דברים שלמדתי על עצמי (וגם על אחרים) כשרצתי מרתון

כמה מילות סיכום, בכל זאת, על החוויה של לרוץ מרתון בפעם השניה

מצחיק שדורפן העלה את הטור שלו שדי מלגלג על הטרנד החדש של הריצה היום, טרנד שהופך את הרץ המודרני ליאפי חובב צעצועים, בדיוק ביום שבו סיימתי את ריצת המרתון השניה שלי.

יש נטיה כשאתה קורא פוסט כזה להתגונן ישר ולהגיד "אבל אני לא כזה". אבל האמת היא שגם אם יש דברים שאני לא עושה בהקשר של הריצה אני בהחלט לא נופל ממרבית חבריי למסלול בחיבה לדברים הקטנים האלו שלא ממש קשורים לריצה עצמה.

שעון דופק עם GPS (שבשנייהם אני לא משתמש כבר שנים, אני מכיר את קצב הרגליים שלי לא פחות טוב מהשעון שלי), אייפוד, בגדי ריצה חדשים מפעם לפעם. למעשה, אחד הפוסטים הראשונים שהעליתי פה באתר עסק בדיוק בזה.

יהיו הרבה שיגידו שטרנד הריצה (ועוד יותר מזה, טרנד האופניים) הפך להיות מין תחליף לעובד ההייטק המשועמם לבור שנפער בחיים שלו ברגע שויתר על שאר השאיפות שלו לטובת עבודה יומיומית ארוכה ומדכאת. אולי זאת בריחה. אולי זאת הזדמנות לרכוש כמה ג'אג'טים חדשים, היום כשג'יפ הוא טיפה יקר מדי מכדי לתחזק.

וכתוצאה מכך, אתה רואה כמות הולכת וגדלה של מירוצים – כולל השטות הזאת של שני מרתונים בארץ בהפרש של שבועיים, כמה טמטום במדינה אחת – וכמובן כמות הולכת וגדלה של אנשים שמגשימים את עצמם דרך המירוצים הללו.

אם פעם לרוץ מרתון היה נחשב למשהו שרק יחידי סגולה היו עושים, הרי שהיום – כמו שמגיב אחד תיאר את זה – כל עקרת בית משועממת מתאמנת כמה חודשים והולכת למרתון שאחריו היא יכולה להדביק בגאווה את מדבקת ה-42.2 על האוטו שלה.

יתרה מזאת, סף הריגוש שהולך ומתגבר כל יום דוחף אנשים לאתגרים חדשים ומופרכים האחד מן השני. פעם מרתון היה מבחן הסיבולת האולטימטיבי, היום, אם אתה רוצה באמת לבחון את עצמך אתה חייב לנסות אולטרא. או חצי איש ברזל, או איש ברזל.

גם הטרנד הזה, של לנסוע למרוצים בחו"ל (כן, בדיוק כמו שאני עשיתי השבוע) הוא חלק מן העניין. סוף שבוע רומנטי בבירה אירופית משולב בריצת מרתון קלילה. לעזאזל, יש כאלו שטסים לאמסטרדם כדי לרוץ שם את חצי המרתון, כאילו אין כאלו כל חודשיים פה בארץ.

ואין מקום שבו אתה מזהה את המגמה הזאת יותר מאשר כשאתה עולה למטוס עם כל אותם רצים. כמה פוזה במקום אחד. אנשים עולים למטוס כשהם לבושים במיטב מחצלות הריצה שלהם, כאילו הם יורדים מהמטוס ישירות לתוך המירוץ.

בנדנה בשיער, אייפוד באוזן, מכנסיים קצרים ומתחתם טייטס, נעלי ריצה וקעקועים. כן, כן, היום קעקוע קטן של איש ברזל כבר לא מספיק. בחייאת שראיתי מישהו עם קעקוע של איש שוחה ולידו המספר 3.8, איש רוכב ולידו 180 ק"מ וכו'. אני איש ברזל ושאף אחד מכם לא יפספס את זה.

