אני מאוהב (מילות פרידה לבלוג)

אני מאוהב. ועוד באמריקנית, שלא נדע מצרות. היא יפה וחכמה (אולי אפילו מדי), רומנטית ותרבותית. אוי, ואיך שהיא מבשלת. וספורט – את מה שאני יודע היא כבר שכחה. היא לא משעממת כמו הקנדיות, היא מלאת ניסיון חיים, כן, יש לה היסטוריה. היא יודעת מי היא, אבל מלאת תסביכי חוסר ביטחון. עם פלפל, מהפכנית, לא צפויה, אבל עם רגליים על הקרקע. נכון, היא קצת קרה, אבל בצורה פלרטטנית משהו, מזמינה. לפני 17 שנים כשנפגשנו אני זוכר שהיה נחמד, אבל היא לא השאירה עליי רושם חזק. אבל אז הייתי ילד, לא ידעתי מהחיים שלי. אני מאוהב בבוסטון.

סוף השבוע האחרון בבוסטון הפיל אותי מהרגליים. סופסוף פיצה אמיתית בליטל איטלי בנורת' אנד וכמובן בירה בצ'ירז הנוסטלגית. אבל זו ההיסטוריה, התחושה שאתה הולך בשביל החירות וסופסוף מרגיש שמשהו קרה ביבשת הזאת. שיש מחשבה ופילוסופיה וגאווה מקומית. שלא הכל פלסטיק ומהגרים. ואת הגאווה הזאת מרגישים בכל פינה, בכל רובע.

היות והאן.בי.איי ממשיכים בשביתה המטופשת שלהם, הסלטיקס לא שיחקו, מה שלא הפריע לי ללכת למוזיאון הספורט של ניו אינגלד שנמצא בקומות החמישית והשישית של ה-TD גארדן.

אין שם פירוטכניקה מרשימה, רק תמונות משני צידי המסדרונות מסביב לקומה. בהתחלה הרגשתי שבזבזתי 10 דולר כדי לראות פוסטר ופסל מפלסטיק של לארי בירד, אבל אחרי שעברתי את אזור הסלטיקס מגיעים אל הברואינז והרד סוקס והפטריוטס והרבולושן ולהיסטוריה של המפגשים בין הארווארד וייל, ספורט תיכונים, ספורטאים אולימפיים, משחקי נבחרת בענפים שונים שנערכו בבוסטון, רוקי מרציאנו, הספיישל אולימפיקס שנערכו במסצ'וסטס, ציור קיר גדול עם קריקטורות של כל גיבורי הספורט המקומיים וכמובן חתיכות פרקט מהבוסטון גארדן.

הכל כדי להמחיש למי שבא – יש כאן היסטוריה, יש כאן תרבות ספורט. תהרגו אותי, משגע אותי שלא מצליחים לעשות דברים כאלה בישראל.

כמו שמסתמן כרגע, סביר מאוד שגם יהיה להם מועמד לנשיאות. בהיעדר אן.בי.איי, מדי ערב אני צמוד לחדשות על הפריימריז במפלגה הרפובליקנית. זה הדבר הכי מצחיק שקיים. ג'ון סטוארט חוגג עליהם בתוכנית היומית, אבל גם בלעדיו, רק מלהקשיב לדיונים, אני בוכה מצחוק.

מיט רומני, מושל מסצ'וסטס, נראה המועמד הנשיאותי ביותר מטעם הרפובליקנים, אבל הוא איכשהו מצליח להסתבך במילים של עצמו, ואפילו על רפורמות חברתיות, שהצליחו מאוד במסצ'וסטס הוא איכשהו נתקע עם האשמות על סוציאליזם. לזכותו ייאמר שכשהוא שותק, המתחרים מצליחים לעשות יותר שטויות ממנו. בעימות בלס וגאס רומני כמעט הלך מכות עם ריק פרי, מושל טקסס, שעבד בקמפיין המפלגה הדמוקרטית של אל גור.

אבל מעל כולם במדד הפסיכופטיות נמצא הרמן קיין, שנכון לשבוע שעבר היה המועמד המוביל – תשדיר הזוי שמבליט את מנהל הקמפיין שלו מעשן לתוך המצלמה, האשמות על הטרדות מיניות, הצעות חוק שאף אחד לא מבין וציטוטים כמו "אני לא יודע מי נשיא אוזבקיבקיבקיסטן, כשאבוא לבקר שם אני אדע". הבעיה שכל פעם שמישהו מהשלושה פותח את הפה, הוא פולט שטויות שסותרות ב-180 מעלות את מה שאמר בראיון הקודם. קורע.

הביקור הקצר בבוסטון ובהרוורד נתן לי תחושה מאוד נעימה. תחושה שאולי צפון אמריקה כן יכולה לרגש אותי. שבכל זאת אפשר למצוא אצל החברים של מנחם היסטוריה אמיתית ורומנטיקה וגאווה של מאות שנים בתרבות המקומית, לא רק להיכנס לפאניקה בכל פעם שהם שרים את ההמנון עם הפצצות באוויר.

ובנימה רצינית יותר, סוף השבוע בבוסטון היה נשימת אוויר אחרונה במה שנראה כמו צלילה עמוקה לתוך הספרים. את החודשים הקרובים אני עומד לבלות בכמה פרויקטים של הדוקטורט, שאני מקווה מאוד לסיים לפני אולימפיאדת לונדון. בצער רב, אזניח את קצב הכתיבה בבלוג. מקווה לשוב בקרוב. רק אושר ואהבה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

"דה באזר" בפייסבוק