עולם חדש

עולם הספורט האוניברסיטאי הוא עולם חדש יחסית שנחשפתי אליו ב2015. עד למעבר לטנסי מאוד התעניינתי במארץ' מאדנס, אבל מעבר לטורניר הזה בקושי ראיתי משחקים ולפוטבול מכללות בכלל לא התחברתי. זה מתחיל לחלחל.

כפי שכתבתי בעבר, אי אפשר להתחמק מהחשיבות של ספורט לאוניברסיטת טנסי. ספורטאים ומאמנים מונצחים בפסלים, רחובות, באנרים, מלגות ובכל דרך אפשרית. ציינתי את קנדס פארקר, פט סאמיט ופייטון מנינג, אבל יש גם ספורטאים נוספים שכיכבו בליגות מקצועניות כמו אלן יוסטון ובתנועה האולימפית מאז מינכן 1972, בכל משחקים בהם השתתפה ארצות הברית (כלומר למעט מוסקבה 1980), סטודנטים או בוגרים של אוניברסיטת טנסי זכו במדליות. מלונדון 2012 8 ספורטאים חזרו עם 9 מדליות, 5 מתוכן מוזהבות (היו 10, אבל המדליה של נבחרת השליחים של ארה"ב נפסלה). כלומר, יותר מדליות ממה שישראל זכתה בכל שנותיה בתנועה האולימפית ופי כמה יותר מדליות זהב. הספורטאי האולימפי הכי מוכר הוא ג'סטין גאטלין, האלוף האולימפי מאתונה ב100 מ' שנתפס כמה פעמים על שימוש בחומרים אסורים.

טנסי וולנטירס הרבה יותר מחוברת לקהילה מאשר קבוצות הספורט המקצועניות במדינה. טנסי טייטנס, מלבד זה שהם פשוט גרועים, היו בכלל היוסטון אוילרס שהגיעו מטקסס. הגריזליז הגיעו מקנדה ונאשוויל פרדטורס הם עוד ניסיון מאולץ לשחק הוקי קרח בדרום, ככה שהוולס הם הדבר האותנטי. היות וזול בצורה משמעותית ללמוד באוניברסיטה של המדינה, לתושבי טנסי האקדמאים יש חיבור אישי לקבוצה של האוניברסיטה, בין אם היו באחת מתכניות הספורט שם או מהחוויות שלהם כסטודנטים. הריטואל הקבוע בכל משחק בית זה שאחרי התפילות והדגלים וההמנון, התזמורת הצועדת של האוניברסיטה, "להקת גאוות הדרום", יוצרת T גדול שדרכו נכנסים השחקנים בריצה למגרש. החלום של לרוץ דרך הPower T, זה משהו שהילדים גדלים עליו כאן וחלום שעובר בין אב לבן.

טנסי משחקת בSEC, האיזור הדרום-מזרחי ויש לה יריבויות עתיקות עם האוניברסיטאות של פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה, מיסיסיפי, לואיזיאנה על מי התכנית הטובה בדרום. מצד שני, יש גם גאווה דרומית ויריבויות מול אוניברסיטאות ממדינות צפוניות, על מעמד הSEC בפוטבול המכללות הארצי.

אצטדיון נילנד הביא ממוצע של למעלה מ100,000 צופים למשחק.זאת לא אווירת הפלסטיק בספורט המקצועני עם האורגן הגנרי, התחפושות והD-גדר. משחק הבית הראשון של העונה מול אוקלהומה היה אחד מאירועי הספורט המרגשים שהייתי בהם. שם גם טנסי כתבה את הנרטיב של העונה כשבזבזה יתרון שני טאצ'דאונים ברבע האחרון והפסידה בהארכה שניה. הלוזריות הזו של איבוד יתרון של 2 פוזשנס בדקות האחרונות חזרה בהפסד ליריבה הנצחית פלורידה גייטורס. גם בהפסדים לאלבמה ולארקנסו טנסי היתה בעמדה טובה עם סיכוי לניצחון. מצד שני, הניצחון על ג'ורג'יה היה תוצר של קאמבק נדיר. ככה שלמרות שלטנסי לא היתה את הקבוצה הכי טובה בארצות הברית, הרבע האחרון שלהם היה מרתק.

בימי משחקים נוקסוויל (מאוד מקובל בארצות הברית שהאוניברסיטאות של המדינה לא נמצאות בערים הגדולות אלא מתפתחת עיר נפרדת סביבן) כמעט מולאמת לטובת קבוצת הפוטבול. כל מגרשי החניה באוניברסיטה הופכים למגרשי טלגייט לטובת רוכשי מנויים ותורמים, פקקי תנועה ארוכים, המסעדות מפוצצות ומה לא. אני בדרך כלל משאיר את הרכב באחת הכנסיות או הסאנדיי-סקולס שגובים 10-15$ לשימוש בחניונים שלהם וצועד למעלה מחצי שעה לאצטדיון.

