מקור המרמור על הספורט הישראלי, ליגות ילדים ודצמבר

ישבתי בשבת על כוס קפה עם חבר טוב שמלווה אותי עוד מימי היסודי. בראייה נוסטלגית זרקתי לו שההחלטה בכיתה ו' לעזוב את הכדורסל ולעבור לשחק כדוריד היתה אחת ההחלטות הכי הרסניות שקיבלתי.

כתבתי באחד הפוסטים הקודמים שבכיתה ד' הצטרפתי לבית הספר לכדורסל של מכבי תל אביב וכעבור שנתיים, בכיתה ו' עזבתי אחרי ריב עם המאמן. בראייה לאחור, 20 שנה אחר כך ועם שני תארים שניים, זו החלטה שאני מאוד מתמרמר עליה. אני בעיקר כועס כי זו היתה סיטואציה שילד בן 12 לא אמור להתמודד איתה. אפילו לא סיטואציה דרמטית, סתם שיטה של מערכת שפגעה לי בכבוד.

*

למרות שהתפתחתי יחסית מאוחר, הייתי מהמבוגרים בשכבה – יליד דצמבר 81' בשנתון 82'. כשנרשמתי לבי"ס לכדורסל של מכבי ת"א לא היתה קבוצה קרובה לבית בשנתון שלי אז הצטרפתי לשנתון שמבוגר ממני בשנה ולילדים שלמדו בכיתה ה' (שנתון 81') ושם שיחקתי במשך שנתיים; כיתה ד' – בית ספר לכדורסל, כיתה ה'- ליגת קט-סל. לא הצטיינתי, עליתי בעיקר מהספסל, אבל נהניתי מכל רגע.

בכיתה ו', כשהקבוצה התפרקה, יתר הילדים עלו לחטיבה והמאמן עזב, אני צורפתי לקבוצה החדשה שקמה בינתיים, ילדי השכבה שלי – שנתון 82'. למרות שהייתי אחד השחקנים היותר טובים בקבוצה, שם חרב עליי עולמי.

מה התברר, מותר היה לרשום בטופס משחק רק שני ילידי 81' ולנו בקבוצה היו ארבעה. כלומר, כל משחק שני ילדים בכלל לא מתלבשים, בלי שום קשר ליכולת או להתנהגות או לשום דבר. רק בגלל שהטופס מכתיב שהפרש של פחות משבוע בלידה הופך אותך לחריג לעומת חבריך לשכבה. בלי קשר לזה שאתה גם ככה די נמוך.

היות ומדובר במדינת קומבינה, זה כמובן נועד כדי שמאמנים לא ירשמו בקבוצות ילדים שחקנים שנשארו שתי כיתות, גבוהים מהיתר בשני ראשים ומתגלחים כל בוקר, רק בשביל לצבור ניצחונות ואליפויות. מכאן כמובן מתחיל הלחץ המטופש.

*

הרוטציה הנוראית הזאת תסכלה אותי מאוד ויצרה חיכוכים בלתי פוסקים עם המאמן. למה שילד בן 12 יצטרך בכלל להתעסק בטפסים ואיגודים ואישורי חריגים וכרטיסי שחקן.

יצא ששבוע אחד הייתי חולה ופספסתי כמה אימונים. כשהגעתי ביום שישי לגמנסיה הרצליה, שם היו נערכים משחקי הליגה, המאמן הודיע לי שאני לא מתלבש כי לא הגעתי לאימונים. בעקרון זו היתה נורמה ראויה אם היה מקפיד עליה מול כל שחקני הקבוצה, אבל הוא ניצל אותה כדי לקצר את רוטציית החריגים.

שאני אשב בחוץ שני משחקים ברציפות? שהוא ילביש אותי רק במשחק אחד מתוך ארבעת האחרונים? מי הוא שיפגע לי ככה בכבוד? עזבתי בזעם את חדר ההלבשה, חזרתי לאוטו של אבא וככה נגמרה קריירת הכדורסל שלי.

