדים עצומים – רק בכדי לתת תעסוקה לכמה הונגרים ולצור סביבו חוג חברתי הונגרי. הוא ניזון רק מתקשורת רשמית וזו מדווחת לו שהונגריה היא מדינה ששונאת אותו כעריק. הוא מגיע מפוחד לשדה התעופה. בינתיים מתו הוריו בהונגריה. הוא אפילו לא יכול היה להגיע בלוויות של הוריו. למי מכם שחושב שהעריצות הקומוניסטית הייתה משהו פשוט.

באותו ביקור בהונגריה הוא מוזמן למשחק וותיקים. בודפשט נגד הפריפריה. ופתאום האיצטדיון הלאומי מתמלא. ופתאום הוא מבין שהמדינה מעולם לא חדלה לאהוב אותו. הוא פשוט מתייפח.

יצא לי לראות פעם אחת בעיניים את פושקש מביס את הפחד ששולט ברחובות המדינה הזו כבר כמעט מאה שנים. זה היה ביום הלווייה שלו. ציפו במקור שהאיצטדיון הלאומי יהיה מלא בטקס הפרידה לאוהדים. אבל הגיעו רק עשרים אלף אנשים. כי הונגריה שוב הייתה בתקופה פוליטית בעייתית. הימין הקיצוני השתולל, תקף תחנת טלוויזיה, הראה את כוחו באירועים אחרים והתגובה של הציבור ההונגרי הייתה רגילה. עדיף להשאר בבית עד יעבור זעם.

אבל אז הארון נסע מהאיצטדיון לטקס צבאי. ומשם המשיך לבזיליקה שם נקבר. ופתאום האנשים שאולי לא רצו להגיע לארועים הרשמיים לא נשארו אדישים. המון עצום של אנשים שצפה בטקסים הראשונים בטלוויזיה יצא מהבתים עם לפידים בידיים לצעוד אחרי הארון שהיה על עגלה רתומה לסוסים. ברחובות חשוכים. למרות שכבר ירד שלג קל. עד פינת הרחוב לפני הבזיליקה שם השמיעו ברמקולים את שידור ה-3-6 על האנגלים בוומבלי.

כל כדורגלן על היסטורי שמזוהה עם רמה שכזו חי חיים קלים בהרבה. לחץ ספורטיבי, לעתים נפשי, אבל בכל זאת חיים של רווחה עצומה ובטחון. לפושקש לעתים הייתה רווחה, לעתים נדירות בטחון. נכון – אנשים כמו מראדונה או גארינצ'ה קלקלו לעצמם – אבל אז באמת הקריירה שלהם התמוטטה. פושקש לא היה אשם בתלאותיו האינסופיות. הוא התגבר עליהן.

הסרט – שנוקט קו פשוט של מעקב ביוגרפי אחרי חייו – מסתיים קצת לפני הלוויה הזו, בימיו האחרונים. הוא איבד את זכרונו ולא היה ממש מודע לדמות שהיה. האחות בבית החולים מספרת שהיה הולך לחלון ומביט החוצה אל עבר ילדים ששיחקו כדורגל. והיה מבקש לכוון את הממיר בטלוויזיה לערוץ של ריאל מדריד. הוא ידע במעומעם שהוא קשור לעניין הזה.

צבא!
עישון במגרשים - מה עושים עם זה?

34 Comments

מנחם לס 28 באוקטובר 2010

אני לא זוכר היום למה ומדוע, אבל משום מה תמיד הערצתי את קוצ'יש (קוצ'יץ'?) יותר. אבל הייתי ילד בישראל. מה ידעתי? היה גם אחד בשם הידוקוטי שהערצתי. אולי בגלל שמו.
פושקש היה כנראה אתלט מהסוג של בייב רות': די נמוך, שמנמן או נוטה תמיד להשמנה, אבל עם גנים מיוחדים השמורים רק לגאוני המשחק.

עזי 28 באוקטובר 2010

הסרט הזה עם כתוביות באנגלית (שרונן שלח לי כתשורה לפני איזה שנה אם מותר לספר) הוא אחד מסרטי הספורט הגדולים שיש. והוא דקומנטרי לחלוטין, אין כל מיני טריקים ושיפוצים, זה הסיפור של פושקאש והוא מרגש ברמה מדהימה. אשכרה עמדו לי דמעות בעיניים.
לא מעט אנשים שראו אותו נשבעים שלא היה כמוהו – זה כמובן נכון גם עם די סטפאנו ובוודאי פלה – אבל בין הגדולים באמת ספק אם היה אהוב כמוהו (לא נערץ, אהוב, זה לא אותו דבר). ואגב פעם, במונדיאל 86' יצא לי בטעות להתיישב לידו באוטובוס.
ברשימה שלי הוא רק אחרי פלה וקרויף, לצד די סטפאנו ולפני מראדונה.