*

אבל שלא תבינו לא נכון מכל ההקדמה הזאת שאני רואה בכל התופעה הזאת משהו רע בהכרח. כבר אמרתי את זה לא פעם – כל מישהו שיוצא לעשות פעילות גופנית, ולא משנה מה המניעים שלו, זאת ברכה בשבילו ובשביל הסביבה שלו.

מה שאני כן מבין היום, במיוחד אחרי שעשיתי את המרתון השני – כלומר, עברתי את שלב סימון הוי על המירוץ הזה – זה שלרוץ מרתון זה לא באמת משהו מיוחד. למעשה, שום דבר מכל אלו הוא לא מיוחד. לא איש ברזל ולא טריאתלון וגם לא לקפוץ מהחלל מגובה 38 ק"מ.

כל אחד יכול לעשות את כל זה. זה שאתה בחרת לעשות את זה רק אומר שאתה בחרת ומישהו אחר לא בחר. זה לא הופך אותך למיוחד או משהו. זה רק הופך אותך למישהו שמוכן להשקיע הרבה מאוד שעות במשהו שחשוב לו.

אבל אם הרגשת שזה מה שאתה צריך לעשות ועשית את זה – השקעת 8 או 10 שעות שבועיות באימונים, קמת בשבתות לפנות בוקר כדי לרוץ 3-3.5 שעות, אתה אולי לא מיוחד אבל זה לא אומר שאתה לא צריך להיות גאה בעצמך.

וזה הדבר הראשון שלמדתי מהמרתון.

*

הדבר השני שלמדתי הוא שללעוג לספורטאים אחרים בגלל התוצאות שלהם, משהו שגם אני נוטה לעשות שוב ושוב, הוא לא רק לא יפה, הוא גם לא הוגן.

אני זוכר את מנת הלעג שזכה לה המרתוניסט הישראלי לאולימפיאדה לאחר שסיים בתוצאה שבאמת לא מכבדת רץ מרתון אולימפי ושחובבים משיגים הרבה פעמים טובות ממנה.

אבל אני חושב שרק מי שהתאמן בצורה רצינית למירוץ מהסוג הזה מסוגל להבין באמת שביום נתון הכל יכול לקרות.

בשבועיים אולי הקשים ביותר שהיו לי באימונים, יצאתי לריצה ארוכה שבת אחת שהסתיימה בתוצאת שיא מבחינתי, הרגליים נתנו את הקצב ובקילומטרים האחרונים אפילו האצתי. סיימתי את הריצה והייתי בטוח שאני מוכן לקרוע את המסלול.

שבוע אחר כך יצאתי לריצה בדיוק באותו אורך, ומה אתם יודעים – הרגליים לא סחבו, סיימתי רבע שעה אחרי מה שתכננתי והקילומטרים האחרונים היו סיוט מתמשך.

כשניסיתי להסתכל אחורה ולהבין מה היה שונה פשוט לא הצלחתי למצוא כלום. ישנתי אותו מספר שעות לפני, אכלתי אותו דבר לפני, מזג האוויר היה דומה. מה היה שונה? אלוהים יודע. אולי העומס על הרגליים היה גדול מדי לשלב הזה, אולי סתם הייתי עייף מנטלית.

הנקודה היא שביום נתון אתה באמת לא יודע איך הגוף שלך יתפקד. אתה יכול למזער את אי הודאות למינימום הכרחי, אם תלך לפי כל החוקים (תישן טוב, תאכל טוב, תבנה את האימונים שלך נכון) ועדיין – אתה קם בבוקר והרגליים שלך יחליטו שדווקא היום לא מתאים להם. וכשמדובר במרחק מהסוג הזה, שבו אתה לא יכול בכלל להרשות לעצמך לתת יותר ממה שהגוף שלך מסוגל כי אחרת תשלם על זה אחר כך – על אחת כמה וכמה.

