שלושה סיפורי בייסבול – לכבוד פתיחת העונה

כמה סיפורים אישיים, לכבוד פתיחת עונת הבייסבול הבאה עלינו לטובה - וגם הימורים!

במשרד שלי בעבודה יש הרבה צעצועים שהאורחים השונים אוהבים לשחק בהם. הצעצועים האהובים על כולם אלו מגוון כדורי הבייסבול והסופטבול שאני מחזיק אצלי, סתם כדי שיהיה לי עם מה להתעסק.

הדבר הראשון שהם אומרים אחרי שהם משחקים במשך כמה שניות עם הכדור זה "בואנ'ה, זה חתיכת כדור כבד!". השני זה "תגיד, אתה באמת אוהב בייסבול? איך אפשר לראות את המשחק הזה?". ופה בדרך כלל מגיע התיאור על איך פעם כשהם היו בארה"ב, לקחו אותם לראות משחק בייסבול והם רק חיכו ללכת הביתה.

אני לא בטוח למה זה בדיוק, אבל אין משחק (אולי חוץ מקריקט) שישראלים מתחברים אליו פחות מאשר בייסבול. אולי צריך לגדול עם זה (אם כי אני מכיר לא מעט ישראלים שגדלו על כדורגל והתחברו לבייסבול בשלבים מאוחרים בחיים שלהם – כמוני), אולי זה הקצב השונה של המשחק וחוסר האינטנסיביות היחסי שבו, שגורמים לזה שהישראלי פשוט לא מסוגל לראות בייסבול. אפילו באתר הזה, שמחובר לספורט האמריקאי לא פחות (ואולי יותר) מאשר זה הישראלי, תמצאו מעט מאוד סיקור של המשחק הזה, האמריקאי כל כך.

אבל כן יש משהו בבייסבול שתופס את האוהד הישראלי – הסיפורים. אני לא מדבר על האיש מהרחוב אבל אוהד הספורט הישראלי המצוי, גם אם לא אוהב או מבין בבייסבול, הרבה פעמים כן מתחבר לסיפורים בו.

תראו לי אוהד כדורגל אחד בארץ, שמכיר שם של שחקן כדורגל – לא ישראלי, בכלל – משנות העשרים של המאה הקודמת. ועדיין, מרבית אוהדי הכדורגל הללו יכירו גם יכירו את השם של בייב רות וחלק לא קטן מהם גם שמע על קללת הבמבינו, או קללת העז של הקאבס.

כי אין מה לעשות, בייסבול – גם אם הוא לא המשחק המעניין ביותר לצפיה – ואני אהיה הראשון להודות שבייסבול הוא ספורט לא קל להתחבר אליו – הוא מייצר הסיפורים הגדול ביותר בעולם הספורט האמריקאי, אם לא בכלל. אולי זאת המסורת הארוכה שלו, אולי העובדה שמשחק אף פעם לא נגמר עד שהוא נגמר, אבל בייסבול הוא יצרן סיפורים סדרתי.

אז לכבוד פתיחת העונה חשבתי לספר שלושה כאלו. אבל במקום סיפורים שאולי שמעתם ואולי לא, החלטתי שהם יהיו סיפורים אישיים שלי עם בייסבול, קטנים כאלו, שלכל אוהד בייסבול יש.

***

1. בבליצ'רס של אוקלנד

בקיץ 2003 יצא לי להיות בנסיעת עסקים באיזור סן פרנסיסקו. בתקופה ההיא כבר הייתי אוהד פוטבול שרוף וכמובן שגם כדורסל, אבל מה לעשות – ביולי לא משחקים בארה"ב לא את זה ולא את זה.

אבל לא מישהו כמוני יבזבז יום ראשון שטוף שמש באיזור המפרץ על טיולים או שופינג ולכן החלטתי ללכת לאופציה היחידה שהיתה זמינה – בייסבול. לצערי, הג'איינטס של סן פרנסיסקו לא שיחקו באותו סוף שבוע ולכן נאלצתי לחצות את המפרץ ובעזרת כשרון הניווט המופלא שלי (מי בכלל שמע אז על GPS) למצוא את האיצטדיון של אוקלנד איי'ז מספיק זמן לפני הפתיחה.

אבל מה, זאת היתה הפעם הראשונה שלי באיצטדיון בייסבול ולא היה לי מושג מאיפה רואים טוב. אז פשוט הלכתי לקופה – האיי'ז הן אחת הקבוצות עם אחוז התפוסה הכי נמוך (מסתבר), אז זה לא ממש בעיה לקנות כרטיסים בקופה ביום המשחק – וקניתי את הכרטיס הכי זול שמצאתי.

3 דולר בדיוק הוא עלה. החניה עלתה לי יותר. והאקסטרה – זה היה במקום שבו אני אוכל לתפוס כדור הומראן, לא יכולתי להאמין למזלי הטוב!

נכנסתי לאיצטדיון בעיזוז והתחלתי לחפש את מקום הישיבה שלי, רק מה – על הכרטיס לא היה מספר. רק היה רשום "בליצ'רס" וזהו. ולכל היציעים יש מספרים. בסוף, נואש מלחפש, פניתי לסדרן הקרוב אליי ושאלתי אותו איפה היציע שלי.

הוא העיף מבט קצר על הכרטיס, ואז במבט של בוז מוחלט, שהוא אפילו לא התאמץ להסתיר, הוא אמר לי "הא, הבליצ'רס. זה ממש לא פה, זה שם", כשהוא מצביע לעבר נקודה רחוקה באופק, כאילו מגלה אותי לאיזור של הקמצנים, אלו שלא יכלו להרשות לעצמם אפילו כרטיס של 15 דולר ליציעים הנורמליים.