מנחם לס 28 באוקטובר 2010

דרך אגב, דורפן, אתה בין הסתיו לחורף בבודפשט, ואני על היאעכטה שלי קרוב מאד לאיי הבהאמאס. דייג מטרף. הטמפרטורה? כ-105 מעלות. משהו בסביבות 40 או 42. ביאכטה יש לי קונקשיון לאינטרנט ברוך השם (אבל היאכטה היא לא בדיוק כמו היאכטה של טייגר וודס העוגנת ליד ביתי, 250 רגל אורך, 40 מיליון שווי (שלו). שלי? חלק את האורך ב-5 ואת הערך ב-500.

דורפן 28 באוקטובר 2010

מנחם – אני מזועזע מהחיים שנפלת אליהם. נודד בעולם ביאכטה קטנה. נאלץ לחיות מהדגים שעולים בחכתו. אני משער שגם לנשים בסביבה יש ביגוד מצומצם ביותר.

ואגב – זה קוצ'יש. סופו של קוצ'יש היה טרגי בהרבה. אחרי קריירה גדולה בברצלונה, גם הוא ערק, הוא חלה בנמק ברגלו. הוא עבר חמישה ניתוחים של כריתת חלק מהרגל ולבסוף נשבר והתאבד בקפיצה מהחלון בבית החולים. שחקן שהיה מלך השערים של המונדיאל.

danny 28 באוקטובר 2010

Can we come and join you for the weekend? make sure that we can get the mam u game on your flat screen

הופ 28 באוקטובר 2010

נהדר.
(סוף פסקה 9 – צ"ל "מתייפח")

moby 28 באוקטובר 2010

רונן הידד, כל הכבוד על הפרויקט
מחכה בקוצר רוח לבא אחריו.

עדי 28 באוקטובר 2010

"רונן הידד, כל הכבוד על הפרויקט
מחכה בקוצר רוח לבא אחריו."

(כנ"ל)

מנחם לס 28 באוקטובר 2010

מעניין שהצעירים של היום לועגים לנו (טוב, לי) הזקנים כשמזכירים את פלה או פושקש. באתר הופס דברנו על זה בזמן המונדיאל, ולדעתם מסי, רונאלדו, ומרדונה (הם מתים משום מה על מרדונה) הם טובים בהרבה (או היו טובים) מפלה. על פושקש הם בקושי שמעו. אבל פלה נחשב בעיני הצעירים לפחות טוב ממרדונה. לך תדע.

אדם 28 באוקטובר 2010

סיפור באמת מרגש ועצוב, מה שמסבך עוד יותר את הבחירה של השחקנים הגדולים בהיסטוריה, באם להתחשב רק בהישגים הספורטיביים או שלסיפור האישי ישנו ערך מוסף.
לארתור פרידנרייך היה סיפור אישי מדהים ועצוב אולם קשה לי להחליט אם הוא קשה יותר מהסיפור של פושקאש..
פוסט מדהים רונן, כבר מחכה לפוסט הבא :)

שחר 28 באוקטובר 2010

פוסטים יפים ומרגשים

גיל 28 באוקטובר 2010

יש הסבר למה הוא לא שיחק בחצי ורבע הגמר ב54? הוא שיחק שני משחקים מלאים בשלב המוקדם וגם בגמר.

עזי 28 באוקטובר 2010

הוא לא סתם היה פצוע, הגרמנים פצעו אותו כמעט לבטח במתכוון במשחק ביניהן בשלב המוקדם.

דורפן 28 באוקטובר 2010

גיל – הוא היה פצוע ועד היום יש כאן ויכוחים האם היה נכון לשתף אותו בגמר משום שאז לא היו מותרים חילופים.

גיל 28 באוקטובר 2010

צודק, שכחתי לגמרי מהסיפור הזה. הגרמנים פצעו אותו בשלב המוקדם.

DI 28 באוקטובר 2010

מצויין
פרוייקט מבורך
ואם אפשר – מה שם הסרט?

חצי גולדסטאר 28 באוקטובר 2010

רונן, הבלוג המעולה שלך הופך לשמיימי כשאתה כותב על ספורט הונגרי.

צור שפי 28 באוקטובר 2010

רונן – תודה על (עוד) פוסט יוצא מהכלל ואם אפשר לדעת את שם הסרט ואיפה, אם בכלל, אפשר לרכוש אותו.

