יום הולדת 30 לפדרר: שליח "דה באזר" עם ארבעת גדולי הטניס


אם מישהו היה אומר לי שבשבועיים הראשונים מאז החזרה לקנדה אהיה בשני פסטיבלים, שבע הופעות מוזיקה (חמש מתוכן כחלק מפסטיבל Chamberfest של מוזיקה קלאסית), מחזמר אחד ואחר צהריים של הליכה בין גלריות ואפילו לא באירוע ספורט אחד, הייתי חושב שלושה דברים: א. אין מצב. ב. סוג של משבר גיל 30 (מחליף קידומת בדצמבר). ג. מי הבחורה?

כתבתי באחד הפוסטים הקודמים שאוטווה מלאה בפסטיבלים בקיץ. אני לא אנין טעם כמו לוינטל, שאתרגש עד דמעות מביצוע של שוברט או ברהמס, אבל אני מתרשם לטובה מהמגוון התרבותי שיש כאן. מרביעייה קלאסית מקופנהאגן, דרך זמרת אופרה ששרה קלאסיקות באיטלקית, ספרדית, אנגלית, גרמנית ופורטוגזית במרתף של כנסייה אירית, ועד ל"קרב פסנתרים" משעשע למדי בפאב "פאט טיוזדייז". אני מאוד אוהב את ההשפעות האיריות על התרבות הקנדית.

אבל עם כל האהבה והפתיחות לתרבות המגוונת, לוונדי מהקיאקים ולמל הכירופרקטית, הייתי צריך קצת אינפוזיה ספורטיבית, קצת אדרנלין, להחזיר את המוג'ו. אז את יום ראשון ביליתי במונטריאול, כשליח "דה באזר", ביום המוקדמות האחרון של "הרוג'רס קאפ" – טורניר מאסטרס חשוב בהכנה לאליפות ארה"ב הפתוחה.

בהיעדר ישראלים במוקדמות, ביליתי את הזמן בלמידת האתר ובנהלי ההתנהגות, במסיבות עיתונאים של נדאל, פדרר ודיוקוביץ', ובצפייה בהם מתאמנים לקראת פתיחת הטורניר. אבל בעיקר רציתי לדבר עם פדרר, ביום האחרון לפני שהוא מחליף קידומת, על משבר גיל 30. לדעת אם גם הוא עובר משהו, אם גם הוא נרשם לרוץ חצי מרתון והחליט ללמוד לשחק הוקי קרח ויהי מה.

אני מזדהה כמעט עם כל מילה של לוינטל על האהבה העזה לפדרר, שהחלה אצלי בעיקר אחרי שהחל להפסיד. כשעבדתי בערוץ הספורט היו מכנים אותי "רוז'ה" וזה די עצבן אותי כי לא אהבתי את הבחור. היום גם אני מאוהב. ודווקא בגלל זה האנמיות בתשובות שלו אכזבה אותי כל כך.

"אני מסתכל היום על המקום הראשון בעולם בצורה אחרת ממה שהסתכלתי עליו בגיל 22. המקום הראשון בעולם לא נופל עלייך ככה סתם. היו שנים שאני הייתי דומיננטי, היו שנים שרפא, אח"כ היתה תקופה שרפא, נובאק ואני היינו מנצחים אחד את השני ועכשיו נובאק דומיננטי. נכון שאחרי הפריצה שלו היתה לנובאק גם תקופה שקטה, אבל הוא בטופ כבר הרבה זמן".

גם דיוקוביץ', בדרך כלל ליצן כריזמטי, היה מאוד פרווה. "המקום הראשון הוא תוצאה של שיפור, ושיפור זה תוצאה של תהליך ארוך…" (והוא המשיך והמשיך והמשיך…).

נדאל בכלל נראה כאילו הוא עושה טובה שהוא נמצא במונטריאול ("חשבתי לוותר על הטורניר"). אני בכלל לא בטוח שהוא כבר שם לב איפה הוא ולדעתי הוא מגיע עם תשובות מהבית ("אני אוהב את העיר, האנשים והמסעדות"). דווקא הצלחתי להוציא אותו קצת משיווי משקל כששאלתי אותו אם הוא חוגג לפדרר יום הולדת או אם יש איזה מסורת של השחקנים בסבב לחגוג לשחקנים אחרים אירועים מיוחדים.

"מתי זה? (הוא שואל את המתורגמנית שלו), מאניאנה? וואו, בכלל לא ידעתי (הוא מתחיל לצחוק). אני כל כך גרוע בדברים האלה. תאמינו לי, אני אפילו לא יודע איזה יום היום (אני מאמין). בטח שאברך אותו. לרוג'ר ולי יש מערכת יחסים מאוד מיוחדת. מאז שנכנסתי לסבב הוא היה שם. יש לנו היסטוריה ארוכה ועשינו ביחד הרבה דברים עבור הסבב (ואז הוא חזר לדקלם). יש לי כבוד גדול לרוג'ר, זה שאנחנו יריבים על המגרש לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות חברים. אני חושב שתמיד היה כבוד הדדי בין טים-נדאל לטים-פדרר…".