את היציע שלי מצאתי. 3 שעות והרבה בירות מאוחר יותר המשחק נגמר ב-1:0 קטן באקסטרה אינינגס, מסינגל דרדלה של שחקן מחליף. הומראן לא היה, שמש דווקא כן. לקח לי שבוע להתאושש מהכוויות בפנים, אבל לפחות הבנתי למה היציעים הללו כל כך זולים.

מיותר לציין שנהניתי מכל דקה.

***

2. איך חוגגים?

אחרי הביקור הזה באוקלנד, כבר הייתי שרוף (הא, הא, משחק מילים) על המשחק. כשהרד סוקס – הקבוצה שבחרתי לאהוד רק שנה לפני כן פשוט כי היא הגיעה מבוסטון, העיר של הסלטיקס והפטריוטס – הגיעו לפלייאוף באותה שנה, כבר לא היתה לי ברירה אלא להתחיל להתעורר בלילות ולעקוב אחריהם לילה אחר לילה, בתקווה לשבירתה של קללת הבמבינו המפורסמת.

הסיבוב הראשון באותו פלייאוף היה מותח מספיק בשביל להרוג סוס ממוצע, כשהרד סוקס נקלעים לפיגור מוקדם 2-0 (בסדרה של חמישה משחקים) מול אותם האיי'ז (זאת היתה התקופה שבה בילי בין, מנג'ר אוקלנד צבר את המוניטין שלו כמו שתואר בספר "מאני בול") אבל מצליחים לחזור לניצחון מדהים 3-2, אחרי שלושה משחקים מותחים בטירוף, כולל משחק אחרון שנגמר כשדרק לואו – אחד הפותחים של בוסטון – עולה לסגור את המשחק ומצליח להשיג סטרייק אחרון על קריאת שופט עם בסיסים מלאים.

כן, אני יודע שהפסקה האחרונה כנראה לא אמרה לכם הרבה, בואו רק נגיד שזה לא היה מותח – זה היה מורט עצבים. ואז הגיעה הסדרה מול היאנקיז. היריבים הגדולים והשנואים. אתם כבר מכירים את הסיפור, שיוויון 3-3 בסדרת הטוב מ-7, הובלה של 5-2 באינינג השמיני, גריידי ליטל משאיר את פדרו מרטינז להגיש, היאנקיז משווים וכמה אינינגים אחר כך, אהרון פאקינג בון מעיף כדור ליציע כדי לנצח את המשחק ולשלוח את היאנקיז לוורלד סירייס.

אתם חושבים שאתם יכולים לתאר לעצמכם את האכזבה, אבל אני לא בטוח שאתם באמת יכולים. קחו את הרגע הכי מאכזב בחיים שלכם – כשציפיתם למתנת יום הולדת של רובוט מתוחכם וקיבלתם בגד במקום – תוסיפו לו את כל ההפסדים בדקה התשעים של הקבוצה האהובה עליכם ותכפילו ב-20. אולי אז תגיעו לעשירית מהאכזבה שהרגשתי. שלושה שבועות הסתובבתי עם ראש באדמה.

שנה בדיוק אחר כך. אני בתאילנד עם חברה שלי אז (היום אשתי) והרד סוקס שוב עולים לפלייאוף אבל אני לא רואה את זה אלא בעיתון בדרך מבנגקוק לקו-סאמוי. בדרך חזרה לארץ אני מצליח להתעדכן – הרד סוקס עברו בקלות את האיינג'לס מאנהיים 3-0 בסיבוב הראשון. השלב הבא – כן, היאנקיז.

גם את הסיפור הזה יש מצב שכבר שמעתם. היאנקיז מתפוצצים ומנצחים את שלושת המשחקים הראשונים. אף אחד, מעולם, לא חזר מפיגור שלושה משחקים. הרד סוקס חזרו.

את המשחק הראשון הם ניצחו בשיניים באינינג ה-12, אחרי שמו ריברה – הקלוזר הגדול בהיסטוריה – הצליח לאבד יתרון באינינג האחרון. את המשחק השני הם ניצחו אחרי שאותו ריברה שוב איבד יתרון (הפעם באינינג השמיני) ודיוויד אורטיז שולח את הקהל הביתה אחרי יותר מ-5 שעות של משחק (המשחק הארוך בהיסטוריית הפלייאוף – שובר בכמה דקות את השיא שנקבע… יום קודם) עם הומראן אדיר, אחרי שהרד סוקס היו בקבר כבר 20 פעם בערך.

את המשחק השישי הסוקס ניצחו מאחורי קורט שילינג, פיצ'ר מצוין (שכבר לקח ליאנקיז אליפות, בוורלד סירייס של 2001, במדי אריזונה), שנפצע במשחק הראשון והגיש את כל המשחק עם עקב מנותח וכשהוא מסומם ממשככי כאבים עד העצם. במשחק השביעי, ליאנקיז כבר לא היה סיכוי – הרד סוקס חזרו לוורלד סירייס. קללת הבמבינו נגמרה.

עכשיו תדמיינו לעצמכם את הסיטואציה. אתם יודעים מה ההרגשה אחרי ניצחון גדול. הגוף מפוצץ אדרנלין, אין מצב שאתה הולך לישון. אתה שוכב במיטה ומעביר כל אחת מהדקות במשחק בראש פעם אחר פעם.

רק שאני לא הייתי צריך ללכת לישון – הייתי צריך ללכת לעבודה. ארבעה לילות רצופים אני מתעורר באמצע הלילה ונשאר ער עד 5-6 בבוקר. ועכשיו אני עם 10 ליטר אדרנלין בגוף וחוב שעות שינה שגדול מהחוב הלאומי האמריקאי – ואני אמור לעבוד?

ועוד יותר גרוע מזה – אני מגיע לעבודה וחיוך עצום על הפרצוף שלי אבל לך תסביר למישהו שניצחת את היאנקיז. מישהו בכלל יודע מי אלו היאנקיז? למה זה שווה בדיוק האכזבה הענקית הזאת שנה קודם, אם אי אפשר לחגוג את הניצחון הענק הזה עם מישהו?

