ישבתי בשבת על כוס קפה עם חבר טוב שמלווה אותי עוד מימי היסודי. בראייה נוסטלגית זרקתי לו שההחלטה בכיתה ו' לעזוב את הכדורסל ולעבור לשחק כדוריד היתה אחת ההחלטות הכי הרסניות שקיבלתי.
כתבתי באחד הפוסטים הקודמים שבכיתה ד' הצטרפתי לבית הספר לכדורסל של מכבי תל אביב וכעבור שנתיים, בכיתה ו' עזבתי אחרי ריב עם המאמן. בראייה לאחור, 20 שנה אחר כך ועם שני תארים שניים, זו החלטה שאני מאוד מתמרמר עליה. אני בעיקר כועס כי זו היתה סיטואציה שילד בן 12 לא אמור להתמודד איתה. אפילו לא סיטואציה דרמטית, סתם שיטה של מערכת שפגעה לי בכבוד.
*
למרות שהתפתחתי יחסית מאוחר, הייתי מהמבוגרים בשכבה – יליד דצמבר 81' בשנתון 82'. כשנרשמתי לבי"ס לכדורסל של מכבי ת"א לא היתה קבוצה קרובה לבית בשנתון שלי אז הצטרפתי לשנתון שמבוגר ממני בשנה ולילדים שלמדו בכיתה ה' (שנתון 81') ושם שיחקתי במשך שנתיים; כיתה ד' – בית ספר לכדורסל, כיתה ה'- ליגת קט-סל. לא הצטיינתי, עליתי בעיקר מהספסל, אבל נהניתי מכל רגע.
בכיתה ו', כשהקבוצה התפרקה, יתר הילדים עלו לחטיבה והמאמן עזב, אני צורפתי לקבוצה החדשה שקמה בינתיים, ילדי השכבה שלי – שנתון 82'. למרות שהייתי אחד השחקנים היותר טובים בקבוצה, שם חרב עליי עולמי.
מה התברר, מותר היה לרשום בטופס משחק רק שני ילידי 81' ולנו בקבוצה היו ארבעה. כלומר, כל משחק שני ילדים בכלל לא מתלבשים, בלי שום קשר ליכולת או להתנהגות או לשום דבר. רק בגלל שהטופס מכתיב שהפרש של פחות משבוע בלידה הופך אותך לחריג לעומת חבריך לשכבה. בלי קשר לזה שאתה גם ככה די נמוך.
היות ומדובר במדינת קומבינה, זה כמובן נועד כדי שמאמנים לא ירשמו בקבוצות ילדים שחקנים שנשארו שתי כיתות, גבוהים מהיתר בשני ראשים ומתגלחים כל בוקר, רק בשביל לצבור ניצחונות ואליפויות. מכאן כמובן מתחיל הלחץ המטופש.
*
הרוטציה הנוראית הזאת תסכלה אותי מאוד ויצרה חיכוכים בלתי פוסקים עם המאמן. למה שילד בן 12 יצטרך בכלל להתעסק בטפסים ואיגודים ואישורי חריגים וכרטיסי שחקן.
יצא ששבוע אחד הייתי חולה ופספסתי כמה אימונים. כשהגעתי ביום שישי לגמנסיה הרצליה, שם היו נערכים משחקי הליגה, המאמן הודיע לי שאני לא מתלבש כי לא הגעתי לאימונים. בעקרון זו היתה נורמה ראויה אם היה מקפיד עליה מול כל שחקני הקבוצה, אבל הוא ניצל אותה כדי לקצר את רוטציית החריגים.
שאני אשב בחוץ שני משחקים ברציפות? שהוא ילביש אותי רק במשחק אחד מתוך ארבעת האחרונים? מי הוא שיפגע לי ככה בכבוד? עזבתי בזעם את חדר ההלבשה, חזרתי לאוטו של אבא וככה נגמרה קריירת הכדורסל שלי.
*
מאוחר יותר באותה שנה, לקראת סוף כיתה ו', הייתי צריך לקבל החלטה מה לעשות לקראת סיום היסודי והעלייה לחטיבה. בלי שאני משחק בקבוצה סדירה לא היה לי סיכוי להתקבל לכיתת כדורסל והאופציות שנותרו היו להמשיך עם החברים ביסודי לכיתה רגילה בחטיבה, או לנסות להצטרף לבי"ס לכדוריד של אס"א ת"א, שם שיחק אותו חבר שנפגשתי איתו לקפה וככה להשתחל ברגע האחרון לכיתת כדוריד ובכל זאת להיות בכיתת ספורט עם חבר מהכיתה המקבילה ביסודי.
