יומן לונדון (2) – פה זה לא בייג'ין

היום הראשון שלי בדרך לאולימפיאדה

"כמובן שאני לא יכול להמליץ לך באופן רשמי עם איזה ספק כדאי לך לעשות מספר בריטי", אמר לי מתנדב חביב במרכז התקשורת, "אבל ממה שאני שמעתי, O2 עובד לא רע בפארק האולימפי". כולנו חייכנו.

בכלל, אווירה מאוד נעימה ומזמינה ביום הראשון שלי בלונדון. זאת לא בייג'ין שם היו מיליארד מתנדבים בכל פינה שידעו להסביר נהדר על קו ההסעה שהם אחראים עליו, אבל חסרי מושג קלוש מה קורה ברגע שאתה יורד מהאוטובוס. כאן אפשר לדבר, לשאול, לקבל תשובות. בני אדם.

אפטר סיינג דאת, זאת גם לא בייג'ין עם הגודל והכמות והעושר. אולי כי מדובר רק בשבוע לפני המשחקים, אבל כרגע לונדון נמצאת אי שם במצב של בין חזרה גנרלית לניסוי על רטוב.

למרות שבאופן רשמי מרכז התקשורת היה אמור לתפקד במאה אחוז החל מה-16 ביולי, פה ושם יש חורים. חלק מהנציגים לא בטוחים בנהלים, נהגי המוניות שעובדים עם הוועדה המארגנת עדיין לא בקיאים במסלולים הנכונים, החיילים בעמדות האבטחה הססנים לגבי מה בדיוק מותר להכניס,  שלטים מוצבים הפוך… בקיצור עובדים ועובדים יפה אבל בהילוך שני-שלישי.

במסיבת העיתונאים הראשונה שהייתי בה, של ראשי המשלחת הבריטית (טים גרייט בריטן), הם סיפרו שבכפר האולימפי כבר נמצאים 25 אחוזים מכמות הספורטאים שישהו שם ובעוד שבוע בדיוק (היום הראשון של המשחקים), אמורים להיות 75 אחוזים.

יש וואחד לחץ על הספורטאים הבריטיים. לא מספיק שהם מארחים את המשחקים, לפני ארבע שנים בבייג'ין הם סיימו במקום הרביעי בטבלת המדליות. מקום לא ריאלי בעליל עבור הממלכה. גם ככה הבריטים עסוקים בהשוואות בלי סוף לאולימפיאדה המפוארת והבזבזנית (מעל 44 מיליארד דולר) מלפני ארבע שנים.

אם בבייג'ין המשטר השתיק ביקורות מבית, בלונדון הכל צף החוצה. מהפארסה של האבטחה, לפארסה של האצטדיון, לדאגות מהגשם, משבר כלכלי, קיטורים של תושבים על הסחבת בתחבורה, כרטיסים שלא נמכרו, ספורטאים שלא הורשו לייצג את בריטניה ומה לא.

גם ההסעות לא נוחות כמו שהיו בבייג'ין. נסיעה ממגורי התקשורת שלי (מעונות סטודנטים בימים כתיקונם שהוסבו למגורי תקשורת במהלך המשחקים) למרכז התקשורת האולימפי דרך ההסעות של הוועדה המארגנת  לקחה לי בבוקר (כשהכבישים היו כמעט ריקים) הרבה יותר זמן מהליכה של רבע שעה לתחנת קינגס קרוס סט פנקרס שבמרכז לונדון, לקחת הרכבת המהירה לסטרטפורד אינטרנשיונל (איזור הפארק האולימפי), מעבר בידוק בטחוני ולקיחת השאטל הפנימי למרכז התקשורת בשלוש וחצי בצהריים.

היה לי חשוב לשאול משהו במסיבת העיתונאים הזאת כדי לבדוק עד כמה הדופק שלי יציב. בכל זאת עדיף לעשות את הפדיחות עכשיו, שבוע לפני כשאף אחד לא רואה מול כמה ראשי משלחת בריטיים, מאשר מול פדרר או בולט. אז שאלתי על החשיבות של עריכת טורניר הטניס בווימבלדון וההשפעה של הגמר האמוציונלי של מארי על הלחץ להביא זהב. הרמתי להנחתה וקיבלתי תשובה שכללה "מגרש אייקוני", "הבית של הטניס", "מארי נחוש לעשות צעד אחד יותר" ו-"הפעם הם מגיעים כאולימפיאנס". טבילת האש עברה בשלום, הדופק היה יציב.

מאוד נעים, מאוד נחמד, תחושה של דריכות והתרגשות. ולכל אלה שמתכוונים לבוא, אני  לא יכול להמליץ לכם באופן רשמי עם מי לטוס, אבל שמעתי שהטיסה שלי מנתב"ג התעכבה כמעט בשש שעות בגלל בעיה טכנית במטוס של אל-על.

*

יומן לונדון (1) / יואב דובינסקי

ג'ו פטרנו בראי היהדות
איך אנחנו לא מתביישים?

4 Comments

Ron 21 ביולי 2012

מתוך מגוון התחושות שיש לי שאני קורא את הפוסט הזה, קנאה היא הדומיננטית מכולן..

צור שפי 22 ביולי 2012

אני דווקא בכלל לא מקנא. נראה לי בוג'ראס אטומי להיות בלונדון בתקופת האולימפיאדה שהוא לטעמי ארוע מוכוון בטטות כורסה. ה-downside של העניין, מזווית הראייה של צופה ישראלי, הוא מנת הטרחנות הפרשנית (או הפרשנות הטרחנית) של כמה דינוזאורים מרוממה.

יריב 22 ביולי 2012

דומני ששם התחנה אליה אתה מתייחס היא "קינגס קרוס – סנט פנקרס", תחנת התחתית המשותפת לשתי תחנות הרכבת "קינגס קרוס" ו "סנט פנקרס".

גיאקו 22 ביולי 2012

טור מעולה!

Comments closed