על חרדה וחרדות אחרות

פרסמתי ביום שישי במגזין העיתון ראיון עם סקוט סטוסל, עורך המגזין אטלנטיק. נושא הראיון היה ספר מאד משמעותי שפרסם – ״עידן החרדה שלי״. שמספר איך הוא, אחד הכותבים הפוליטיים החשובים באמריקה, מתמודד כל חייו עם התקפי חרדה בלתי פוסקים.

אינני סובל מחרדות אבל כמו כל אחד יש אנשים קרובים אלי שחוו בעיות פסיכיאטריות קשות מאד. כולל תופעה שסטוסל מציין בספרו – ותמיד שמתי לב אליה – שבעיות פסיכיאטריות פוגעות לא פעם במחוננים יותר. הוא מציין בצדק שהעולם המודרני יצר חרדות שהאבולוציה בוודאי לא הכינה אותנו כלפיהם. האדם הקדמון בוודאי לא היה מודאג מהחלשות הכלכלה הסינית שאולי תפגע בקרנות הפנסיה ותשאיר אותו חשוף לעת זקנה.

כבוסטוני לא מפתיע שסטוסל משתמש בלא מעט דוגמאות ספורט בספרו. ועל כך שני הקשרים.

הוא עצמו מציין שכספורטאי לא רע – בטניס ובסקווש – מצא את עצמו פעם אחת בורח מטקס ניצחון ובהזדמנות אחרת מפסיד במתכוון בגלל פחד בימה. זה הזכיר לי קצת את סיפור מוניקה סלש שכתבה בספרה שאחרי גמר 1996 באוסטרליה, זכייתה היחידה אחרי הדקירה, כל שחשבה עליו הוא החשש שאנשים יראו אותה בטקס הניצחון ויחשבו שהיא שמנה. סלש התמודדה עם הפרעות אכילה, ספק אם זה היה מאובחן כחרדה, אבל אפשר לראות את חוסר הרציונליות הטוטאלי בהפרעות. היא כמובן לא שמנה וכמובן שחצי קילוגרם כלשהו לא עניין איש אחרי ניצחון מרגש כל כך שלה.

אבל הניצחון של סלש באותו גמר היה קל. וסטוסל גם מציין את העובדה שביל ראסל לא רק שהיה מקיא לפני הרבה משחקים חשובים – אלא שכאשר לא היה מקיא זה היה סימן מבשר רעות למשחק רע יחסית של אחד הכדורסלנים הטובים בהיסטוריה. ודיברנו כמובן על הדוגמא המודרנית של ליונל מסי שגם לא מפסיק להקיא. וגם זידאן היה מקיא לפעמים במגרשים, כולל כמה דקות לפני צמד בדקה האחרונה מול אנגליה לניצחון 2-1 ביורו 2004. האם אצלם זו חרדה או הפתעה אחרת -מי יודע? אבל חרדה היא סוג של מוטיבציה להצליח. מקרים כמו ראסל או מסי (אם זו אכן חרדה) מעידים שניתן לתעל אותה ליכולת שיא או מה שנראה מבחוץ ככושר שיא. בשיחה מאד מעניינת בין ראסל לטים דנקן, שניתן למצוא באתר הNBA, ראסל מספר לראסל המודרני שמעולם לא נתן לעצמו ציון של יותר מ-72 על משחק כדורסל. אבל בהחלט אצלו הפחד מכשלון הפך לדלק אטומי.

הזכיר לי גם סיפור שכתבתי כאן במהלך המשחקים האולימפיים אחרי שיחה עם קירן פרקינס. פרקינס היה השחיין למרחקים בינוניים הטוב בעולם לדי הרבה שנים אבל במוקדמות ה-1500 של 1996 נקלע להתקף של פחד ורק במזל גדול העפילו לגמר אחרון בפער של 22 מאיות מהמקום התשיעי.

פרקינס היה פתוח מספיק להסביר בדיוק מה עשה הפסיכולוג. הוא עבר איתו על כל התסריט של הפסד ומה יקרה בעקבותיו. ולאחר שהתברר שמשפחתו של פרקינס תשאר מבוססת ושמחה והוא יישאר בריא ואפילו ייחשב לגיבור אולימפי – וגם אוסטרליה עצמה לא תתפרק בעקבות ההפסד – פרקינס שחה את הגמר בלי פחדים. לניצחון חד צדדי מאד ממסלול מספר 8.

למרות שזה לא ממש סוף הסיפור. לאחרונה התפרסם על הרבה מאד בעיות פסיכולוגיות בדור הזהב של השחיינים האוסטרלים של תחילת המאה.

*

וזה הביא אותנו גם לנושא אחר – סמים פסיכיאטריים בספורט. סטוסל מציין כמה מקרים שתרופות פסיכיאטריות הביאו לשיפור דרמטי אצל ספורטאים שסבלו מחרדה. אבל מצד שני די ידוע שחובטי בייסבול השתמשו בעבר (ואולי היום) בכמויות פסיכיות של ריטלין וסטוסל ציין שתרופות נפוצות לעתים אצל מתחרים בחץ וקשת. לכאורה לטהרנים צריכה להיות עם כך בעיה: אם אנחנו רוצים שאנשים יתחרו בדיוק עם הגוף שנתן להם הטבע למה שלא יתחרו עם המוח שנתן להם הטבע, על כל בעיותיו?

וזה מחזיר אותי לדיונים שהיו פה בענייני סמים. ובעיקר בסמים שצריך להכיר כבר בקיומם: סמים לא מסוכנים שנמצאים בשימוש נרחב בציבור הרחב. אם תחרויות ספורט משקפות את החיים אז צריך לקחת בחשבון איך אנחנו באמת חיים. אנחנו חיים על תרופות וטיפולים רפואיים לפתרון כל בעיה. הדיון לגבי סמים צריך להיות אולי לגבי הורמוני דם וכמובן סימום גנטי, אבל לפחות לטעמי (כמעט) כל מה שנמצא בבית מרקחת בלי מרשם צריך להכיר בו. וגם בהרבה תרופות אחרות. ואגב, הגישה הזו אצלי יותר נרחבת. תמכתי גם בהשתתפוותו של אוסקר פיסטוריוס (בהגבלות שנקבעו) כפי שאתמוך בעתיד במושתלי רגליים מלאכותיות.

אנחנו בעידן בה הרפואה לא רק מרפאת היא גם משפרת – אבל לא בזה העניין. אם הספורט יהיה כל כך דווקני ביחסו נגד שיפורים רפואיים, הוא ימצא את עצמו דווקא מתאכזר לחלשים.

עזרו לנו לקיים את דה באזר