דורפן 28 באוקטובר 2010

לסרט קוראים puskas, hungary. אברר איך אפשר לרכוש אותו – אולי נעשה קניה מרוכזת אם יש מספיק אנשים שרוצים.

מיכאל 29 באוקטובר 2010

אשמח לרכוש גם כן

יואב 29 באוקטובר 2010

פוסט מצמרר.אשמח לרכוש את הסרט.

אבי 29 באוקטובר 2010

גם אני

צור שפי 29 באוקטובר 2010

וגם אני

moby 29 באוקטובר 2010

גם אני אבל רק אם כתוביות

תומר חרוב 29 באוקטובר 2010

מרגש מאוד. הסיפור על המפלה בחייו מרתק ולחשוב שאנחנו מתעסקים בשאלה איך ווין רוני יחזור מהמשבר שלו.
אני חושב שלא יהיהו יותר שחקנים גדולים בצורה הזו. יהיו שחקנים טובים ושחקנים עצומים(מסי ורונאלדו הם כאלה) אבל לאף אחד לא יהיה את הקישור החזק למציאות שהיו לכוכבים של פעם. המשחק הופך להיות פחות ופחות מציאותי, פחות חברתי. יש לזה יתרונות, מה שקרה לפושקש אז כנראה לא היה קורה היום, אבל למרות שהכדורגל הפך לפופלרי יותר הוא פשוט פחות מציאותי. ההמונים הזדהו עם פושקש ולכן באו לכבד אותו, כך גם עם מראדונה. גם אם מסי יזכה בשני גביעי עולם בעבור ארגנטינה, קשה לראות דבר דומה בהקשר שלו.
אני בהחלט אהיה מעוניין בסרט אם תתאפשר רכישה שלו.

ויכסלפיש 29 באוקטובר 2010

בהיבט של קאמבק ופוליטיקה של הגוש המזרחי אין צ'אנס שמישהו יעשה דברים דומים בימינו. אחלה פוסט.

אבי 29 באוקטובר 2010

פוסט פוסט. מחכים לבאים.

לפני הרכישה המרוכזת של הסרט המתורגם לאנגלית, מה עם תרגום של הסרטון המצורף? לפחות מה אומר פרגוסון.

גיא וינטרוב 29 באוקטובר 2010

רונן,
הבלוג שלך הוא אחד הדברים הכי מעניינים ומרגשים שיש היום ברשת. נקודה.

שלו 29 באוקטובר 2010

פושקאש ראוי להשוואה גם לכוכבי ארגנטינה 78' שהן שנים אח"כ הכו על חטא על ששיתפו פעולה עם המשטר ואולי עזרו לו להשאר בשלטון עוד תקופה. גם פלה בהיבט הזה היה קצת בובה של המשטר הדקטטורי, ולא יצא באופן מובהק נגדו (למשל כמו סוקרטס) אז נכון שבברזיל הדקטטורה הייתה "לייט", ולא כמו בארגנטינה או צ'ילה, אבל עדיין אנשים נעלמו (לא באותם היקפים), נרצחו וחונכו מחדש.

מבחינת כדורגל הוא נפל בתקופה בה השידור הטלויזיוני, היה בחיתוליו, ולכן הבורות הגדולה לגביו.

מיכאל 29 באוקטובר 2010

פוסט מרכש במסגרת פרוייקט מעולה. כבר כתבו לפני שהבלוג כולו הוא אחד האינטליגנטים והמעניינים שיש ברשת בכלל ובספורט בוודאי.
פושקש הוא מגיבורי ילדותי: אבי היה ממוצא הונגרי, והפרק על פושקש בספר המיתולוגי שהיה לי "גיבורי הספורט" עשה אותו בעיני באמת לגיבור.
אני זוכר, מהספר, את סיפור עלייתו כנער לבוגרים בפרנצווארוש, כאשר שחקןותיק מאפשר לו להבקיע ואומר לו: "הי אוצ'י, תבעט לשער"

קורא 29 באוקטובר 2010

בעיניי כל אחד הביא משהו אחר למשחק ולסגנון. בין פלה למראדונה אני מעדיף את מראדונה שהיה יותר יצרי (וכולנו יודעים למי יותר דומה מביניהם רוני באופי). עם זאת, קשה להתעלם מהאלגנטיות של קרויף, כשהוא מספיק לעשן סיגריה לפני הכניסה למחצית, הוא האהוב עלי מכולם.

נועם 1 בנובמבר 2010

היי רונן. פוסט נהדר. חידשת לי הרבה.

Comments closed