חרט קליארקופר

In כללי


1928-turnen

אני חושב שיש מעט מאד קשרים סימביוטים בספורט כמו הקשר בין מאמן למתעמלת. זה קשור לשעות האימונים הארוכות, לשליטה המוחלטת של מאמן בתרגיל, וגם לכך שאצל הרבה בנות מתעמלות הספורט הוא חלק מתפישת הנשיות שלהן. לכן אני שואל את עצמי אם חרט קליארקופר היה מודע לכך שהלנה נורדהיים נשלחה לתאי הגזים איתו באותו היום ובאותו מחנה – 2 ביולי, 1943 בסוביבור.

 

 

 

15 שנים קודם לכן הוא היה מאמן הנבחרת האולימפית ההולנדית המנצחת באמסטרדם והיא הייתה אחת האלופות בתחרות הקבוצתית. זו לא התחרות הקבוצתית של ימינו אלא תחרות תרגילים באיצטדיון הפתוח – כשרק הציון המשותף נחשב. התחרות באיצטדיון הייתה אחת הסיבות שקליארקופר, אחד המאמנים החדשנים בדורו,  אימן אותן תמיד תחת כיפת השמיים. הנבחרת כללה עשר נשים, חמש מהן יהודיות. ג'וד סימונס נרצחה ראשונה במארס בסוביבור, אנס פולאק נרצחה בסוף יולי אותה שנה באותו מחנה. אסטלה אחסטריב נרצחה באושוויץ בספטמבר. אלקה דה לוי שרדה את אושוויץ'.

 

 

 

 

באתר אינטרנט אולימפי הולנדי קראתי משהו מבעית במיוחד. התעמלות הייתה נפוצה מאד במשפחות המעמד הבינוני היהודי באמסטרדם – והנאצים סימנו מתעמלות ומתעמלים בעדיפות להשמדה משום שאלו הפריכו את תורת הגזע. באידיאולוגיה הספורטיבית הנאצית התעמלות הייתה ענף הספורט היוקרתי ביותר.

*

 

 

בעיתון היום כתבתי על יוהנס טרולמן, מתאגרף צועני אותו הזכרתי בפוסט קצרצר לפני כמה שנים. בשנים האחרונות התגלו הרבה פרטים חדשים על חייו ועל נסיבות מותו.

39 Comments

martzianno 12 באפריל 2010

מאתמול אני מחכה לפוסט שכל שנה מוקדש ליום הזה, וגם אם הפעם הוא מצומצם יחסית לשנים עברו, עדייו רוצה להודות לך.

אריאל 12 באפריל 2010

כמו מרציאנו, גם אני ריפרשתי לאתר כל היום בציפיה לפוסט יום השואה. תודה

דוד מירושלים 12 באפריל 2010

מרגש (כמו בכל שנה).
תודה רונן.

יוני 12 באפריל 2010

אין מה להוסיף על הקודמים. אני חושב שזה יום השואה הרביעי בבלוג, והוא אכן יום מיוחד לקהילה שנוצרה פה.

גיא זהר 12 באפריל 2010

תודה. מחכים.

נתי 12 באפריל 2010

רונן, אפשר לשאול איך זה יום השואה בחול (למרות שזה לא חדש לך)? מחשבות ורגשות אחרות, או שאין הבדל משמעותי?

ניר 12 באפריל 2010

אני מצטרף לתודות, אכן מסורת מבורכת ויפה.

סימנטוב 12 באפריל 2010

גם אני מצטרף – תודה על הכתיבה של דברים שנשכחים 

ליאונידס 12 באפריל 2010

רונן-קצת אירוני שדווקא היום אנו מתבשרים על התחזקות המפלגה הנאו נאצית בהונגריה.האם יש לכך סיבה מיוחדת?

חצי גולדסטאר 12 באפריל 2010

רונן – התחלתי לקרוא את הבלוג לפני שנתיים בדיוק, כשאחד הקוראים הותיקים שלך העלה קישור לפוסט על צ'יבי. תודה על כל הפוסטים המרגשים.

באבא ימים 12 באפריל 2010

גם אני חיכיתי לפוסט הזה. תודה.

סוס זקן 12 באפריל 2010

תודה רבה

בני תבורי 12 באפריל 2010

רונן,
בעיתוי מבעית לא פחות, הצטלבו יום השואה ונצחון הימין הקיצוני בהונגריה.

תושב חוזר 12 באפריל 2010

תודה רונן

tomer haruv 12 באפריל 2010

veri nice. i agree withe the others, its a lovely tradition.

רונן דורפן 12 באפריל 2010

נתי, בני תבורי – אני לא בהונגריה בימים האחרונים אלא בשבדיה. ההישג של הימין הקיצוני קשור למצב כלכלי נואש בפריפריה. באופן אירוני אלו מקומות שכבר לא נותרו בהם יהודים ומי שסופגים את רוב הבריונות הם הצוענים. אני מעריך שויקטור אורבן לא ייקח את הימין הקיצוני לממשלה. הוא רוצה להצליח ומבין שמבחינה בינלאומית הוא לא יכול להרשות לעצמו את זה. המפלגה המנצחת – פידס – תמכה בחוק נגד הכחשת השואה שהועבר לאחרונה.