***

3. יש יותר גרוע מהפסד

בשנת 2006 עברנו לגור באריזונה, מטעם העבודה, והדבר הראשון שעשיתי היה לגרור את אשתי לראות משחק בייסבול של האריזונה די-באקס, הקבוצה המקומית. מה לעשות, רוג'ר קלמנס (אחד המגישים הגדולים בהיסטוריה) הגיע לעיר עם יוסטון, לא נלך לראות אותו? בטח נלך.

באותה עונה לא יצא לי להיות ביותר משחקים אבל בעונה הבאה כבר דאגתי לצייד את עצמי במנוי של שישה משחקים (כן, יש אופציה כזאת). הרד סוקס תוכננו להגיע לעיר ויחד איתם קניתי כרטיסים לעוד כמה קבוצות שהיו שוות צפיה.

אחת מאותן קבוצות היו המטס (ב-2007 הם היו קבוצה לא רעה בכלל, אפילו הגיעו מרחק משחק מהוורלד סירייס) אבל בדרך לאותו משחק, בעוד אנחנו נוסעים בדאון טאון של פיניקס, רכב הגיח מהצד, כשהוא נוסע ברמזור אדום, ופשוט נכנס בנו.

למזלנו, לנו לא נגרם יותר מדי נזק ומכיוון שהאוטו היה מהשכרה יצאנו מאוד בזול מאותה תאונה, למעט כמה מכות יבשות וחתכים. אבל את המשחק ההוא של המטס נאלצנו לפספס, בעוד אנחנו מחכים לגרר שיגיע לקחת את הרכב.

אבל באמריקה, כמו באמריקה, כשהגענו לאיצטדיון יומיים אחרי, כדי לראות את המשחק האחרון בסדרה, וסיפרנו לפקידה בקופה את הסיפור, היא כל כך ריחמה עלינו שאחרי דיבור קצר עם ההנהלה היא הצליחה להשיג לנו כרטיס חלופי למשחק מול קבוצה אחרת – האטלנטה ברייבס – כמה שבועות אחר כך.

כל הסיפור הארוך הוא רק ההקדמה לדבר האמיתי. המשחק מול אותם אטלנטה – זה שלא הייתי אמור להיות בו בכלל, אלמלא חבורת מקסיקנים מסטולים נכנסו ברכב שלי – התברר כמשחק מאוד גורלי – לקבוצת הפנטזי שלי.

בצד של אריזונה, עלה להגיש ליבאן הרננדז, פיצ'ר עריק קובני שב-97 היה מצוין וזכה ב-MVP של הוורלד סירייס כשהוא עוזר לפלורידה מארלינס לזכות באליפות הראשונה שלה. ב-2007, לעומת זאת, הוא היה שק תפוחי אדמה שתפקד על תקן מגיש סופטבול שמאפשר לחובטים מהקבוצה השניה לשפר את הסטטיסטיקות שלהם.

למרבה הצער, הוא גם היה מגיש פותח בקבוצת הפנטזי שלי.

כדי להפוך את הענינים לעוד יותר גרועים, בצד השני הגיש טים האדסון – בעבר, אחד משלושת האסים של האוקלנד איי'ז (רואים איך הכל מתחבר) אבל פיצ'ר די דלוח באותה שנה, שהצליח כמה שנים לפני כן לחרב לי את קבוצת הפנטזי ולהכנס היישר לטופ 5 של השחקנים השנואים עליי.

אני לא צריך לספר איך זה נגמר. האדסון הגיש מצוין. ליבאן, לעומת זאת, לא כל כך. כדור אחר כדור נחבט עליו אבל בצורה מוזרה, המאמן של אריזונה החליט לא להוציא אותו, גורם למינוסים שלו להצטבר עוד ועוד. בסוף, אחרי ארבעה אינינגים סיוטיים ושבעה ראנס לחובתו, נזכר המאמן לשלוח אותו למקלחות. לקבוצת הפנטזי שלי זה היה מאוחר מדי.

שנה אחר כך, ביאנקיז סטדיום, ראיתי את אנדי פטיט – עוד חבר בקבוצת הפנטזי שלי – נותן 10 ראנס לקנזס סיטי (שזה בערך כמו שיונייטד תחטוף חמישיה מפולהאם). איפה ישבתי? כמובן, בבליצ'רס. והיה חם. נורא חם. כל כך חם, שנאלצתי לחבוש כובע של היאנקיז כדי להתגונן מהחום.

נהניתי מכל דקה.

 

הנוף מיציעי הבליצ'רס של יאנקי סטדיום לא מספר כמה חם בחודש יוני בניו יורק

***

טוב, אני לא אעזוב אתכם בלי הימורים קצת לקראת העונה הקרובה, שנפתחת בסוף השבוע הזה, לטובת אלו שהמשחק כן מעניין אותם. אתם מוזמנים לצרף את ההימור שלכם

AL:

יאנקיז, דטרויט, איינג'לס ראשי בית, בוסטון, טקסס ווילד קארד

MVP – אדריאן גונזלס (בוסטון)

סיי יאנג – סי סי סבאת'יה (יאנקיז)

NL:

פלורידה, סט לואיס, סן פרנסיסקו ראשי בית, וושינגטון, פילדלפיה ווילד קארד

MVP – חוזה רייס, פלורידה

סיי יאנג – קליף לי, פילדלפיה

עייפות. סיכום המחזור ה-31
ובמעבר חד מאוד...

