חזרתי לא מזמן מספרד. כשהייתי שם כמה אנשים שאלו אותי כיצד יתכן שישראל, מדינה שמובילה בדברים רבים בחיים, לא מצליחה בספורט. היום קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב היא מותג הספורט הישראלי היחיד שבאמת מוכר בספרד.
יש כמובן סיבות רבות לכישלון הספורט הישראלי, כפי שניתן לראות בכדורגל ובכדורסל (ביניהן סיבות כלכליות, מנטאליות, סדר העדיפויות של המדינה, מתקנים, נוער, השוואות בלתי אפשריות עם מדינות מובילות וזלזול לא מובן במדינות שמדברות פחות ומשחקות יותר…). אך עכשיו אני רוצה לגעת בפן התקשורתי.
הציפיות שמייצרים בישראל כל כך גדולות עד שהנפילה בהתאם. ציפיות חסרות בסיס שמשקפות יותר רצון מאשר רציונאל. יותר פנטזיה מאשר מציאות. אם שחקן בינוני כל הזמן משווה את עצמו לרוברט דה נירו, אין פלא שהתסכול שלו גדול כשהוא מביט במראה.
אין לי ספק שברגע שיבינו שהמפתח הוא להסתכל לטווח הארוך יהיו תוצאות, כי אני עדיין חושב שיש כאן חומר אנושי טוב כדי להצליח בספורט. ישראל היא מדינה שמונה למעלה משמונה מיליון תושבים. אפילו בלי כעשרה אחוזים שלה (החרדים) עדיין יש לה מספיק אנשים כדי לבחור מתוכם. עכשיו צריך רק לטפח את האיכות.
שני דברים לסיום. בלי להיכנס לשאלה האם דודו אוואט הוא שוער טוב היום או לא, אני לא מבין כיצד עיתונאי יכול לומר לו במסיבת עיתונאים: "אני לא רוצה להשפיל אותך יותר מדי". אני גם לא מבין מדוע העיתונאים שמסקרים את הכדורסל והכדורגל בישראל מתקוטטים ביניהם בתחרות איזו נבחרת פחות גרועה. מצטער, אך אני לא מבין את זה.
33 Comments
סאל – תודה. מבט מפוכח על הדברים.
מצחיק, בדיוק כתבתי על אותו דבר מנקודת מבט שונה, הפוסטים שלנו מדברים מצויין אחד עם השני
יום טוב חברים!
סאל, אחלה כתיבה.
סליחה שאני סוטה מהנושא, אבל רציתי לשאול אותך.
איך מבטאים את שמו – רוסל או רוסיי??
רוסיי
תודה!
רציתי רק לשאול- כשהשחקן הישראלי שבטוח שבוא דה נירו מסתכל במראה, הוא שואל את עצמו "are you talking to me"?
:-) 1,000,000+
נבחרת ישראל היא נבחרת אנגליה של הדרג הבינוני.
כאן לא בונים שום דבר לטווך ארוך.
לא תשתית, לא תרבות ולא חינוך. רק מלחמות
למה? אנחנו מעצמה של טוקבקים בכיינים.
כן, רק אנחנו בונים את המלחמות, הערבים לא צד בעניין.
צא מהסרט הבכייני שלך.
גם אני הרגשתי מאוד לא בנוח כשצפיתי במסיבת העיתונאים הזאת ובשאלה על ההשפלה. לא רגע שמכבד את עיתונות הספורט.
יש משהו מאוד מעוות בכל הלקסיקון של תקשורת הספורט הישראלית, קבוצה שמפסידה 3:0 לקבוצה שאולי פחות טובה ממנה 'הובסה', 'הושפלה', 'הובכה'. שוכחים שמדובר בסה"כ באירוע ספורטבי שאמור לגרום הנאה לצופים.
שחקן שלא שיחק טוב הופך ל'פח', 'קונוס', 'עציץ' וכו'.
אם מוסיפים לזה את פסטיבל הצרחות בתכניות הספורט ברדיו ותוכניות ירודות כגון 'יציע העיתונות' (או יציע הכדורגלנים לשעבר כפי שבאמת צריך לקרוא לה היום, לא כל מי שיש לו דעה הוא עיתונאי) ומקבלים את פניה של תקשורת הספורט בישראל.
זו עיתונות ועושים את זה כדי למשוך קוראים.
אבל זה ממש לא מוצדק.