לגבי הונגריה – היא מדינה בהכחשה. בכל יום מדברים פה על 1956 – טרגדיה נוראית שעלתה בחייהם של כ-2500 הונגרים ולא אומרים כמעט דבר על 1944, כש-650 אלף הונגרים נרצחו בעיקר על ידי הונגרים אחרים. הם גם לא מודים ש-1956 הייתה תוצאה של 1944 – כי לאיש לא הייתה כוונה לעזור להם. היא מזכירה מאד את אוסטריה של עד 1980 ("לא היה לנו קשר").

שלו רומא 12 באפריל 2010

השתתפתי שבוע שעבר בסמינר בפולין, רונן כמו שהזכרת גם כאן בפריפריה אין יותר יהודים, האמת היא שגם בערים הגדולות אין כמעט יהודים. כשאמון גוט אמר ב- 13 ברץ 1943 לפקודיו היו אנחנו עושים הסטוריה, לזה הוא התכוון. יהדות פולין הושמדה ולא קיימת עוד. יהדות השטייטל של גאליציה מקרקוב עד לובלין מצאה את עצמה מובלת אל מותה בבאלז'ק, סוביבור, ומיידנק. מבין שלושת המחנות הללו רק מיידנק מייצג את הזוועה כמו שהייתה אז. בזכות הרוסים שהגיעו ותפסו את האס.אס. המקומי מופתעה, המשפט היה שדה ואנשי האס.אס. הוצאו להורג במקום היה זה אחד המקומות היחידים שנתפס בעודו פועל ושימש תמרור אזהרה לכל שאר המחנות.
רציתי לספר על סופם של הצוענים בפולין הם הגיעו לבירקנאו ונכלאו בנפרד מהיהודים, הם ניהלו את המחנה שלהם בעצמם ולא השתתפו בפעילות המחנה. הם היו עדים לכל המשלוחים הם ראו את כל הסלקציות וראו אנשים נכנסים למבני הקרמטוריום ויוצאים דרך ארובות זאת הסיבה גם שחיסולם לקראת סוף המלחמה הייתה הרבה יותר קשה, הם לעומת היהודים ידעו מה מתרחש.

רונן דורפן 12 באפריל 2010

נתי – אני אוסיף לך לגבי יום השואה בבודפשט, למרות שזה לגבי שנים קודמות ולא השנה.
בודפשט היא מקום יוצא דופן מהבחינה הזו. המקום היחיד בו גם התרחשה שואה במלוא היקף הזוועה אבל גם נותרה קהילה יהודית משמעותית – 100 אלף אנשים. כך שבשום מקום בעולם אינך חי בתוך אוכלוסיה שחוותה באופן ישיר כל כך את השואה. בכל משפחה יש ניצולים ויש קרבנות. צעדת החיים כאן – מאתר הגירוש האחרון לתחנת הרכבת היא דבר מצמרר.
אני חייב לציין משהו שנוי במחלוקת. בכל נאום יום השואה כאן מזכירים הדוברים את הצוענים ואת ההומוסקסואלים. דבר שלא קורה במדינת ישראל. וזה מרגש אותי הרבה יותר מנאומי הרמטכ"לים שלנו באושוויץ.

redsox 13 באפריל 2010

רונן-אבחנה נאה.
לא קשה לראות את הקשר בין חוסר היכולת של הישראלים להכיל את השמדת הצוענים וההומוסקסואלים לתוך שואת היהודים לאי-ההכרה הרשמית בשואת הארמנים ולהתכחשות לפעולות שעושה הממשל הישראלי בעצמו. (אין כאן השוואה או היתגרות, אתם יכולים לחסוך את הויכוח הפוליטי).

אילי מאנינג 13 באפריל 2010

אני מסכים איתך לגבי חוסר היכולת להכיל את הצוענים וההומוסקסואלים לגבי הארמנים לא מדובר בשואה אלא פשעים נגד האנושות שבוצעו לאחר סכסוך בין העמים. יש משהו שמבחין מקרה איום זה מהשואה שהיתה סיסטמתית ואידיאולוגית רצון למחות יהודים ואחרים מעל פני האדמה

יוסי דגן 12 באפריל 2010

מצטרף לשאר המגיבים – תודה.

דניאל 13 באפריל 2010

גם אני חיכיתי לפוסט השנתי הזה.
פעם היו תגיות, וכל הפוסטים האלו היו תחת "ספורט יהודי". אבל משום מה אין יותר תגיות בכלל בבלוג….