הייתי איום ונורא בכדוריד. חושך מצרים. שש שנים שיחקתי כדוריד באס"א ת"א, פה ושם גולים בגארבג' טיים והרבה מאוד זמן ספסל. זה מאוד פגע לי בביטחון העצמי (ובכבוד) ואת רוב החברים לקבוצה שגם היו בני כיתתי לא ממש סבלתי.
גם שם היה את הסיפור של ילידי 81', אבל הוא פחות הפריע לי גם כי היינו רק שלושה חריגים בגיל ובעיקר כי גם כשכן הייתי מתלבש הייתי מבלה את רוב המשחק על הספסל. עד שהבנתי שמכדוריד לא תצא הבשורה, הייתי כבר עמוק בתוך החטיבה ולא היתה אפשרות לעבור פתאום לקבוצת כדורסל שרצה כבר שנים ביחד, אז מכוח האנרציה המשכתי עוד שנה ועוד שנה.
*
עדיין נהניתי לשחק כדורסל. כשבאס"א היינו עושים חימום כדורסל הייתי מהטובים בקבוצה, עם שני חברים סיימנו במקום השני של טורניר קונברס 3 על 3 בגני יהושוע וברמה השכונתית הייתי בסדר גמור. בטח שלא מעבר.
גם אם הייתי ממשיך לשחק כדורסל, לא היה יוצא ממני שחקן. אבל אם הייתי ממשיך לשחק כדורסל, אני בטוח שזה היה בונה לי אחרת את הביטחון העצמי כילד וכנער מתבגר ואולי היה ממשיך כתחביב. בסופו של דבר כבוד פוצץ את העסק (ולא בפעם הראשונה או האחרונה), אבל התסכול בראייה אחורה זה שכבר בכיתה ו' הרמתי ידיים וויתרתי על מה שאהבתי לעשות בגלל בירוקרטיה, טפסים ונהלים שהרציונל שלהם מנסה למנוע קומבינות כאלה ואחרות בליגות ילדים.
אלה בדיוק המקומות שבהם צריך לפתח את האהבה של הילד למשחק, לא את התיעוב לניהול הספורט בארץ ואת המרמור על המערכת. צריך להפסיק משחקי ליגה עד לגיל הנערים. לא פשרת ביניים של ארגון ליגה בלי טבלה אבל עם תוצאות שמפורסמות באתרים כאלה ואחרים באינטרנט, אלא פשוט בלי ליגה ורק משחקי ידידות.
ככה ימנעו הקומבינות. ככה ירוסן קידוש הניצחון בכל מחיר. ככה מאמנים יתמקדו בלימוד יסודות וחינוך ולא בטקטיקה, הורים יהיו מעורבים אך לא מתערבים, מרכז אליצור לא ימנעו משירה גרינבוים למיניהן לשחק, קבוצות לא יעשו לילדים ולהורים את המוות על כרטיסי שחקן והמערכת תעבוד לטובת הילד כדי שספורט יהפוך להיות לכלי חיובי שבונה ביטחון עצמי ולא לכלי מרחיק שמוציא לילד את הנשמה עם סעיפים ותתי סעיפים על למה הוא חריג רק כי נולד בדצמבר
31 Comments
מה שאתה מתאר, בעצם, הוא מדינת ספורט מתוקנת.פה בישראל?! השתגעת?!
שיחקת באלונים אצל שאול?
שיחקתי באליאנס. אבל שאול היה המורה שלי להתעמלות בניצנים.
20 שנה אחרי, בני, יליד דצמבר, נמצא בדיוק באותה בעיה.
לצערי אני לא מופתע
צודק. מאוד. ועצוב. מאוד. וכנראה שלא ישתנה. למה? ככה.
מסכים, רק חשוב לציין שההצעה שלך תדחה את הקומבינה לגיל נערים או נוער. כלומר בנוסף להצעתך הנכונה, צריך נהלים ברורים שימנעו קומבינות. תמיד יהיו צאריכים כי צריך להעביר גבול בין ילדים לנערים לנוער לקדטים וכו', רק צריך שזה יעשה בצורה חכמה, שלא תפגע בשחקנים. צריך ענישה של מי שנתפס על קומבינה של הרחקה לזמן רק מכל פעילות באיגוד (אפס סובלנות). כאשר הקומבינאטורים יבינו שזה לא משתלם הם יחפשו קומבינות במקום אחר.