*

מאוחר יותר באותה שנה, לקראת סוף כיתה ו', הייתי צריך לקבל החלטה מה לעשות לקראת סיום היסודי והעלייה לחטיבה. בלי שאני משחק בקבוצה סדירה לא היה לי סיכוי להתקבל לכיתת כדורסל והאופציות שנותרו היו להמשיך עם החברים ביסודי לכיתה רגילה בחטיבה, או לנסות להצטרף לבי"ס לכדוריד של אס"א ת"א, שם שיחק אותו חבר שנפגשתי איתו לקפה וככה להשתחל ברגע האחרון לכיתת כדוריד ובכל זאת להיות בכיתת ספורט עם חבר מהכיתה המקבילה ביסודי.

הייתי איום ונורא בכדוריד. חושך מצרים. שש שנים שיחקתי כדוריד באס"א ת"א, פה ושם גולים בגארבג' טיים והרבה מאוד זמן ספסל. זה מאוד פגע לי בביטחון העצמי (ובכבוד) ואת רוב החברים לקבוצה שגם היו בני כיתתי לא ממש סבלתי.

גם שם היה את הסיפור של ילידי 81', אבל הוא פחות הפריע לי גם כי היינו רק שלושה חריגים בגיל ובעיקר כי גם כשכן הייתי מתלבש הייתי מבלה את רוב המשחק על הספסל. עד שהבנתי שמכדוריד לא תצא הבשורה, הייתי כבר עמוק בתוך החטיבה ולא היתה אפשרות לעבור פתאום לקבוצת כדורסל שרצה כבר שנים ביחד, אז מכוח האנרציה המשכתי עוד שנה ועוד שנה.

*

עדיין נהניתי לשחק כדורסל. כשבאס"א היינו עושים חימום כדורסל הייתי מהטובים בקבוצה, עם שני חברים סיימנו במקום השני של טורניר קונברס 3 על 3 בגני יהושוע וברמה השכונתית הייתי בסדר גמור. בטח שלא מעבר.

גם אם הייתי ממשיך לשחק כדורסל, לא היה יוצא ממני שחקן. אבל אם הייתי ממשיך לשחק כדורסל, אני בטוח שזה היה בונה לי אחרת את הביטחון העצמי כילד וכנער מתבגר ואולי היה ממשיך כתחביב. בסופו של דבר כבוד פוצץ את העסק (ולא בפעם הראשונה או האחרונה), אבל התסכול בראייה אחורה זה שכבר בכיתה ו' הרמתי ידיים וויתרתי על מה שאהבתי לעשות בגלל בירוקרטיה, טפסים ונהלים שהרציונל שלהם מנסה למנוע קומבינות כאלה ואחרות בליגות ילדים.

אלה בדיוק המקומות שבהם צריך לפתח את האהבה של הילד למשחק, לא את התיעוב לניהול הספורט בארץ ואת המרמור על המערכת. צריך להפסיק משחקי ליגה עד לגיל הנערים. לא פשרת ביניים של ארגון ליגה בלי טבלה אבל עם תוצאות שמפורסמות באתרים כאלה ואחרים באינטרנט, אלא פשוט בלי ליגה ורק משחקי ידידות.

ככה ימנעו הקומבינות. ככה ירוסן קידוש הניצחון בכל מחיר. ככה מאמנים יתמקדו בלימוד יסודות וחינוך ולא בטקטיקה, הורים יהיו מעורבים אך לא מתערבים, מרכז אליצור לא ימנעו משירה גרינבוים למיניהן לשחק, קבוצות לא יעשו לילדים ולהורים את המוות על כרטיסי שחקן והמערכת תעבוד לטובת הילד כדי שספורט יהפוך להיות לכלי חיובי שבונה ביטחון עצמי ולא לכלי מרחיק שמוציא לילד את הנשמה עם סעיפים ותתי סעיפים על למה הוא חריג רק כי נולד בדצמבר