איפה הם הרצים ההם – סיכום מחזור 12

השבוע רשמתי עוד הפסד בליגות הפנטזי שלי. כן, יש לי שתיים והפסדתי בשתייהן. והאמת, זה לא ממש הזיז לי. בניגוד לשנים קודמות, השנה פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להשקיע יותר מהמינימום בפנטזי – בימי ראשון אחר הצהריים הייתי מרים לי שחקן או שניים כדי לא לעלות עם הרכב חסר ובזה הייתי מסתפק. אולי זה העומס בעבודה, אבל גם הפציעה של ג'מאל צ'ארלס שגמר לי את העונה בליגה אחת וכריס ג'ונסון שגומר לי את העונה כל שבוע מחדש בליגה השניה (כולל השבוע, דרך אגב, כשמרוב תסכול ספסלתי אותו והוא בתגובה הביא 190 יארד) שמוציאים לי את החשק מלהשקיע בקבוצה שלי יותר ממה שצריך.

ועדיין, בצורה מפתיעה, כל מה שאני צריך זה ניצחון בשבוע הבא (ויש סיכוי טוב שגם עם הפסד זה יקרה) כדי להעפיל לפלייאוף – דווקא בליגה שבה הבחירה הראשונה שלי (ג'מאל צ'ארלס, כאמור) גמר את העונה מהר מאוד וגם שאר הבחירות – פיליפ ריברס, למשל, לא ממש הגיעו לעונה. וזה הביא אותי לחשוב – איך קבוצה בלי רצים נורמליים – אני פותח עם מייקל בוש ומאריון בארבר, אלוהים ישמור – מצליחה לתת תחרות בליגה? התשובה שלי היתה כמובן פשוטה – רצים לא חשובים היום כמו שהם היו חשובים פעם. מכיוון שבשבועות האחרונים כל מה שאני עושה בעבודה זה ניתוחים ואנליזות סטטיסטיות, ישר רצתי לדפי הסטטיסטיקה כדי לגבות את הטענה הזאת ואכן – רואים השנה ירידה בכל המדדים של הריצה – פחות ניסיונות, פחות יארדים (השנה אין אפילו רץ אחד עם יותר מ-100 יארד למשחק, למשל) אבל קשה לומר שמדובר בהבדלים עצומים.

אבל אני לא אחד שייתן למספרים לבלבל אותו, התחושה שלי היא שמשהו השנה השתנה בצורה ממשית. אף אחד לא ייתווכח שהליגה הפכה בשנים האחרונות יותר ויותר מכוונת למסירה. רק בתור דוגמא – השנה יש לנו שני שחקנים (בריס ובריידי – ואף אחד מהם הוא אפילו לא הק"ב הטוב בליגה) שבקצב לשבור את שיא היארדים של דן מארינו – שיא שמחזיק מעמד יותר מ-25 שנה. אבל ההרגשה שלי היא שעד העונה ריצה היתה חלק אינטגרלי ממשחק ההתקפה ואילו היום היא פשוט משהו נספח, סוג של כורח. קצת כדי לגבות את מה שאני מדבר עליו – הרצים שמצטיינים בליגה היום הם דווקא אלו שטובים גם כתופסי כדורים – לשון מקוי, מאט פורטה, מוריס ג'ונס דרו. יש שני רצים בלבד בליגה (אריאן פוסטר וג'ונס דרו) שמקבלים יותר מ-20 ניסיונות ריצה למשחק בעוד קונספציית הריצה בועידה תופסת לה נפח גדול יותר ויותר. לעומת זאת, הקונספט של רצים "גדולים" כאלו שסוחבים על הגב שלהם קבוצה הולכים ונעלמים. אדריאן פיטרסון עדיין מצוין (כשהוא בריא) אבל בשום שלב לא ראינו את הויקינגס בונים את שיטת ההתקפה שלהם סביבו, כמו שקבוצות אחרות בונות סביב השחקן המוביל שלהם אם הוא משחק ק"ב או כמו שפעם היו בונים מסביב לרץ אחורי. כריס ג'ונסון רק קיבל חוזה עצום אבל הקבוצה שלו אפילו לא ניסתה להכניס אותו לענינים במרבית העונה. לאוקלנד היה את צמד הרצים הטוב בליגה אולי (מקפאדן את בוש) ועדיין הם מכרו את אמא שלהם כדי להביא ק"ב מפוקפק בדמותו של קארסון פאלמר.