*

דבר נוסף שלמדתי זה שאין תחליף למקצוענות. שהרצון הזה להשיג כמה שיותר, עכשיו, הוא פשוט טפשי, שלא לדבר על מזיק.

שלא תבינו לא נכון – המרתון הראשון שלי נעשה אחרי 4 שנים של ריצות מסודרות, של שנתיים של מירוצים מסודרים ושלושה חצאי מרתון. בדיוק כמו בספר. ועדיין, הנחתי שאני אוכל לרוץ אותו גם בלי עזרה מקצועית.

אז לא לקחתי מאמן ריצה אלא הורדתי איזה תוכנית מהאינטרנט. וכשכאבו לי הברכיים המשכתי לרוץ עד שלא יכולתי יותר ואז נאלצתי לקחת שבועיים הפסקה, שפגמו חמורות באימונים שלי. ואכלתי בערך מה שרציתי והפכתי כנראה לרץ המרתון הראשון בהיסטוריה שאשכרה העלה משקל במהלך האימונים שלו.

התוצאה? ברך שהורגת אותך במרתון עצמו ומאלצת אותך לדדות את הקילומטרים האחרונים ולסיים 10 דקות אחרי הזמן הרצוי שלך. אבל היי, סימנתי וי, לא?

אז הנה לקח אחד שאמר לי מישהו פעם אבל כנראה שצריך ללמוד אותו על בשרך כדי להבין אותו באמת – צריך לכבד את המרתון. כן, כל אחד עם כושר בסיסי יכול להתאמן חצי שנה, לרוץ מרתון, ולסמן וי. יש הרבה שגם עושים את זה. רק מי שמכבד את המרתון יסיים אותו כשהוא מכבד את עצמו.

*

יש כמובן עוד הרבה דברים שלמדתי תוך כדי.

למדתי שכוס מיץ פטל קר אחרי ריצת שלושים ק"מ טעימה יותר מכל סינגל מאלט שטעמתי (ואני *אוהב* ויסקי).

למדתי שלקום ב-4 בבוקר כדי לרוץ במשך שלוש וחצי שעות בלחות של הקיץ הישראלי זה קשה – אבל זה עדיין עדיף על לעשות את זה בחורף.

למדתי שאנשים היום תקועים בתוך הטלפון הסלולרי שלהם ומנותקים לגמרי מהסביבה, ואפילו כשמגיע מולם מישהו בריצה על מדרכה צרה הם בכלל לא טורחים לזוז שניה הצידה כי זה מפריע להם להמשיך לתקתק.

למדתי שאם אתה מחליט לרוץ מרתון – כדאי לך להרגיש מאוד נוח בחברת עצמך, כי אחרי הכל – זה האיש שאתה הולך לבלות איתו במשך די הרבה שעות.

למדתי שלא משנה כמה התאמנת לפני (והתאמנתי הרבה לפני), את שמונת הק"מ האחרונים במרתון אתה עדיין רץ על כוח רצון נטו.

ולמדתי שאכן – קשה באימונים, קל בקרב.

*

אני לא אסיים את הפוסט הזה בלי לנצל אותו להגיד תודה.

לפיזיוטרפיסטית שלי, חנה שלו, שדאגה שהברכיים שלי לא יצייצו אפילו שניה במהלך כל 42 הקילומטרים, הישג ראוי לציון בהתחשב בטראק-רקורד שלהן. למאמן הריצה שלי, יורם איינר, שדאג לי לתוכנית אימון מעולה שהביאה אותי בכושר מושלם וגם נתן לי את העצה הכי טובה שקיבלתי בקריירת הריצה הקצרה שלי – ועשה את זה בלא שום תמורה למעט הסיפוק שבהצלחה שלי.