No Comments

גלן 28 במרץ 2012

יפה. רק אומר שיש לי בעיה קלה עם מיקומו של ריברה בהיסטוריה. הוא ענק וגם חביב למרות ינקיותו ובכל זאת זה הספסיפיקציה של הקלוזריםבהשוואה לאלו משנות ה 70 שקצת מקשה השוואה .
גוס ( יאנקי לא רע בפני עצמו) גם ציין זאת. פינגרס נחשב יותר היסטורי בעיני אבל מן הסתם הרוב יגידו ריברה (הרוב גם אומר בייב רות) . ניחא. ואםכן אז כמובן ששובר השיוויון זה הפנומנליות שלו בפליאוף. זה באמת קצת גורדני אבל כאמור בדור קלוזרים עם דרישות אחרות.

גיל 28 במרץ 2012

גלן, ריברה הוא הקלוזר הגדול בהיסטוריה אבל אתה צודק שזה לא בר השוואה לקטגוריות אחרות כי זו המצאה מאוחרת יחסית וגם מאוד ספציפית. פעם קלוזרים היו משחקים שלוש אינינגים והיום זה בית הבראה לעומת זה.

גיל 28 במרץ 2012

לדעתי ישראלים לא מתחברים לבייסבול כי זה לא כמו כדורגל או כדורסל שהניקוד מובן ויש אקשן כל הזמן. בלי להכיר את הדקויות של המשחק והמאצ'פים בין ההגשה לחובטים קשה להתלהב ממנו. רק דבר אחד אני לא מבין: איך קבוצה שהתחלת לאהוד רק שנה קודם גרמה לך לשיברון לב כזה גדול? זה משהו שקצת קשה לי להבין. מילא אם היית אוהד בוסטון כל חייך. אני מניח שקל יחסית להתחבר לקבוצת בייסבול כי פשוט יש הרבה משחקים שלהם.

חשוב לציין שהשנה גם הוסיפו קבוצת ויילד קארד ולדעתי זה מהלך נכון ויוסיף עניין לליגה. אגב, אני מחכה לפוסט על הפציעות המוזרות בבייסבול. ג'ובה צ'מברלין גמר את העונה לפני שהתחילה בגלל ששיחק על הטרמפולינה עם הבן שלו. האמת שזו פציעה סבירה בהשוואה להוא ששכחתי את שמו שהתעטש והגב נתפס לו לחודשיים.

אריאל גרייזס 28 במרץ 2012

זאת שאלה מצוינת שגם אני התחבטתי בה. אני חושב שבייסבול, במיוחד בארץ, דורש סוג של התחייבות שאין באף ספורט אחר.
תחשוב, זה שישה חודשים שכל בוקר אתה קם ודבר ראשון שאתה עושה זה ללכת למחשב ולבדוק מה הקבוצה שלך עשתה. שישה חודשים שבהם אתה חי את העליות והירידות. ואז בפלייאוף אתה קם לילה אחרי לילה לראות את הקבוצה שלך – וזה לא סתם לראות קבוצה, זה לראות בייסבול, עם הקצב האיטי שלו. אני לא חושב שיש ספורט שיוצר בך קשר חזק יותר לקבוצה שלך.
באותה תקופה גם עוד לא שיחקתי פנטזי, שגורם לך לאבד קצת קשר עם הקבוצה המקורית שלך.

לגבי הווילד קארד – אני שונא את זה. הוא אולי יוסיף עניין ועקרונית אין לי התנגדות אליו אבל הקונספט שלו – שקבוצה עובדת 162 משחקים כדי לעוף על משחק אחד, שאולי היא הגיעה אליו עם פותח גרוע אחרי עונה מאומצת – הוא פשוט לא ספורטיבי בעליל

טל בן יהודה 28 במרץ 2012

אריאל (וגיל),

השאלה למה "ישראלים לא מתחברים לבייסבול" העסיקה אותי שנים רבות, ו(אני חושב ש)עליתי על התשובה בירח הדבש שלי בדרום אמריקה לפני 4 שנים.

לפני 3 שנים, בפתיחת עונת 2009, עניתי על השאלה כך באריכות עם התיאוריה שלי.

הלינק לטור השלם שעוסק ב"למה ישראלים לא אוהבים בייסבול":
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1453918&passok=ok

והנה קופי-פייסט של החלק העיקרי של הדברים:
בסתיו שעבר, במהלך ירח דבש בדרום אמריקה, הפלייאוף של ה-MLB (ליגת הבייסבול המקצוענית בארה"ב בשם Major League Baseball) היה בשיאו והצלחתי לתפוס ב-"ESPN לטינו אמריקה" כמה משחקים בשידור חי, כשהשידור הוא כמובן בספרדית (תוכלו למצוא זהב ויהלומים ברחוב לפני שתוכלו למצוא דרום אמריקאים שיודעים אנגלית). רק אז נתגלתה לי הסיבה מדוע כל כך קשה לאנשים מסביב לגלובוס, ישראלים ביניהם, להתחבר למשחק המופלא הזה.

כשראיתי את משחקי הפלייאוף בספרדית חשתי שאני עובר אולי 50% מהחוויה שאני עובר כשאני צופה במשחק המשודר בשפה שאני מבין. האסימון נפל, והבנתי שבייסבול זהו משחק שבעיקר בנוי על היסטוריה ותרבות כל כך עשירה, שנהניתי הרבה פחות מהמשחק כשלא הבנתי על מה השדרים מדברים.
אם תתפסו משחק כדורגל או כדורסל בטלוויזיה בשפה שאינכם מכירים, אתם לא תפסידו הרבה מהתמונה הכוללת, והבנת המשחק ומעקב אחרי מה שקורה על המגרש תפגע קלות בלבד, אם בכלל. אני יכול להעריך שאתם תעברו 80-90% מהחוויה הנורמאלית שהייתם עוברים עם שידור בשפה שאתם מבינים. במהלך שידורי כדורסל וכדורגל, ההיסטוריה של המשחק כמעט ולא מוזכרת ואין אוסף שלם ונוירוטי של סטטיסטיקות המחכות לעבור לשידור מהמאגר וירטואלי הבלתי נגמר.