אבל אולי הדוגמא הכי טובה לשינוי שהליגה עברה השנה היא הניו יורק ג'איינטס. כל מי שהכיר את הג'איינטס של השנים האחרונות הכיר קבוצה שמריצה את הכדור המון ומנצלת את הריצה כדי לבנות את מהלך המסירה הארוך. איפה נמצאים הג'איינטס השנה? מקום אחרון בליגה בריצה, לא פחות, עם 80 יארד מסכנים למשחק. וזה לא שהם ניסו יותר מדי – רק מקום 22 בליגה עם 25 ניסיונות ריצה למשחק לעומת יותר מ-36 ניסיונות מסירה, טוב למקום שמיני בליגה. כמו קבוצות רבות אחרות בליגה, גם הג'איינטס התמכרו למשחק המסירה, במיוחד עם השיפור ביכולת של איליי מאנינג, וזנחו כמעט לחלוטין את זה של הריצה – והם משלמים על זה כל שבוע. ההגנה שלהם, שאולי נחלשה מאז הזכיה ההיא בסופרבול אבל עדיין מכילה מספיק שחקנים איכותיים, נמצאת הרבה הרבה יותר זמן על המגרש מאשר רצוי ולכן מתעייפת בעוד ההתקפה היריבה (בטח אם היא איכותית, כמו זאת של ניו אורלינס שהם פגשו השבוע) זוכה להרבה יותר זמן משחק וליותר הזדמנויות לשים נקודות. אלא אם יש לך התקפה עילאית (סטייל אותם ניו אורלינס או גרין ביי – היריבה הבאה שלהם, למשל) מדובר בלא פחות ממתכון לצרות.

– אותו דבר נכון גם לגבי הקבוצה השניה מניו יורק, דרך אגב.

– כמעט שכחתי שהיו משחקים במחזור גם ביום חמישי. בצורה מעט מפתיעה, השבוע היה הפעם הראשונה שבה ראיתי את הניינרס משחקים העונה. הייתם מצפים שאני ארד פה על הניינרס – בכל זאת, הם חטפו בראש מבולטימור, כולל כמה מאות סאקים על אלכס סמית' (ברצינות, זה היה נראה כאילו הוא מסיים כל מהלך על הדשא) אבל אני מוכרח לומר שדווקא התרשמתי. התרשמתי מהבגרות של סמית', שלא נתן ללחץ הבלתי פוסק להגיע אליו ולגרום לו לעשות טעויות בלתי מחויבויות. התרשמתי מההגנה שעמדה בפרץ כל המשחק והשאירה לקבוצה סיכוי לנצח והתרשמתי מהיכולת המנטלית של הקבוצה הזאת שלא נשברה בשום שלב. אז כן, זאת אולי לא הקבוצה הכי מוכשרת בעולם אבל כישרון רחוק מלהיות הכל בחיים (תשאלו את טים טיבו!).

– אם מדברים על משחקים של יום חמישי, אז אני מצטער שאני חוזר למשהו שכבר כתבתי שבוע שעבר, אבל אהרון רוג'רס, אלוהים ישמור! האיש עם ק"ב רייטינג של 127 כשהבא בתור אחריו – טום בריידי – עם רייטינג לא רע אמנם של 105 אבל אפילו לא קרוב. 22 נקודות הבדל בין הראשון לשני, עד כדי כך רוג'רס טוב העונה. אבל אפילו המספרים לא מראים עד כמה האיש גדול בכמה רמות על שאר הליגה בשלב הזה. צריך לראות אותו בלייב כדי להבין עד כמה הוא טוב.