והכי הרבה תודה, למשפחה שלי. הילדים שלי עדיין לא יודעים לקרוא (אני באמת תוהה מה ייקרה עוד שלוש שנים ככה, כשהגדול שלי יילמד לקרוא, האם אני אוכל להמשיך לכתוב כל מה שאני רוצה?) אבל אשתי בודאי כן ואני חייב לה את הריצה הזאת לא פחות מאשר לעצמי. בלי התמיכה המלאה שלה, השעות של שמירה על הילדים לבד בזמן שאני מתרוצץ לי בכבישים, ההשכמות המוקדמות בשבתות, לא הייתי מסוגל לעשות את זה בחיים.

*

אוקיי, טוב, מה עכשיו?

No Comments

דובי מילר 24 באוקטובר 2012

אין מילים.

מה עכשיו ? זו באמת שאלה..?

אני חושב שאתה כבר יודע אותה לבד…

אריאל גרייזס 24 באוקטובר 2012

ברור, לנוח שבועיים למה הרגליים שלי הורגות אותי..
האמת, אני לא רואה את עצמי רץ עוד אחד בקרוב (עברה שנה וחצי בין המרתונים שלי) ואין לי שום כוונה לעלות על אופניים אני טיים סון. נראה לי שדווקא לנסות לשפר את זמני ה-10 שלי יהיה יעד מעניין. תמיד רציתי לרדת מה-42 דקות, אני לא יודע אם זה אפשרי אבל יהיה מעניין לנסות.

בלינדר 24 באוקטובר 2012

קפיצה מהחלל?

גיל 25 באוקטובר 2012

לא ראית שבוע שעבר?

בלינדר 26 באוקטובר 2012

גיל – זאת הייתה תשובה לשאלה של אריאל בסוף הפוסט.

ולא, לא ראיתי (רק שמעתי). אבל זה לא מרשים אותי במיוחד. בעבודה עם אסירים בכלא אני פוגש בסיפורים מרשימים יותר על בסיס יומי.

MG 24 באוקטובר 2012

פוסט מצוין.
כתבת הרבה דברים שאני מרגיש, אך לעולם לא הייתי מעז לכתוב – תודה.
לעניין הקושי – אולי כדאי שאמהות חרדיות יתחילו להסתובב עם מדבקות בהתאם למספר הילדים, כיוון שלגדל 12 ילידם, לפרנס (ובואו נוותר על דיון פוליטי בסוגיה) ולנהל משק בית, קשה יותר מכל אירוע ספורטיבי שניתן להעלות על הדעת.

אופיר 24 באוקטובר 2012

לרוץ 30 ק"מ בקיץ הישראלי עדיף על לרוץ 30 ק"מ בחורף הישראלי?? על מה דה פאק אתה מדבר???

וחוץ מזה, אני כתבתי על העקרת בית שרצה מרתון ושמה את המדבקה המעפנה. העניין הוא שאני באמת חושב שלרוץ מרתון בלי מטרת זמן זה פארש. אז תשאר צנוע ותמשיך לעבוד קשה, כי יש לי עדיין פור של 10 דקות עליך, שיהפכו ל-20 במרתון הבא (שלא יהיה השנה).

שי 25 באוקטובר 2012

למה לרוץ מרתון בלי מטרת זמן זה פארש?
בתור מי שלא חוצה את ה 10 ק"מ (וגם זה ביום טוב) יכול להעריך מי שמקדיש מאמצים וכח רצון כדי לרוץ פי 4

גיל 25 באוקטובר 2012

אתה צודק שאם כבר תחביב שנתפס כסנובי אז עדיף ריצה ורכיבה על אופניים מג'יפים.

אבל למה אתה לא מפרסם את הזמן שלך?! אריאל נתן כאן תוצאה שיכלה להתחרות בגבריסלאסי (טוב, לפחות כמה קילומטרים).