כשמדברים על תרבות הספורט של אמריקה, משפטים כמו "הם אובססיביים לגבי מספרים, סטטיסטיקות והיסטוריה" נזרקים לאוויר. כשמגיעים לצפייה במשחק בבייסבול מבינים כמה זה נכון.
צריך להבין שבייסבול הוא משחק איטי, שלא הרבה קורה בו ברגע נתון. המשחק הוא ברובו סטטי – ואורכם של מהלכים חיים נעים בערך מחצי שנייה ועד ל-15 שניות (וזה גם לא שכיח במיוחד).
כתוצאה מזה השידור של משחק בייסבול הוא שונה משידורים של ענפי ספורט אחרים. במהלך רובו, השדרים והפרשנים גודשים את השידור בשיחות ארוכות על סטטיסטיקות אינסופיות (לעיתים ברמות נוירוטיות של ממש), טקטיקות שונות, הסברים מגוונים על המשחק והיבטים שונים ומשונים שלו וההיסטוריה העשירה של המשחק (אזכור של אירועים שחוזרים אחורה עד לעשורים האחרונים של המאה ה-19!!), כשבין לבין הם מספיקים לדבר גם על מה שקורה במגרש עצמו.

זהו משחק הבייסבול. משחק המבוסס על תרבות והיסטוריה של למעלה מ-130 שנים. ללא הבנה מינימאלית של התרבות הזאת, של ההיסטוריה שלה, של הערכים האלה – לא ניתן ליהנות מהספורט הזה או להתחבר אליו לגמרי. עכשיו תארו לכם מה זה לראות משחק ללא סאונד או בשפה שאינכם מבינים – זה פשוט ארוע מפוספס.
ככה זה בשביל ישראלי לראות בייסבול. 50% מהחוויה של צפייה במשחק הוא ההבנה והידיעה שלו. בלי היכולת להבין על מה מדברים, זה באמת צפייה בשחקנים שמנסים לחבוט בכדור קטן עם מקל משונה. בגלל זה כל כך קשה לישראלים (וזרים אחרים) להיסחף למשחק – כי כל כך קשה להתאהב בו. מדובר במועדון כמעט סגור, שרק בעקשנות והתמדה של הצופה הוא יצליח לפרוץ את הדלת ולהבין מה קורה בפנים.

כמה היסטוריה לדוגמא יש במפגשי ליגת האלופות המשוחקים בחג הזה שצופה מהצד היה מתקשה להתחבר אליהם. כמה היה חשוב לדעת שפורטו הדיחה את מנצ`סטר לפני כמה שנים והאדומים צמאים לנקמה שלא הגיעה. כמה זה באמת גרע מהצופה שלא היה מודע לפיסת מידע הזו… הרשו לי לקבוע כאן שלא הרבה.

גיל 28 במרץ 2012

אני דווקא אוהב משחקים שהם על כל הקופה ואין לי בעייה שהויילד קארד יהיה כזה. אני חושב שזה הגיוני כי ככה קבוצות יאבקו על ראשות הבית עד הסוף, וגם לקבוצות שניצחו את הבית שלהם יהיה סוף סוף יתרון מהותי חוץ מהביתיות. קבוצת ויילד קארד שתעלה לסדרה תשרוף את המגיש הכי טוב שלה כנראה.

גלן 28 במרץ 2012

גיל נכון ונכון. הכל נכון. אתה יודע יש כאלו שמתרגשים ממוצע חבטות הכי טוב כמוני ויש כאלו שמבייב רות. אלו החיים.
מעבר לזה עם כל הבום והטראח אני לא אופטימי לצערי. אצלי בפנקס האינדיאנס לוקחים את הבית אבל יש לנו סכוי טוב ל wc .

גיל 28 במרץ 2012

אין ספק שכל אחד מתרגש מדברים אחרים אבל בספורט אני חושב שאם לא נולדת במקום מסוים או אין לך קילומטראז' על אותו ספורט אז לוקח זמן להכנס אל אותו הספורט כמו מקומי. מצד שני, איזה עוד תחום יכול לגרום לכאלו ריגושים תוך זמן קצר?

תום 28 במרץ 2012

ישבת במאונט דייויס במשחק הבייסבול הראשון שלך ועוד נהנת?

כל בכבוד על הבחירה בקליף לי לסיי יאנג. חוץ מרצף השאוטאאטים הוא די נפל בין הכיסאות עם קרשו והלאדיי והעונה המדהימה של ורלנדר שנה שעברה. למרות שהוא אחד מ-3 הפיצ'רים הטובים ביותר ב-4 השנים האחרונות הוא ממש לא מקבל את ההכרה שמגיעה לו. גם אני חושב שהוא יצטיין בעונה הזאת ואני ממש מקווה שהוא יתן איזה נו-היטר.

אלון 28 במרץ 2012

עשית לי חשק, השנה אני הולך למשחק.

Amir A 28 במרץ 2012

להגיד חם על מה שהיה באותו יום ביאנקי סטדיום זה אנדרסטייטמנט. אני לא יודע ממה סבלתי אז יותר, מהחום או מהעובדה שפטיט היה לא רק בקבוצת הפנטזי שלך (מה שגרם לי לשמוע אותך מיילל כל המשחק) אלא גם בקבוצת הפנטזי שלי.
לראות בייסבול זה קשה. אתה צריך לרצות את זה. זה לא כמו כדורסל/כדורגל/פוטבול שבהם המהלכים מוגשים לך על כפית. אתה צריך להיות קשוב לניואנסים הקטנים, להבין את הפסיכולוגיה של המגישים והחובטים ולהבין את הזריקות השונות (שקשה בזמן אמת להבחין ביניהן). אבל ברגע שזה תופס אותך אז זה כבר לא מרפה.
אה – ואני חושב ש-GDP הוא אחד המהלכים הכי אתלטיים והכי בלתי אפשריים שקיימים בספורט הקבוצתי, לכל מי שטוען שבייסבול זה בסך הכל ספורט של שקי תפוחי אדמה.