נראה לי שבארץ ירדו על ארסנל יותר מאשר באנגליה אחרי ההפסד 8:2 למנצ'סטר.
מצטרף מעניין ומאיר עיניים, תודה.
לא רק הראייה קדימה גם הזיכרון קצר.
לא ראיתי את מסיבת העיתונאים אבל בהרבה המקרים השואל מנסה להבליט את עצמו יותר מכל דבר אחר.
מצוין ומאוד נכון
דרך אגב אותו עיתונאי זה נדב צנציפר? כי לפי איך שהוא כתב על אוואט בעיתון זה מרגיש כאילו זה הוא
סתם מעניין אותי
כן
זה לא סוד שכתבי ופרשני הכדורגל מקנאים בפופולריות של הכדורסל ולכן בשביל להשאיר את הכדורגל שלהם בכח בכותרות הם תמיד משווים את הענף הכושל והמשעמם להם לכדורסל הספורט הכי איכותי ומצליח המדינה .
גם נבחרת הכדורסל היא מותג ספורט מוכר בספרד
ישראל ניצחה את ספרד באליפות אירופה עם בורשטיין הגדול
ג'וני?
מה פתאום, אולי מתחזה ;) אתה לא מזהה לפי הסגנון… ג'וני מוציא פנינים, בתוספת קובי וג'מצ'י.
עכשיו סמתי לב שלא מזמן הוא הגיב דומה גם אצל דורפן. יתכן ואתה צודק וזה שם הסופרים של ג'וני…
בנוגע לסגנון של כתבי הספורט, מדובר לדעתי במגמה הרבה יותר רחבה. לדוגמא, שמתי לב שבתקופה האחרונה באתר וואלה יש שימוש חוזר בכותרות ובלינקים במילים כמו "מטורף", "גאון", "משוגע", "הכי (תוסיפו איזה תואר שבא לכם)". אני לא יודע אם זה מתוך חשיבה ששימוש במילים כאלו יביא אנשים להקליק יותר על הלינקים וכתוצאה מכך יכניס יותר כסף ממפרסמים (מישהו יודע אם המודל העיסקי של הכנסות מפרסום תלוי במספר הכניסות לעמוד שבו הפרסום מופיע?). אבל אם אכן זה המצב אז ברור שמה שמניע עורכים ואחר כך מחלחל אל הכתבים הוא לא הערך החדשותי אלא השאלה הפשוטה של האם הצלחתי להביא היום למעסיק עוד שקל או לא.
השאלה שצריכה להישאל לדעתי היא לא מדוע עיתונאים/פרשנים נוקטים בקו הצהוב. השאלה האמיתית היא למה אין קיום בישראל לערוצי תקשורת שיקדשו איכות. מדוע אין מקבילה לניו-יורק טיימס/הגארדייאן/הוושינגטון פוסט/וול סטרייט ג'ורנאל. עיתונים שללא קשר לעמדה הפוליטית שהם נוקטים, מביאים חדשות איכותיות.
שים לב שכל העתונים האלו הם באנגלית, כלומר פונים לקהל עולמי כמעט בלתי מוגבל (וכמובן קהל מקומי של 300 מליון אנשים לגבי שלושת האמריקנים) – וגם הם, למעט הוול סטריט ג'ורנל (ונדמה לי הגארדיאן, שיש לו מין קרן שמממנת אותו), בקושי שורדים.
אין תקווה לעתון ארצי איכותי בנוסח הישן (אם בכלל היה כזה, אי פעם). אבל יש תקווה לערוצי תקשורת איכותיים בפורמט אחר – האתר הזה למשל.
האתר הזה, נקי מאינטרסים כמה שיהיה, לא באמת עושה שינוי, לא כרגע לפחות. הוא מספק דיונים "אמיתיים" על מצב הספורט בכללי, אבל הוא קטן.
עכשיו, האם המטרה שלו היא אכן להשפיע ולהיות אתר גדול כמו וואלה או ספורט 5, או שהוא נועד בשביל האנשים שנמאס להם לראות שכל התגובות בספורט 5 הן…(כל מילה מיותרת)?
האם אפשר להגדיל אותו בלי שהאתר "יתמסחר"?
סאל,
תוכל בבקשה לספר לנו קצת מבפנים על התהליכים שהפכו את ספרד למעצמת הספורט המובילה באירופה כיום?
תודה!