אבו צ'יצ'ריטה 25 באוקטובר 2012

סחתיין. כתוב יפה ולענין.
אני מצוי בדילמה שונה מעט: מזה שנים אני נמנע בעקשנות ובעקביות מלרוץ מרתון (ואף הגעתי לתוצאות יפות – לא רצתי במרתון ניו יורק, בוסטון, לונדון, ירושלים ועוד). כעת אני מרגיש מיצוי מסויים ומתלבט האם להגדיל את המרחק אותו אני נמנע מלרוץ או שמא לעבור להימנעות מעיסוק בספורט אחר

אריאל גרייזס 25 באוקטובר 2012

הכי טוב לא לרוץ מרתון. אבל אם אתה מתעקש, אתה תמיד יכול לא לרוץ את האולטרא, שמעתי שגם זה עושה טוב מאוד לנשמה

סופרפלי 25 באוקטובר 2012

lol

המאמן 25 באוקטובר 2012

לרוץ מרתון זה כן משהו מיוחד. במיוחד בימינו אנו, עם כל התקתוקים בפלאפונים.
לרוץ 8 ק"מ רק על כוח רצון בלבד זה מיוחד.
הפוזה במטוס אינה תלויה בחלל ריק – הפוזה הזו שייכת לאנשים מיוחדים עם כוח רצון אדיר.

ואסיים במשפט:

"יותר משהרץ למרחקים ארוכים לומד להכיר את גופו, הוא לומד להכיר את מחשבותיו"

בהחלט מיוחד.

יורם אהרוני 25 באוקטובר 2012

"…אבל אם הרגשת שזה מה שאתה צריך לעשות ועשית את זה – השקעת 8 או 10 שעות שבועיות באימונים…" 8 – 10 שעות שבועיות באימונים למרתון? האם זה זה היה זמן ריצה נטו או כולל נסיעה אל האימון (או המירוץ) וחזרה הבייתה, זמן מקלחת וכו'?
חזרתי אל מחברת האימונים שלי מלפני יותר מ-30 שנה וניסיתי לברר כמה שעות רצתי בשבוע כאשר התאמנתי למרתון. ניקח לדוגמה שבוע אחד: יום שני – 45 דקות; יום שלישי – 35 דקות; יום חמישי – 58 דקות; שבת – מירוץ 20 ק"מ בשעה ו – 26 דקות. סה"כ: 3 שעות ו- 44 דקות (זה היה כששה שבועות לפני המרתון). כעבור שלושה שבועות: יום ראשון 5X200 על מסלול (עם החימום אולי חצי שעה סה"כ). יום שני – רבע שעה ריצה קלה; יום שלישי – מירוץ חצי מרתון (1:29:32); שבת – 1:07 שעה. כמה יש לנו כאן? בערך שלוש שעות וחצי ריצה נטו.

אריאל גרייזס 25 באוקטובר 2012

במחשבה שניה, כנראה נסחפתי עם ה-10 שעות (אם כי בהחלט יש אנשים שמגיעים לכך בקלות), אבל 6-8 שעות זה די בקלות. בשיא האימונים רצתי 80-85 ק"מ בשבוע שבחישוב של 5.5-6 דקות לק"מ זה יוצא בערך 8 שעות ריצה שבועיות. 3.5 שעות זה הזמן שלקח לי לרוץ את הארוכות של ה-36 בלבד

דורון 25 באוקטובר 2012

יורם,

אני מופתע מהתשובה שלך, בהיותך איש מקצוע (ובהיותי מרתוניסט חובב, אבל עם שיא אישי של 3:06). זה מאוד תלוי בנקודת הפתיחה שלך. רץ לא מאומן לא יכול להתאמן ברצינות למרתון עם 3-4 שעות אימון בשבוע.

זה שרצת חצי מרתון ב1:29 מעיד שלא היית רץ מתחיל. אני לא מכיר מאמן או תכנית אימון שמכבדת את עצמה שמדברת על פחות מארבעה אימונים בשבוע, כשהריצה הארוכה בשבת לא לוקחת פחות משעתיים ורבע במקרה הטוב.