– אחרי המשחק מול האיגלס השבוע ראינו את ביליצ'ק במסיבת העיתונאים עושה משהו שהוא לא נוהג לעשות בדרך כלל – משבח את הקבוצה שלו. אנחנו מכירים ביליצ'ק חמוץ פנים, מקסימום זה הלאקוני כשהוא מנצח, אבל ביליצ'ק שאומר מילים טובות על השחקנים שלו? משהו פה מוזר. ואני חושב שאני יודע מה זה – הפטס של השנה שונים במידה מסוימת מהפטס של שנים קודמות. הם לאו דווקא יותר טובים, אבל הם כן יותר קשוחים. גם במשחקי ההפסד שלהם השנה (למעט אולי זה מול הבילס) לא ראית את הקבוצה הזאת מוותרת בשום שלב. הם חזרו מול הג'איינטס, ניסו לחזור מול פיטסבורג והצליחו לעשות קאמבקים יפים במספר ניצחונות אחרים. גם פיגור מוקדם מול האיגלס השבוע לא הוציא אותם מתוכנית המשחק שלהם ולא שינה להם כלום – הם פשוט ביצעו את מה שהם יודעים ולא נכנסו לפאניקה. זאת אולי לא קבוצה טובה במיוחד (בעיקר, כידוע, בצד ההגנתי של הכדור) אבל יש להם משהו שמזכיר את הקבוצות ההן של ביליצ'ק – אוסף של שחקנים לא מוכרים שמצליח להתעלות על עצמו בהרבה מאוד רגעים. אל תופתעו אם הם יעשו יותר ממה שאנחנו מצפים מהם כרגע – בדרך כלל ביליצ'ק יודע לשפוט יפה מאוד את הקבוצה שלו.

– עוד התנצלות אחת ודי. אני מצטער ומתנצל. כל הירידות על טים טיבו היו לא במקום. האיש באמת רק מנצח משחקים. איך הוא עושה את זה? הוא נותן את הכדור לוויליס מקגהיי

– ברצינות עכשיו, הטיבומאניה הגיעה לשיאה אחרי הניצחון על סן דייגו, למרות שטיבו לא עשה כמעט כלום כדי לנצח את המשחק. אם לא טמטום חסר תקדים מצידם של הצ'ארג'רס (למשל, שלושה מהלכים רצופים של ריצה דרך האמצע כשהם בעמדה מאוד גבולית לפילד גול בהארכה) אין מצב שדנבר יורדים מנצחים מהמשחק הזה – ועדיין טיבו מקבל את מרבית הקרדיט על הניצחון הזה, ניצחון שהושג בעיקר על ידי הגנת ברזל שצריכה לקבל הרבה יותר תשומת לב. ובכל זאת, מגיע לטיבו קרדיט מסוים. ההייפ העצום מסביבו גורם לשחקנים שאיתו בקבוצה להאמין יותר בעצמם. להשתדל יותר. תגידו שהם שחקנים מקצועיים ואמורים לתת את המקסימום על המגרש בכל שבוע – אבל זה לא עובד ככה, גם שחקנים הם בני אדם, ולטיבו יש בהחלט מה שנראה כהשפעה חיובית על הקבוצה. אבל גם צריך לזכור (וכתבתי את זה בעבר על אנשים אחרים, ג'וש מקדניאלס, לדוגמא) שהשפעה מנטלית היא בסופו של דבר קצרת טווח בלבד ואין תחליף לכשרון. מצד שני, כמו שכתבתי כבר קודם – כשרון זה לא הכל בחיים.

