הפרידות מתחילות

אמנם יש עוד לא מעט תחרויות איכותיות ועוד מדליות לחלק, אבל נותר פחות משבוע למשחקים האולימפיים ריו 2016. לאט, לאט מתחילים להיפרד מהמתקנים ומהתחרויות. הג'ודו שהיטיב עם ישראל נגמר. שחייה וטניס, שהיו באנקרים ומקומות שתמיד אפשר ללכת לשם כשאין משהו לעשות, גם מאחורינו ומהיום גם התעמלות מכשירים. תחושת הסוף כבר מתחילה לחלחל.

נכון שזוכרים את הדברים הגדולים, המדליות, ההישגים, בולט, פלפס, אבל אחד הדברים היפים בלהיות במשחקים אולימפיים הם דווקא הימים האלה שאפשר לקפוץ מאירוע לאירוע שלא תמיד יוצא לראות. אז בהיעדר תחרויות מרכזיות של ישראלים, אתמול החל במשחק כדורעף במראקנזיניו בין ארצות הברית למקסיקו, המשיך בקפיצות למים כדי לוודא שהקופצים לא עושים סלטות לתוך חומצה רדיואקטיבית ומשם לקאמבק יפה של נבחרת הנשים של ריה-ריה-הונ-ג-ריה בכדורמים שחזרה מפיגור 5:1 מול אוזי, אוזי, אוזי, אוי, אוי, אוי, כדי לנצח בפנדלים את האוסטרליות.

אחר הצהריים ביקרתי לראשונה בוולודרום למרוץ אופניים מאוד מהנה בו האיטלקי אליה ויויאני זכה בזהב והקדים את הבריטי מארק קאבנדיש ואת הדני לאסה נורמן האנסן. מסוג התחרויות שאני מבין את החוקים רק תוך כדי הגמר.

המיין אבנט היה בערב, אהובותיי מאולימפיאדת לונדון 2012, הלאונאס פאסיון (לביאות התשוקה), או בקיצור לאונאס. נבחרת הנשים של ארגנטינה בהוקי שדה מתקשה להתאושש מפרישתה של הכוכבת הגדולה לוצ'ה איימאר ובקושי עברה את שלב הבתים. ברבע הגמר היא פגשה את האלופה האולימפית והיריבה האלמותית הולנד, כך שהיה די ברור שזו ההזדמנות האחרונה שלי לראות אותן במשחקים.

גשם זלעפות ליווה את המחצית הראשונה, בו כבשו ההולנדיות שני שערים וסימנו לאיזה כיוון המשחק הזה הולך. להפתעתי, שתי שורות מתחתיי ישבה מקסימה זוריאגיאטה סרוטי. או בכינוייה המוכר יותר, מקסימה מלכת הולנד. מקסימה, ילידת בואנוס איירס, נשואה למלך הולנד. כשהולנד כבשה את השער השני והשלישי, היא חגגה בצורה מופגנת. במחצית השנייה לעומת זאת, השופטת החלה להרחיק שחקניות להולנדיות והלאונאס צימקו ל3:2. בכל שער של הארגנטינאיות המלכה מקסימה הגיבה במחיאות כפיים איטיות, אבל לא בחגיגה. היה בהחלט משעשע לראות אותה יושבת די בתוך הקהל, נרטבת מהמבול כמו כולם. לא משנה איזה ארגנטינאי מתחרה או מה התוצאה, הקהל של ארגנטינה תמיד מרגש. זה לא עזר ללאונאס, שלא הצליחו להשוות.

את הפוסט הזה אני כותב בזמן שאני בדרבי טעון בו אגדות נבחרת נורבגיה בכדוריד נשים מפרקות את השכנות משבדיה. לפני כן העברתי הרצאה בכנס באוניברסיטה בריו על הכיסוי התקשורתי של משחקי בייג'ין 2008 ולונדון 2012 על ידי עיתונאים ישראלים ואיך אג'נדה 2020 משתלבת. בין לבין, הייתי בגמר הקרקע שם היתה הפרידה הקשה מכולן עד כה.

את הגמר הקבוצתי פספסתי בעקבות המדליה של ג'רבי, אבל חיפיתי על ההברזה כשבדייט הראשון שלנו, אחרי גמר הקרב רב, שאלתי לגבי הקשר עם ישראל. היום, אחרי מדליית הכסף, כבר נפתחנו יותר ודיברנו בכלל על ספורט ויהדות ("לא ציפיתי לקבל את התמיכה הזו") ועל התחושה להיות מחזורת על ידי התקשורת הישראלית ("התחיל בלונדון אחרי 'הבה נגילה', זה מיוחד וכבוד עבורי"). "קונגרג'וליישנס אלי, צ'ירס". "ת'אנק יו", היו מילותיה האחרונות אליי בטרם נבלעה על ידי עיתונאים אמריקנים לכל מיני שאלות על התעמלות קרקע ועל סימון משהו.

כשמתסכלים על הלו"ז, הימים האלה, של קפיצות די רנדומליות מאירוע אחד לשני, מתמעטים. יש כמה באנקרים בתכנון, כמה ישראלים בכירים, מפלצות המדליות כמובן, בולט ב200, כדורגל במראקנה, אולי ארה"ב במשחק נוק-אאוט כדורסל, אבל מפה לשם האולימפיאדה הזאת עומדת להסתיים. תחושת העצב כבר מתחילה לחלחל.