יורם אהרוני 26 באוקטובר 2012

אני לא יודע אילו מאמנים אתה מכיר ומה הרקע שלהם באתלטיקה. יש היום כל מיני קורסים למאמנים ומדריכים לריצה מכל מיני מוסדות. אחת השגיאות הנפוצות באימונים של הרבה רצים חובבים היא לרוץ יותר מדי. באופן כללי, ככל שהרמה יותר גבוהה כך צריך להתאמן יותר – יותר מרחק בשבוע ובמהירויות ריצה יותר גבוהות. אין שום הגיון בכך שרץ מרתון של 3:30 שעות יתאמן כמו רץ של 2:30 שעות. אני מפנה אותך למאמרו של ד"ר איציק בן מלך על הכנה לריצת מרתון לרצים חובבים. המאמר הופיע בגיליון האחרון של "עולם הריצה" (גיליון 155). ד"ר בן מלך היה מאמן אתלטיקה ומנהל היחידה לספורט הישגי: "…• צבירת קילומטראז' שבועי המתאים למטרת ההישג שלכם. אם אתם מתכננים לרוץ מרתון בארבע שעות ומעלה, אין שום הגיון שתרוצו 100 ק"מ בשבוע. לעומת זאת אם אתם שואפים להישג של 2:40 שעות ומטה כנראה שתצטרכו לרוץ גם למעלה מכך. כדי להתאים את הקילומטראז' השבועי למטרת ההישג אני ממליץ שוב להיוועץ במאמנים שהכינו רצים ברמות הישג שונות. ידועים לי מקרים של רצים שקבעו הישגים של מתחת ל – 3:30 שעות ורצו באימונים פחות מ-40 ק"מ בשבוע. בניגוד למופיע במאמרים אחרים, אין שום סף מינימלי של ק"מ שחייבים לעבור בשבוע.

אריאל גרייזס 26 באוקטובר 2012

אם אתה רץ מגיל 10-15 ויש לך גנים טובים – כן, אתה יכול לרוץ 40 ק"מ שבועי ולעשות 3:30. אם אתה, כמוני, התחלת לרוץ בגיל 30 והגנים שלך לא היסטריים – אין לך שום דרך להגיע למספרים האלו בלי לעשות קילומטרז' שבועי משמעותי.
במרתון הקודם שהתאמנתי אליו רצתי 70-75 ק"מ שבועי בשיא עם ריצה ארוכה אחת של 34 ועוד שתיים של 30+ והתוצאות היו בהתאם. במרתון הזה עשיתי 3 פעמים ריצות של 36 ועוד שלוש ריצות של 32+ וגם אז, התוצאות היו בהתאם, עם קיצוץ של 20 דקות מהזמן שלי.
מישהו כמוני – ורוב אלו שמתאמנים למרתון הם כאלו – לא יוכל להגיע לסאב 3:30 עם 40 או 50 ק"מ שבועי, אין סיכוי בכלל

מאשקה 25 באוקטובר 2012

כבוד !
התמדה, זו המילה

ירח אדום 25 באוקטובר 2012

תמיד כיף לקרוא אותך אריאל והנה שני הסנט שלי:
1.טרנד זה לא בהכרח רע
2.כל מי שרץ מרתון צריך להיות גאה בעצמו.נקודה.
3. מה זאת אומרת מה עכשיו? טבריה בינואר או תל אביב במרץ…
שי

יניר 25 באוקטובר 2012

ואני,רק שתי שאלות והצדעה:
1.היו גם הולנדים במרתון אמסטרדם? לפי כמות הישראלים לא נראה שנשאר להם מקום.
2.למה תמיד שאני רוכב על אופניים ורואה מולי רצים, הם נראים סובלים?
3.ועכשיו- הצדעה!!

אילון 25 באוקטובר 2012

קודם כל, מי שממש לחוץ לדעת יכול לחפש עליו נתונים באתר raceview.net. אמנם הנתונים שם הם חלקיים, אבל מי שממש אובססיבי, ימצא את מבוקשו (הלא רלוונטי, לטעמי).