לתחרותיות יש צדדים חיוביים ושליליים. בשלב מסוים היא חיונית, אבל רק כשהילדים בשלים לזה פיזית ומנטלית. בגילאי היסודי והחטיבה הם עדיין לא. זה לא אומר שאי אפשר לקחת את הכישרונות הגדולים מכל קבוצה למחנות מרוכזים בווינגייט, לטפח את הכישרון שלהם ולהקים סגלי נבחרות קדטים למיניהם. אבל עד גיל 15 אסור שיהיו ליגות תחרותיות.
כנראה לא הבהרתי את עצמי. אני מסכים איתך!!!
טענה אחרת היא שגם בגיל 15 או 17 יהיו כאלו שבגילאים גבוליים שיופלו בגלל שבוע או יומים, כי היכן שהו צריך להעביר את הגבול. נכון שבגיל15 זהקל יותר להתמודדות אבל זה בילתי נמנע.
אל חשש איציק, הבנתי שאנחנו מסכימים.
לפחות בזמני נערים היו שני שנתונים משותפים של כיתות ט'-י' (15-16) ונוער כיתות יא'-יב' (17-18). בנוער למעשה לא באמת צריך את הסעיף הזה של ילידי השנתון החריג כי במאקרו אין הבדלים בהתפתחות הגופנית בין גיל 18 ל-19. ואז למעשה הבעיה של ילידי הביניים (אלה שלא פרשו מסיבות שלא קשורות), מצטמצמת רק למחזור אחד של הנערים. ובזה אפשר לטפל נקודתית כל מקרה לגופו, בשנתון ספציפי אחד. זאת לא הופכת לבעיה מערכתית מגיל 11 שמלווה ומתסכלת את הילד כל שנה.
יואב, אני חושב שהפסקה האחרונה מרכזת ומסכמת את הכל בצורה נהדרת.
מסכים לגמרי עם הרעיון – וחושב שבמקום כל התחרותיות הזו בגיל צעיר, יתמקדו בלהקנות לילדים עוד יסודות (וביטחון).
כך גם לא נראה מאמנים שלוקחים שחקן קצת גבוה ותוקעים אותו כ"סנטר" מתחת לסל שייקח ריבאונד. ואחר כך, כשהוא גדל ונעצר על בקושי 2 מטר – הוא מתגלה כשחקן מוגבל שלא יודע לכדרר.
זאת מחלה. ששחקנים שמתפתחים מוקדם נעצרים בלי לדעת לקלוע או לבעוט בשמאל בגלל מאמנים שמחפשים תוצאות בגילאי ילדים.
למה ללכת רחוק, אותי שמו סנטר כי היתי אחד מהשנים הכי גבוהים ואני כולה 187 ס"מ, איפה ה-200 עליהם דיברת :-(
תכנית הרדיו "יהיה בסדר" בגל"צ העלתה לא מזמן לשידור אמא לילד בן 11 שהוא חריג גיל בקבוצתו. מסתבר שהיא נדרשת להגיש בכל שנה מחדש בקשה להתאחדות לכדורגל להחרגה של הילד.
זה לא נשמע בלתי סביר? ומה עם זה שהעמלה על הדבר הזה היא 1000 ש"ח?!
1000 ש"ח עבור מה? אתם בטח שואלים. אז התשובה היא שזה עבור כינוס של ועדת החריגים שאפילו לא רואה את הילד (שלא נדרש להופיע בפניה). מסתבר שכל פנייה לערכאה משפטית של ההתאחדות מחויבת בסכום הזה בלי קשר למהותה. ההתאחדות אומרת שהיא גובה את זה מהמועדון. אתם כבר מבינים לבד מה המועדון עושה עם החיוב הזה.
זו לא חלמאות, זה סתם עושק.
מקרה קלאסי להתערבות משפטית.
בדיוק. מערכת שכל תכליתה לייצר בעיות כדי שהיא תוכל לנסות לפתור אותן ובכך להצדיק את קיומה המיותר ואת הכספים שהיא מקבלת והמינויים שהיא מייצרת ומה לא.
פוסט מעולה.
אני מבין אותך, אמנם לא שיחקתי כדורסל אבל גם אני הייתי חריג גיל(יליד נובמבר) וזה צילק אותי, אני חושב ששווה לעשות מחקר סוציולוגי על תופעת וולדי סוף השנה.