בני תבורי 28 במרץ 2012

נהדר, פשוט יופי של פוסט. ישראלים לא אוהבים בייסבול, לא כולם כמובן, אלה שלא אוהבים בייסבול, לא אוהבים אותו כי בייסבול הוא משחק שלוקח זמן עד שיודעים מי ניצח ואוכלים בו נקניקיות. ישראלים אוהבים חפוז, משהו שלוקח תשעים דקות מקסימום ויש מלחמה.

אביעד mets 28 במרץ 2012

ב 2007 המטס שהיו קבוצה לא רעה בכלל, הצליחו להפסיד 12 מ 17 מהמשחקים האחרונים של העונה ולא להגיע לפלייאוף. אכן, יש דברים קשים מהפסד. 12 הפסדים.  

אריאל גרייזס 28 במרץ 2012

אתה צודק, בדקתי עוד פעם, זה היה ב-2006 שהם היו קבוצה מצוינת. אבל ככה אתה בוחר כרטיסים, לפי מה שהיה בעונה קודמת
ולגבי 12 הפסדים – אחרי סיום העונה האחרון של הרד סוקס, אני רק יכול להזדהות

mirage 28 במרץ 2012

אני מקווה שאתה לא מסתפק ב-12 הפסדים. בשנה הראשונה שלהם (1962) הם הפסידו 120 משחקים. מצד שני ניצחו 40…

אביעד mets 28 במרץ 2012

תסמוך עליהם שהם ישברו את השיא הזה השנה :-)

בנג׳י 28 במרץ 2012

נהדר

אפריים 28 במרץ 2012

תחל עונה והגשותיה.
אני כבר מזמן ויתרתי על הרצון לקרב את הישראלים למשחק. להיפך. אני מעדיף אותו ככה. הסוד הקטן הכי גדול שלי. נניח ונשארת ער כל הלילה וראית משחק מחורבן, מישהו ידע?

בליקי 28 במרץ 2012

מצטער, לא יודע איך להסביר את זה.

ראיתי בייסבול בארה"ב, יצא לי גם לשחק מעט, קראתי עליו המון, מכיר את השמות, את הסיפורים הגדולים, את הדרמות, מכיר את שיטת הניקוד, מכיר כמעט את כל קטגוריות הסטטיסטיקה, יודע על היריבויות בין הקבוצות. ועדיין…

משוגע על פוטבול, NBA עובד עבורי גם.

בייסבול פשוט משעמם אותי.

טל בן יהודה 28 במרץ 2012

אז בנוסף לתגובה שלי של "למה ישראלים לא אוהבים בייסבול למעלה", רציתי רק להוסיף שמאד נהניתי מהטור (הסיפור על הבליצ'רס באוקלנד פשוט נהדר!) והנה ההימורים שלי:

AL:

ראשי בית: יאנקיז, דטרויט, טקסס. ווילד קארד: איינג'לס וטורונטו (בכל זאת, מדובר בקבוצה שלי. הם החליפו חזרה לסמל הישן והטוב – זה יספיק לפלייאוף ראשון מזה 19 שנים!)

NL:

ראשי בית: פילי, מילווקי, סן פרנסיסקו. ווילד קארד: מיאמי מארלינס וסט. לואיס.

אריאל גרייזס 28 במרץ 2012

הימור נועז על טורונטו.
לגבי מה שאתה אומר על בייסבול, זה כמובן מאוד נכון. מצד שני, יש מדינות לא אמריקאיות בכלל שמחוברות עמוק מאוד לבייסבול. יפן – שהיא בדיוק הפוכה מאמריקה – וגם חלק נכבד מאמריקה הלטינית. בונצואלה, בייסבול הוא הספורט הלאומי. פורטו ריקו, הרפובליקה הדומיניקנית ואחרות הן מפלצות בייסבול. ובהן אין את כל ההיסטוריה של הבייסבול שיש לאמריקאים. זה מעניין למה דווקא המדינות הללו הצליחו להתחבר לספורט הזה.

Sooner 28 במרץ 2012

הימורים:
AL – ניו יורק, דטרויט, טקסס, בוסטון ואנהיים ווילד קארד.
NL – (נשימה עמוקה) פילדלפיה, סינסינטי, סן פרנסיסקו, מיאמי והדודג'רס ווילד קארד.

מנחם לס 28 במרץ 2012

אריאל, אולי תרגום הבלאדה הזאת יסביר את האובססיבה שלי עם בייסבול (בנוסף לעובדה שהגעתי מישראל למנהטן בשלהי קיץ 1961 באמצע המאבק של רוג'ר מאריס ומיקי מנטל לשבירת שיאו של הבמבינו; ציפייה בסרטו של בילי קריסטל "61" היא חובה לכל חובב בייסבול):
(פרק בספרי חיצים ובונבונים)