*

הבנתי שתובנות גדולות לא ייצאו לי מהיום הזה אז התקפלתי למסיבת השחקנים שנערכה במלון במרכז העיר. הייתי במספיק אירועי יח"צ בספורט הישראלי כדי לדעת למה לצפות. אז נכון שבמונטריאול אין בורקסים, אבל יש טראש מסוג אחר. מה שכן, במקום קלמי סבן ושינו זוארץ היו ברדריץ', צונגה וג'ימי קונורס.

אבל מי שהכי נהניתי לדבר איתו היה דווקא אנדי מארי. פדרר, דיוקוביץ' ונדאל נראו לי מדושנים ועייפים מדי, כאילו כבר אין להם מה להוכיח או לפחות אין להם קוף על הגב. למארי יש מה-זה קוף, חתיכת אורנג-אוטנג, ואני לא מדבר על אמא שלו אלא על ממלכה שלמה שיושבת לו על הראש בכל גראנד סלאם ובעיקר בווימבלדון. אז תפסתי אותו לשיחה קצרה ומאוד נהניתי מהכנות שלו ובעיקר משפת הגוף.

"עכשיו כשיש עוד פחות משנה לאולימפיאדה, לונדון 2012 יושב לך בראש?", שאלתי. "בכלל לא" (הוא ענה, חצי מחוויר וחצי מחייך, מנסה להתחמק מהנושא כמו מאש), "אני מנסה לא לחשוב על זה בכלל". "יש לזה משמעות מיוחדת עבורך?" (הוא לא יתחמק בקלות). "הו, בטח, זה אירוע ענק וזה יהיה מאוד מיוחד שזה יהיה בלונדון. אבל אני מאוד מנסה לא לחשוב על זה, לפחות כרגע".

הוא לא אמר את זה במילים, אבל שפת הגוף והחיוך שלו היו כל כך מצחיקים, כאילו אומרים: "רק זה חסר לי עכשיו, שהממלכה המטורפת שלי תתחיל לשבת לי על הראש לגבי לונדון. האולימפיאדה הזאת היא הדבר האחרון שאני צריך". "צ'ירז מייט, בסט אוף לאק", נפרדנו בטפיחות על השכם.

*

אחרי הקוקטייל, השחקנים והספונסרים התכנסו לארוחת ערב חגיגית והעיתונאים התבקשו לחזור בעוד שעה וחצי, כשתצוגת האופנה של השחקנים תתחיל. טורניר הנשים נערך השנה בטורונטו (כל שנה הגברים והנשים מתחלפים), אז עם כל החיבה לבחורים, זה היה הקיו שלי לעזוב.

בסוף השבוע הבא אחזור למונטריאול לשלבי ההכרעה של הטורניר ואשכרה אתמקד בטניס. עד אז אהיה באוטווה, בכל זאת ביום חמישי אני הולך לפסטיבל הקאנטרי Capital Hoedown, מה שזה לא יהיה.

מזל טוב רוג'ר.

ולמי שמתעקשים, ככה נראתה תצוגת האופנה לפני שנתיים:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

דה באזר בפייסבוק

כמה שאני אוהב אותך (ליום הולדתך ה-30)
על השחיטה

7 Comments

יעקובי 8 באוגוסט 2011

בקצב הזה בקרוב גם נדאל ישתתף בדיונים של דהבאזר :)

מנחם לס 8 באוגוסט 2011

יואב,
אני בטוח בדיוק מה פרוש המילים "שליח של דה בוזר", אבל אם זה אומר שקבלתם דרכם (מי זה 'דרכם'? בוודאי רונן ואיתן) אקרדיטציה (ואם הם נותנים מכתבי הסמכה לאקרדיטציות אז בקרוב אולי אצטרך אותם), אז תזכור שמסיבות עתונאים הם שעמום אחד גדול. הזמן הטוב ביותר לדבר עם טניסאי (או כל ספורטאי אחר) זה בחדר ההלבשה. לפני שנים כשהייתי ביו אס אופן, ביליתי בחדרי ההלבשה ובלאונג' השחקנים לא פחות מהזמן על המגרשים. מציע לך לעשות אותו דבר בעתיד.

יואב דובינסקי 8 באוגוסט 2011

נתכתב במייל על האקרדיטציה. שמתי לב שבאירועי טניס סיקרתי, גם דייויס ופד קאפ וגם באולימפיאדת בייג'ין, השחקנים היו מאוד נגישים ביחס לאירועי ספורט אחרים.

Cabrio 9 באוגוסט 2011

יואב – אולי כי מדובר בספורט יחידני – הטניסאים לא מוקפים בקבוצה או פמליה אמיתית כמו בענפים הקבוצתיים.  

טל 12 9 באוגוסט 2011

ג'וקוביץ הרג אותי מצחוק.נזכרתי בחיקויים שלו –

http://www.youtube.com/watch?v=i1XDj4d7nKw&feature=related

Comments closed