– ואיזה כיף לראות את ג'ייק דלהום חוזר לליגה. באמת, חבר, התגעגענו

הבושה הגדולה של הכדורגל - סוד חייו ומותו של גארי ספיד
יומן הנרגן / יואב בורוביץ': כדורסל זה לשחורים (חלק 2)

No Comments

גיל 30 בנובמבר 2011

אני חושב שהבעייה היא בעיקר שהרצים השנה לא יציבים ושיש ועידת רצים. באמת אי אפשר לבנות על עוגן של רץ כמו בעבר וגם לשביתה יש קשר לזה. יש המון פציעות השנה בכל הדרגות (תראה מה קורה לקווטרבקים שנופלים כמו זבובים). עדיין, עם רץ עילאי אפשר להגיע רחוק ואני חושב ששנה הבאה זה יתאזן יותר.

תיקון טעות קטן: את גרין ביי הגי'אנטס יפגשו השבוע. שבוע שעבר הם אכלו חזק מניו אורלינס. בכלל, שבועיים ברציפות הם הולכים לקבל את שתי ההתקפות הללו מולם, לא נעים.

לגבי טיבו אני מסכים, אבל דווקא הנצחונות הללו יכולות לבנות לו את הביטחון בזריקה והוא באמת מתחיל לזרוק יותר ויותר. אם הוא יהיה מוסר בינוני לדנבר יש תקווה.

אריאל גרייזס 30 בנובמבר 2011

תודה, תוקן.
לגבי הריצה – יש גבול לכמה אפשר להפיל על השביתה. קבוצות פשוט לא בונות יותר על הריצה. הן לוקחות רצים בסיבובים מאוחרים, עושות ועידת רצים וזהו. ואם אותו רץ יכול לתפוס כדור מהבקפילד – מצוין.

גיל 1 בדצמבר 2011

אני מסכים שקבוצות באמת לא בונות על רץ בודד והסיבה היא ריבוי הפציעות. שווה לפזר את הסיכונים שלך ולהרבה קבוצות יש מחליפים שפשוט רצים טוב או אפילו טוב יותר מהרץ הראשון או שבאופן כללי לא מסובך כל כך לרוץ כנראה.

ברק 30 בנובמבר 2011

מה שצריך בכדי לנצח בNFL:
1. לא לאבד כדורים.
2. להריץ את הכדור בכדי לתת להגנה שלך לנוח.
3. להתעלות ברבע הרביעי.

גבירותי ורבותי טים טיבו. וכבר אמרו טובים ממני, אם תחשיב כל ריצה שלו כאל מסירה אל עצמו, תקבל סטטיטיקות בינוניות של מוסר, אבל שוב, אפס איבודים.

אלון 1 בדצמבר 2011

ראנינג בק טוב מסוגל לתת שתי עונות טובות. אין מה להשקיע בחירות טובות וחוזים גדולים לשחקנים עם קריירה קצרה, עדיף להשקיע את הכסף באופנסיב ליין טוב.
אופנסיב ליין טוב ייכול להפוך רצים בינונים לטובים ושימוש נכון ב-3 רצים גם יאריך להם את הקריירה.

dori 1 בדצמבר 2011

הרבה גורמים שונים משפיעים על האיזון בין משחק הריצה.
1) השחקנים האמיתים (אלו שמשחקים בחפירות) גדולו בכ- 10-15% (משקל וגובה). בסופו של יום זה פוגע ביכולת של רצים פיזים. פעם וולטר פיטון יכל להוריד ראש ולדרוס בין התאקלים, כיום יש הרבה פחות מקום וריצה טובה מחייבת זרירות רבה יותר.
2) פעם תופסים היו מהירים או גדולים. היום הם גם וגם.
3) משחק המסירה נהיה רווחי כתוצאה משינויי החוקה, המגבילה את הפיזיות במשחק במסירה (ומתגמלת את ההתקפה באמצעות עבירות רבות).
4) התפתחות מסירות המסך ממהלך הפתעה, למשהו שניתן להריץ כל היום.

ועדין יש הרבה מאוד ריצה ב- NFL.

Comments closed