"התור של קייסי לחבוט" – בלדת הספורט הנפלאה מכולן

סן פרנסיסקו "דיילי אגזמינר"
1986

ביום שירדתי בו מהאונייה "שלום" ורגלי דרכה בראשונה במנהטן, המספר היחיד שראיתי לאן שפניתי היה "60": שיא ה"הום-רנס" האלמותי – כך חשבו – של בייב רות', ששחקן היאנקיס הצעיר רוג'ר מאריס מאיים לשבור (הוא שבר אותו כעבור שבועיים כשחבט את ההום-רן ה-61). אחרי שני מאמרי הכדורסל הראשונים שלחתי שניים על בייסבול – אחד על בייב רות' ואחד על אגדה ושמה "קייסי" והמיסטיקה שהתעוררה אחרי פואמה שכתבה לפני 120 שנה העיתונאי ארנסט לורנס ת'אייר, שהתפרסמה בעיתון "דיילי אגזמינר" של סן-פרנסיסקו תחת הכותרת "קייסי עם האלה, בלדה של הרפובליקה".
איך הגעתי לבלדה? ניגשתי לרד סמית', העיתונאי הדגול של "ניו-יורק הרלד טריביון" ואחר "ניו-יורק טיימס" (וזוכה פרס פוליצר לעיתונות ב-1982), שלקח אותי – עם העיתונאי בראור – תחת חסותו בתחילת קריירת הכתיבה שלי, ושאלתיו כיצד הוא מציע שאציג את משחק הבייסבול וחוקיו לקוראי בישראל. הוא ענה, "בני, יש בלדה על אחד ושמו 'קייסי', שבעצם מסבירה את כל המשחק. תרגם אותה ותחסוך לעצמך הרבה מילים".
החלטתי לתרגם את הבלדה – דבר קשה מאוד אם המתרגם רוצה להיות נאמן למילים כמעט ללא יוצא מין הכלל, ועדיין לשמור על מהות הבלדה ועוצמתה. צירפתי מאמר קצר על חוקי הבייסבול כך שהבלדה תובן ביתר קלות ושלחתי לחדשות הספורט. ישראל פז ז"ל צלצל אלי והתנצל שאינו יכול להכניס את המאמרים בגלל חוסר מקום. "אבל מנחם, שמור עליהם. אסור שיילכו לאיבוד. יום אחד אולי נוכל לפרסמם, ואם לא אנחנו, אז מישהו אחר".
וכך היה. ניצלתי את יום המאה להולדת השיר במאמר שהתפרסם בידיעות אחרונות.

חוקי הבייסבול על קצה המזלג
בבייסבול משחקים תשעה שחקנים המתחלפים מהגנה להתקפה תשע פעמים (תשעה "אינינגס"). הקבוצה החובטת, חובטת עד ששלושה משחקניה "שרופים", ואז היא עוברת להגנה. על החובט לעבור ארבע תחנות לפני שהוא מקנה נקודה (RUN) לקבוצתו באמצעות חבטה מוצלחת שלו להום-רן (כשהכדור נחבט מעבר לגדר) או באמצעות חבטה המביאה אותו לאחד הבסיסים, ואז הוא רץ הלאה לבסיס הבא בחבטה מוצלחת של הבא אחריו. כשהקבוצה מגינה, זורק הכדור (פיצ'ר) זורק אל התופס (קצ'ר) בדרך שתקשה על החובט לחבוט. חבטה לאוויר הנתפסת, שורפת את החובט. גם כדור קרקע שהקבוצה המגינה מצליחה לזרוק אל שחקנה הנוגע בתחנה לפני שהחובט מגיע אליה, גורם לשריפת החובט (או שחקן התקפה אחר שכבר עומד על תחנה מסוימת ומנסה להגיע לתחנה הבאה, כי לשני שחקנים אסור להתמקם על אותה תחנה).
הפיצ'ר יכול לשרוף את החובט על ידי שלושה STRIKES. סטרייק הוא כדור הנזרק למין מלבן אווירי מהכתף עד הברך אנכית, ובערך ברוחב גוף החובט בצורה מאוזנת, בלי שהחובט יצליח לחבוט בו. שופט העומד מאחורי החובט קובע אם הכדור עף לאזור הסטרייק או החוצה ממנו. אם הכדור נזרק מחוץ לאזור הסטרייק והחובט מנסה לחבוט, ומחמיץ, החבטה נחשבת לסטרייק. אם ארבעה כדורים נזרקים מחוץ לאזור הסטרייק (BALLS) בלי שהחובט מנסה לחבוט, החובט זוכה ל"הליכה" חופשית לבסיס הראשון, ואם נמצא בבסיס חובט אחר שהקדים אותו, החובט הזה מקבל הליכה חופשית לבסיס השני. זהו בערך המשחק. הפואמה הנפלאה של ת'אייר מספרת את סיפור המשחק. אני מקווה שתרגומי לא פגע יותר מדי בפואמה שהייתה לקלסיקה אמריקאית.

***

התור של קייסי לחבוט

הסיכויים היו קלושים בשביל תשיעיית "מדוויל ביי בום"/
שהרי התוצאה הייתה ארבע-שתיים לחובתם, ורק אינינג אחד לסיום/
ואז, אבוי, קוני נשרף בבסיס הראשון וברוס אף הוא נשחק/
ושתיקה נוראה הייתה התגובה של צופי המשחק/
אחדים בגועל נפש קמו לעזוב, אך הרוב נשאר עם אמונה/
שהרי תמיד יש תקווה – כל עוד נותרה נשימה אחרונה/

"אלוהים, רק תן צ'אנס לקייסי לחבוט באלה/
והוא כבר ימצא את הדרך לישועה"/
כי קייסי האהוב, עליכם לדעת, הוא גיבור הגבעות/
ועל יכולתו עם האלה רבות האגדות/
הצרה היא שלפני קייסי חייב פלין להכות/
ואחריו בא ג'ימי בלייק, ושניהם נמושות/
מספיק שאחד מהם יישרף – פלין או בלייק -/
וגאוותה של מדוויל לעולם תתרסק/
הראשון סתם לוזר ולשני ידיים שמאליות/
אין כלל סיכוי שיגיע תור קייסי להכות/

3,000 אוהדי מדוויל ביציע ולאורך הגדרות/
ידעו גם ידעו: אנחנו בצרות צרורות/
אך פלין, שומו שמים, הִכה בכדור שנזרק חזק/
גבוה בסיבוב, לצד ימין, במהירות הבזק/
ועתה הוא רץ ומגיע לבסיס הראשון/
ו-3,000 הצופים היו בשיגעון/
וכשג'ימי בלייק אחריו עם הכדור מגע יצר/
הלבבות ביציעים חדלו לפעום, העולם נעצר/