ואריאל- שאפו על ההישג והכתיבה. ודרך אגב, אני הייתי מבדיל בין שני סוגי אנשים בגדול: הערסים, ורצי השופוני, שכל מטרתם היא להלל את עצמם באזני זולתם. הם יעברו בדרך החתחתים, והכל כדי להשיג מדבקה, שתוצג לראווה.
ומצד שני, יש את האנשים שרצים מתוך אהבה והנאה לספורט. זה לא משנה אם הם עושים מרתון ב 2:40 או 4:40, הם עושים זאת עבור עצמם, והסיפוק העצמי הוא מה שמניע אותם.
אני באופן אישי הקפדתי לחבור רק לאנשים מהסוג השני. מדברייך, ניתן להבין שחברת לכנופיית ארוחת הבוקר. לצערי, אני הכרתי אותם רק בצורה וירטואלית. אבל אין לי שום צל של ספק שאם הייתי גר במקום יותר קרוב, הייתי חובר אליהם.

אריאל גרייזס 25 באוקטובר 2012

גם אני חברתי אליהם וירטואלית בלבד, אבל גם זה לא רע בפני עצמו..

Zak 25 באוקטובר 2012

כתיבה יפה אריאל! בהערת אגב, תהיתי אם זה המקום לצרף קישור לפרק על הריצה בפודקאסא 'עושים היסטוריה' לטובת מי שעדיין לא שמע

http://www.ranlevi.com/2012/03/22/ep108_long_distance_running

Fluttershy 25 באוקטובר 2012

תשמע, כל הכבוד לך ולאחרים שרצים מרחקים כאלה, אבל זה עולם זר לי לחלוטין, אני גמור כבר אחרי 20 מטר של ריצה ואני לא מגזים בכלל (לפחות זה שיפור מה-10 מטרים בתקופה שהייתי מעשן). אגב גם הפוטבול שאתה ורבים אחרים כותבים עליו באתר הוא זר לי, לא מבין מה יכול להיות מעניין בספורט של יאנקים.

אני מעדיף להעביר את זמני החופשי בלהרוג מפלצות בוורלד אוף וורקראפט.

פאןפאן 25 באוקטובר 2012

כתוב נהדר, מסקנות מעניינות ואני חולק עליך בדבר אחד מרכזי כמו מישהו שכתב מעליי
לרוץ בלחות של הקייץ עדיף על החורף???
בתור תל אביבי אני חושב שאין מצב אלא אם אתה משכים ב4 ואז בכל מקרה תנחומיי
כתבת בסיום ומה עכשיו?
אני נמצא בנקודה הזו כבר חצי שנה (אחרי פאריז שהיה הסיפתח שלי) ואני ממש מודאג
מצד אחד אוהב לרוץ, להכיר עוד עוד את גבולות הגוף והנפש ומצד שני כאחד שחווה התמכרות אחת או שניים בחיים שלו זה ממכר בצורה חולנית
כבן למרתוניסט מדופלם אני כבר יודע שלא כל התמכרות לספורט היא בריאה וזה ממש פסיכי עד לאן שזה יכול לקחת אותך. כל חבריי (מכנופית ארוחת הבוקר) כבר מחכים ש"אתגבר על השטות" הזו בדרך לאתגר הבא והבא וחוזר חלילה
הרופא האישי המליץ לי להתרחק מהאנשים האלו באופן מיידי כי למחלה הזו אין תרופה…
לך תפרק משפחה :)

אריאל גרייזס 25 באוקטובר 2012

הלחות של הקיץ לא עדיפה אבל כמו שאמרת – בחרתי לרוץ ב-4-5 בבוקר שאז זה לא נורא. ועדיין, לקום לרוץ ב-5 בבוקר זה פחות נורא מלקום לרוץ בקור בשבע בבוקר. אבל זה אני..