טנסי היא חלק מקבוצת מדינות שקיבלו את הכינוי ה-Bible Belt, מדינות נוצריות אדוקות וקונסרבטיביות. כמעט כל מייל יש איזה כנסיה בפטיסטית, יוונית, אורתודוכסית או מזרם אחר בנצרות. אמנם הרבה יותר שכיח לראות פיק-אפ טראק עם דגל הקונפדרציה באלבמה או בדרום קרולינה, אבל גאוות הדרום מאוד חזקה בטנסי וגם התמיכה ברפובליקנים.

אני עדיין לא יודע איך לעכל את שיטת הכרעת המכללות, כשיש 40 משחקי Bowl שונים וכל קבוצה שמגיעה לשישה ניצחונות בעונה מבטיחה כזה משחק. טנסי סיימה במאזן 4-8, ככה שלמרות ההפסדים הצמודים והמאכזבים מול קבוצות שהגיעו לפלייאוף (אקלהומה ואלבמה) או לגמר הSEC (פלורידה), כן נרשמה התקדמות בתכנית וכן הובטח משחק Outback Bowl בטמפה ביי מול נורת'ווסטרן ביום הראשון של 2016.

המעקב אחרי טנסי גרם לי להתעניין יותר בפוטבול מכללות במהלך העונה. אמנם לא ברמה של לדעת מי הקוורטרבקים המובילים באוניברסיטאות אחרות, אבל מספיק כדי ליהנות מזפזופים בשבת בין אינספור המשחקים המשודרים. הרבה משחקים באמת נגמרים בכל מיני תוצאות לא תחרויות של 10-48, אבל בגלל כמות המשחקים והשידורים כל שבת מובטחים לפחות כמה רבעים אחרונים צמודים ומותחים. היו גם שערוריות שיפוט:

אני מלא מחשבות סותרות לגבי ספורט מכללות. מצד אחד התחרויות מכניסות המון כסף למערכת והספורטאים מקבלים חלק זעום ממנו בדמות של מלגות לימודים ומחייה. מצד שני, המעטפת אמנם מקצוענית מאוד ונהנית מתגמול כספי אבל רובם המוחלט של הסטודנטים-אתלטים לא יגיעו למקצוענים ומבינים שהספורט הוא במקרה הטוב כלי למימון תואר אקדמי ולא להפך וכשיסיימו את הלימודים כנראה והקריירה הספורטיבית התחרותית שלהם תסתיים. הסיפורים על לימודי סווהילית, הקלות מרחיקות לכת וכדומה הם מקרי קיצון שאני לפחות לא נחשפתי אליהם. ההקלות שאני מודע אליהם מסתכמות בערך בלאשר חיסור לסטודנטים-אתלטים שלומדים אצלי אם הם במשחק חוץ של האוניברסיטה במידה והם מביאים אישור שמי מהאחראי האקדמי של הנבחרת עם התאריך המדויק שממנו הם נעדרים. זה נכון גם למעודדים ולמעודדות או לכל מי שנעדר כחלק מחובות אוניברסיטה. הם צריכים להשלים את החומר ולעמוד בדד-ליינים ובדרישות האקדמיות כמו כל סטודנט אחר. אני רואה את הבעיה יותר בשכר הלימוד הגבוה בארצות הברית שמראש ממדר אוכלוסייה ענייה ממוביליות חברתית דרך האקדמיה יותר מאשר עוד 10,000 או 20,000 דולר לשחקן פוטבול.

אני מאוד אוהב ללמוד על המסורות של העיר, של האוניברסיטה ושל הדרום. מן הסתם לא להכל אני מתחבר, אבל אני מאוד מעריך שורשיות וגאווה מקומית גם אם ההיסטוריה בעייתית ויש שלדים ושדים שעדיין צריך להתמודד איתם. את הצבע הכתום אימצתי בטבעיות. אקדיש מתישהו פוסט גם למוזיקה, לקאנטרי בנאשוויל, לאלביס בממפיס ולדולי פרטון בנוקסוויל, אבל אחד השירים הכי מזוהים עם טנסי זה שיר הקרב של קבוצות האוניברסיטה Rocky Top. שיר ממש חמוד שמתגעגע לחיים פשוטים יותר, אבל גם יוצא מכל החורים כשהוא מנוגן 50 פעם במשחק.