כשהאבק התפזר וקרני השמש החלו לשקוע/
השתתק הקהל, ת'כרוז הם רצו לשמוע:/
"הקשיבו כולם", הרעים הכרוז, "פלין בבסיס השלישי/
ובלייק שלנו הוא 'SAFE' ב'שני'/
ועכשיו כשלרעתנו שתיים – ארבע/
קייסי מושיענו הוא החובט הבא"/

מ-3,000 גרונות שאגה נשמעה בגאון/
עלתה בהרים, התגלגלה במדרון/
הבוקרים, החוואים, הרועים את הצאן/
ידעו שתור קייסי הגיע וכולם בשיגעון/

וקייסי, הו קייסי, בצעדו המוכר, האטי, התקרב/
למקומו כחובט; מצבים כאלה הוא כה אוהב/
קייסי הוא הטוב בנמצא וזו לא גוזמה/
מתח? רעד בקהל? התרגשות? אז מה?/
וכך הוא צעד לאטו עם פנים מלאי ביטחון/
ובכל זיק של תנועה היו רק יכולת ואון/

קייסי לא מיהר; הקהל עמד על רגליו/
נענוע קל של הכובע ונפנוף קצר בידיו/
באותו רגע היה לכולם ברור/
שקייסיי גיבורם ירטש ת'כדור/
ואז הגיע הרגע, איש לא גרע מבטו/
כשהוא יורק קלות ובידו משפשף מחבטו/
או, כמה בוטחים הם בקייסי הגדול/
שאת גאוות מדוויל עומד הוא לגאול/

הפיצ'ר הניף ידו, וכקליע הכדור באוויר/
אך קייסי רק התבונן והמעמד הוא אדיר/
קייסי לא נע: "זה לא הכדור שחיפשתי", ובחול הוא בעט/
"סטרייק אחד", הודיע השופט לקהל אט-אט/
השופט צדק, אבל מהיציעים עלתה נהמה/
"מה הבנזונה עושה לנו? מה? מה?"/
ביציע צורחים: "להרוג ת'שופט, לחסל אותו/
ואסון היה קורה שם אלמלא הרים קייסי ידו/
כאילו אמר הוא, "סמכו עלי", וזה מספיק/
להרגיע ת'קהל, את האוהדים להשתיק/

קייסי תקע מבט בפיצ'ר ללא הנד עפעף/
ואז באמנות וחן הכדור השני הועף/
היה זה כדור אטי, כזה שעף בקשת/
וגם לכאלה שונא קייסי לגשת/
"סטרייק שני", קרא השופט מאחורי הבסיס/
ונותר רק כדור אחד ת'אויב להביס/
הגרונות ניחרים, המתח איום/
"מה יהיה, מה יהיה" רעד ההמון/
ואת הקריין ששת אלפי אזניים/
שמעו מצהיר, "עדיין ארבע-שתיים"/
"שדידה"! הם צרחו, "שקר וכזב"!/
אך מבט אחד מקייסי והם בידו כחגב/

פרצופו של קייסי התקשה והרצין/
הקהל ידע שהגיע יום הדין/
עוד סטרייק אחד והסיפור גמור/
"אבל החובט הוא קייסי, וניצחוננו ברור"/
שריריו התקשו, ידיו בעוצמה אחזו באלה/
ו-3,000 צופים בלבם נשאו תפילה/
חיוכו עתה נעלם, והנה בראשונה/
כוסו פניו זיעה, כווצו עיניו כלטאה/
שפשף ידיו, הכה אלתו בחול ואבק התרומם/
ועכשיו תקע בפיצ'ר מולו מבט מאיים/
והפיצ'ר – שומו שמים – חייך, מניף ידו כברק/
ואת הכדור האחרון בעוצמה הוא זרק/

בגבעות ממול השמש כבר שקעה/
כשהכדור האחרון הגיע למטרה/

התזמורות ממשיכות לנגן, הילדות משחקות בשלווה/
ויש מקומות שבהם חיים כאילו מאומה לא קרה/
אך לא במדוויל, שם לעד יספר זקן לטף/
איך הכדור האחרון נזרק – וקייסי נשרף/

***

הבלדה מוכרת וידועה לכל אמריקאי חובב ספורט. כמעט בכל בית ספר היא מין חובת קריאה. הרצאות ניתנו עליה; ויכוחים היא עוררה; ספרים נכתבו עליה, והשאלה העיקרית היא אם, אמנם, הייתה קבוצת בייסבול בעיירה מדוויל, ואם באמת היה להם עילוי בייסבול ושמו קייסי. פרנק דיפורד, העיתונאי הדגול של ספורטס אילוסטרייטד, כתב לאחרונה תיזה שלמה על הבלדה. הדיעות עדיין חלוקות. נראה שאת האמת לעולם לא נדע.

mg 28 במרץ 2012

התרגום מעולה… לא פחות טוב מהמקור והסוף שלך אדיר.

Amir A 28 במרץ 2012

למי שמעוניין במשחק – אין דבר טוב יותר מלצפות בסדרה של קן בארנס על בייסבול.

מנחם לס 28 במרץ 2012

נכון כתבת!

יובל (אחר) 28 במרץ 2012

אני רק לא מבין את הפתיחה המוזרה הזו של העונה. במקום אופנינג דיי נורמלי מקבלים כמה משחקים ביפן שבוע (שבוע!) לפני שיתר הקבוצות מתחילות לשחק.
מבחינתי העונה מתחילה רק בעוד שבוע.

אריאל גרייזס 28 במרץ 2012

אני איתך. סתם שטות

גיל 28 במרץ 2012

זה שיווק וכסף. זה גם לא נחשב לפתיחה הרשמית, מתייחסים לזה פה כאילו לסתם משחק רגיל בעוד הם מפמפמים את הפתיחה שבוע הבא.

Comments closed