רונן דורפן 13 באפריל 2010

דניאל – אתה צודק. התגיות עדיין קיימות אבל הן פחות בולטות. בסוף הפוסט אתה יכול לראות את זה ברשימת נושאים

גמל אדום 13 באפריל 2010

אפשר לקבל קישור לטור בעיתון?

אבי 13 באפריל 2010

גם אני רוצה להצטרף לתודות לרונן: תודה!
יש טאב קבוע בדפדפן שלי שמוקדש לבלוג – מימין לג'ימייל ולפייסבוק – והוא עובר רענונים אף יותר מהאתרים הנ"ל.
אם אפשר שאלה טכנית: איך מנווטים אחורה בבלוג אם לא זוכרים שנה וחודש? יש גישה לרשימת ה"נושאים"? נניח שבא לי (ובא לי) לשלוח קישור לחבר אל הפוסט הזכור לטוב על שחקן הרוגבי הניו-זילנדי שהפכתם לשחקן כדורגל על בשרם של אנגלים.

ארנון 13 באפריל 2010

מצטרף לתודות, על האבחנות והרגישות שבכתיבה.
ועל הדרך, שאלה טכנית: אני מוצא בקלות פוסטים ישנים, אבל חסרות שם התגובות (וזה מקשה מעט על הצורך הילדותי בהתנצחויות ותוכחות…) – האם זה בר- תיקון?

אבי 13 באפריל 2010

מצטרף גם לשאלה חשובה זו.

רונן דורפן 13 באפריל 2010

ארנון – לא ידוע לי על פוסטים ישנים בהם חסרות תגובות – מלבד 3-4 פוסטים בשבוע שבו הבלוג עבר דירה (זה כולל את הימורי הלה-ליגה, אבל אני אוציא את זה ברגע הרלוונטי).

אבי – הדרך הכי טובה בעיני לחפש אחורה היא פשוט באמצעות חיפוש. למשל אם תעשה חיפוש ראגבי ניו זילנד אני בטוח שהפוסט יעלה – קוראים לו מת'יו

נתי 13 באפריל 2010

רונן – באיחור מה, בשל אילוצי עבודה, אבל רק רציתי תודה. התלבטתי אם להעלות את השאלה כי לא רציתי להטריד, אבל אני שמח ששאלתי, כי תמיד אתה מביא איזו תובנה שלא הייתי חושב עליה לבד. הערה קטנה: חשבתי על מה שאתה ורדסוקס כתבתם. אז קודם כל לרגש יותר מנאומי הרמטכלים זה לא ממש ביגדיל (אם כי למי שעבר את השואה עצמה אולי זה אחרת. לא מתוכן הדברים אלא מעצם העובדה), אבל ברצינות, זה אולי מובן שבארץ יתעסקו בקונטקסט של הלקח על הגנה עצמית ואילו בחו"ל בקונטקסט הרחב יותר. זה מצב נפשי אחר. מי שלמשל לא נתן לכאב האישי שלו בשואה לטשטש את הקונקסט הכללי זה השופט אהרון ברק, שתמיד מציין את זכרונותיו מהשואה כבסיס לתפיסת זכויות האדם הכללי שלו (ואני לא מחסידיו!!), אבל לא כל אחד הוא כזה… לעומת זאת זה לא נראה לי קשור להכלה שלנו את שואת הארמנים למשל. מאז שכילד למדתי לראשונה על שואת הארמנים התביישתי ביחס של המדינה אליה. יש גבול לציניות של שיקולי אסטרטגיה. אבל זה משהו שונה מהותית כיוון שהוא נערך על בסיס של צורך שלטוני כזה או אחר, מעוות ככל שיהיה. בגלל דרישות עצמאות, אימפיאליסטיות תורכית וכד'. יש לצערינו לא מעט פשעי אנושות כאלה. השואה קשורה יותר לשנאת הזר והאחר ללא שום שיקולים שמעבר. לכן ניתן לקשור זאת לשואת הצוענים אך לא למשל לארמנים.
אגב, בעקבות התגובות קראתי את הפוסטים ליום השואה משנים קודמות.
שוב תודה, רונן

נתי 13 באפריל 2010

אני חייב ללמוד לקצר, אני יודע

אילי מאנינג 13 באפריל 2010

מסכים עם נתי לגבי הארמנים אך היו לנו שיאים ציניים יותר כמו שיתוף פעולה עם האפרטהייד בעיצומו

אילי מאנינג 13 באפריל 2010

ותוספת אחרונה. יצא לי לבקר באושוויץ במקרה ביום של מצעד החיים. התחושות של שוביניזם לאומי במקום היו קשות (במיוחד הנאום של לבנת שרת החינוך)

אבי 13 באפריל 2010

הפוסט "הרגע שהגדיר את הקריירה הספורטיבית שלכם" מופיע בלי התגובות. דווקא הוא.

רונן דורפן 13 באפריל 2010

אבי – אוקיי – זה באמת אחד מהפוסטים מאותו שבוע – אטפל בעניין בימים הקרובים

Comments closed