אולימפיאדת ברצלונה
פשטני מאוד. לא ראיתי שדרום קוריאה או יוון נתנו זינוק בעליה אחרי אולימפיאדות.
אז איך אתה מסביר את הגולף והטניס הספרדים שזינקו עוד לפני ברצלונה?
אני לושבשהפוסט מבלבל בין שני נושאים שונים, העיתונאים וקהל שוחרי הספורט.
העיתונאים בהרבה מיקרים, סליחה על התאור, בזוים. הם מתלהמים, משפילים, זחוחים, ורבים מהם בורים ועילגים. דרך ארץ זה מושג זר לרבים. כל זאת לא מפריע להם לשאול שאלות רדודות, בשפה רדודה, לכתוב מאמרי דעה עלובים, להיות עיתונאים מטעם, או נגד טעם אחר. בעולם שאינו מוכר לעיתונאים אלו יש גם עיתונאים אחריםשכיף לקרוא, להקשיב, להסכים או לחלוק עליהם, אך הם המיעוט (כמו בהרבה תחומי חיים ולא רק בעיתונות הספורט).
האוהדים הם עם אחר. רוב האוהדים הם שוחרי עמידה בציפיות, ללא קשר לצדק שיש בציפיות אלו. אתן מספר דוגמאות (אחת מהעולם):
1. משחר פאר היו ציפיות להיות בעשיריה הראשונה, לא בגלל שהיא באמת היתה שם (למרות שהתקרבה לשם) כי אם בגלל הציפיות שהיא עצמה יצרה במידה רבה. קהל הספורט ציפה ממנה שתעמוד בציפיות שהיא יצרה. אם נוסיף את האנטגטניזם שיצרה, אז זה נראה בסוף רע מאוד.
2. אספא פאוול, היה שיאן עולם ועל כן היו ממנו ציפיות בתחרויות הגדולות. מה לעשות, התוצאות שלו הצדיקו זאת. הבעייה היתה שהיכולת המנטאלית לא התעלתה לרמה של היכולת הפיזית והדיסוננט הזה יצר בעייני הצופים משיאן העולם לוזר.
3. שחר צוברי באולימפיאדה, הספורטאי אלוף עולם לשעבר, זכה בהרבה תחרויות חשובות, מדלסת אולימפי, ספורטאי מוכח עם מנטאליות מוכחת. התוצאות בלונדון היו כל-כך חריגות שלא מפתיע כי היתה אכזבה.
4. דוגמא אחרונה, נבחרות ישראל בכדורגל ובכדורסל. אף אחד לא היה מתאכזב ממקום שלישי, כיוון שזה המקום הריאלי. בשימחה הינו מקבלים הפתעה. מה שהאוהדים לא מוכנים לקבל, זה "זלזול" באוהדים. כדור יכול לאוף לשמים או לצאת אייר-בול, אבל אנחנו רוצים לראות את השחקנים משאירים הכל על הדשה/פרקט. אפשר להפסיד לרוסיה ואפילו בהפרש מכריע, אפשר לעשות תיקו עם אזרבידג'אן, ואפילו להפסיד לבריטניה אחרי ש"גירדו להם את העור" בהגנה ולא פגעו בהתקפה. מה שלא יתכן, זה שיוגב אוחיון סטופר לא רע בכלל במכבי, תמורת שכר לא רע בכלל, בנבחרת מאפשר לכול גארד לטייל לאן שירצה (דוגמא אחת אבל יש עוד).
כלומר, האוהדים מיצרים ציפיות בהתאם למה שנראה כסביר, ומתאכזבים כשהביצועים רחוקים מהציפיות, אבל מה שהכי מפריע לאוהדים זה ה"זילזול" בהם או אי-האכפתיות הנשקפת מהצד. אם הספורטאי נתן הכל ולא הצליח האוהדים יקבלו זאת, העיתונאים ממש ממש לא.
כל עוד הקריאה "ישראל מלחמה" תהיה קריאת העידוד לניבחרות ישראל (אני חושב שגם בדיוויס מעודדים בצורה זו) לעולם לא נהיה מדינת ספורט בניבחרות, רק בבודדים.
זו באמת בעיה שחלק גדול מהאוהדים הם ערסים.
טור נהדר,תודה לך
יופי של טור סאל.
התשובה לשאלות שלך היא בפשטות, מנטליות מזרח תיכונית קלוקלת.