יש פתרון די פשוט לבעיה. הגיל הקובע צריך להיות אחד בספטמבר ולא אחד בינואר. יש הרבה ילדים, ילידי השליש האחרון של השנה, שהוריהם מחליטים עבורם שישארו עוד שנה בגן ולכן יתחילו כתה א' בגיל 7 במקום בגיל 6. יש די מעט ילדים המתחילים כתה א' שנולדו לפני אחד בספטמבר (כלומר באחד בספטמבר הם כבר חגגו שבע שנים). זה יאפשר כמעט לכל הילדים לשחק עם בני כתתם. רק ילדים שנולדו לפני אחד בספטמבר יחשבו כך לחריגים וכמעט שלא תהיה בעיה.
אני לא חושב שזה יפתור את הבעיה. אתה תגרום לכך ששליש מהילדים באותו שנתון (ספטמבר-דצמבר) ישחקו עם ילדים בכיתה נמוכה יותר.
משה,
את הרעיון שאמר יורם הגו כבר לפני שנים באיגוד הכדורסל והוא היה אמור להיות מיושם כבר לפני שנים. חבל לי שזה עדיין לא המצב.
לגבי הבעיה שאתה מציג – לא צריכה להיות כזאת. אין שום מניעה שילדים שקטנים יותר בכמה חודשים ישחקו עם בני כיתתם.
כמה שאלות פשוטות – מרים לכותבי הפוסטים כאן להנחתה:
למה המון שחקני כדורגל ישראלים לא שולטים מספיק ב"רגל החלשה"?
למה אין לנו מספיק שחקני בית ישראלים בתפקידי הגנה?
למה הנבחרות הצעירות בכדורגל משיגות תוצאות טובות יותר באירופה מהנבחרת הבוגרת?
לפחות לפי הסטטיסטיקות, השחקן הישראלי רץ פחות קילומטראז' בממוצע למשחק מאשר חברו האירופאי. האם זה כלכך מסובך לשנות את זה?
תשובות פשוטות:
– זה מצריך אימונים קשים.
– זה מצריך למידה ארוכה.
– כי זה מצריך השקעה לטווח ארוך.
– כן, כי זה מצריך יותר מאימון אחד שדוחסים בו כושר+תרגולות+אימון כדור+אסיפה טקטית+וידאו. הרבה יותר קל להראות קטע ממשחק של דורטמונד או באיירן או ברצלונה ולומר "תראו אותם, תשחקו ככה!"
עדיף לכולנו שילדים ילכו לשחק כדוריד במקום כדורסל.
כדורסל הוא משחק בו יכולים להצליח או מוטציות (בכל הקשור לגובה), ואם זכית להיות "רק" 1.90 אתה באמת צריך להיות עילוי.
זאת אחת הסיבות למה אני מתעב כדורסל. משחק שנועד מלכתחילה לאלו שהיו יכולים להיות פריקים בקרקס (אני מגזים כמובן).
אין ספורט בו נתון פיזי של שחקן הוא כל-כך משפיע ומובהק מאשר הכדורסל.
האסון של הכדוריד הוא שמאות ילדים "מתבזבזים" בכדורסל, בשעה שהם יכולים להיות כוכבי כדוריד.
חוץ מזה – כדוריד הוא משחק הרבה יותר מדליק. אבל אני מראשון, אז אני בטח משוחד.
http://www.youtube.com/watch?v=7m3Ab7UzetA
הכדורסלן הטוב בכל הזמנים.
Rest my case
טוב, עם מה שמאיר טפירו עשה הערב, אסור ללכלך על כדורסל.
"הכדורסלן הטוב בכל הזמנים" וכולה 1.54 :-)
1.59מ' אבל מי סופר.
במצבו כל ס"מ חשוב ;)
להבדיל מכדורסל שאני יכול ליהנות כמעט בכל רמה, כדוריד אני אוהב לראות רק ברמות הגבוהות. לראות את ברצלונה בכדוריד או משחקי נבחרות בטופ האירופי, זה כיף גדול. משחק מלהיב של התקפות לא נגמרות מצד לצד. מאבק מתמיד בין הגנה אגרסיבית והתקפה מהירה, חזקה ואתלטית. אבל הכדוריד בארץ משחק מאוד איטי של תפירות חסרות תכלית לרוחב. לפעמים יוצאת הנשמה עד שיש זריקה לשער.
יש המון דברים שניתן לעשות כדי לשפר את הספורט בארץ. אם נתחיל יהיה אפשר למלא בלוג שלם…
הבעיה היא שאנחנו ממשיכים להתעלם מהמציאות בעולם, ובמיוחד ממדינות מצליחות.
שנתונים, ביטול הליגות ובניית שחקנים באופן זהה עד גיל 15 זה נוהג נפוץ באירופה. רק אצלנו נתקעים בעבר…