אופיר 25 באוקטובר 2012

יורם אהרוני, קראתי כבר בעבר את הסיפור על המרתון שרצת על 3:05 עם אימונים של 30 ק"מ בשבוע (נדמה לי), ואני לא חושב שאפשר (או מומלץ) להסיק מזה לגבי הרצוי לרובנו, שלא ניחנו בכישרון כשלך. מה לעשות שכדי לעשות 3:25 רצתי 75-90 ק"מ בשבוע, וכדי לעשות 3:05, אם אצליח אי פעם, יידרשו 120 ק"מ בשבוע.

ובדיוק מהסיבה הזו (הזמן הנדרש) החלטתי השנה (2013) לא לרוץ מרתון, אלא להשאר על 50-70 ק"מ שבועיים ולנסות לרדת מה-1:30 לחצי מרתון ו-40 דקות ל-10 ק"מ. אינשאללה…

שי, מה שכתבתי על מרתון עם מטרת זמן נובע מכך שבאמת, באמת כל סבתא יכולה עם מעט השקעה להשלים 42.2 ק"מ. כל מי שהתאמן כמו שצריך (עם שעון, לצורך הענין) יודע שיש הבדל עצום בין "לרוץ" (כמו ריצות ההתאוששות שלי, שאני עושה על 5:45 דקות לק"מ) לבין לרוץ עם מטרת זמן. כדי להשלים מרתון בשביל המדבקה אפשר לרוץ 3 פעמים בשבוע בסבבה.

שלו 25 באוקטובר 2012

אופיר,
אני מאוד מעריך את התוצאות והפנאי שלך.
בשביל סבתא לרוץ שלוש פעמים בשבוע ולהגיע למרתון זה דבר ראוי להערכה.
בשבילי בגיל 37, אחרי 15 שנה ללא עיסוק בספורט כמעט בכלל, עצם ההחלטה לצאת מהבית שלוש פעמים בשבוע, ליצור קשר עם אדם שאני לא מכיר ולרוץ עם אנשים שאני לא מכיר רק כדי לרוץ זה היה מאמץ גדול.
היום למצוא ארבעה ימים לריצה ולשרוד ריצות מעל עשרים ק"מ בשביל לרוץ מרתון זה נראה לי סוף העולם.
בשבת שעברה רצתי 27 ק"מ בזמן של 2:55,
שבוע קודם רצתי 24 ק"מ בזמן של 2:42,
שבוע קודם רצתי 21 ק"מ בזמן של 2:18 גמרתי עם הלשון בחוץ עם גוף שכאב לי יומיים.
מיותר לציין שהגעתי אחרון בכל אחת מהריצות יחסית לקבוצה בהפרש של בערך עשרים דקות.
נכון מי שרץ הרבה זמן זה נראה לו ברור מעליו, אבל לנו המצטרפים החדשים לטרנד (ואני רץ מינואר 2012) כל מטר / הישג / חולצה / מדליה זה הישג.

אני יודע שיש הרבה שלא מעריכים זאת, חבל לי עליהם.

אריאל גרייזס 25 באוקטובר 2012

שלו, אני לא יודע מה אתה רוצה, הזמנים שאתה עושה הם טובים מאוד. אני לא יודע מה זמן המטרה שלך, אם בכלל, אבל אלו זמנים מכובדים שלדעתי, אם תתמיד (אני מניח שאתה מכוון למרתון טבריה?) אתה יכול לרוץ אותו באיזור ה-6 פלוס דקות לק"מ.
בכל מקרה, כל הכבוד לך וכל מי שמחליט לצאת ולעשות פעילות גופנית. מבחינתי זה ממש לא משנה אם זה בשביל תוצאה, אם הוא בכלל עושה מירוץ (יש אנשים שאני מכיר שזה עושה להם אלרגיה בכלל והם לא מבינים למה ללכת לתחרות של 10 ק"מ, למשל) ואפילו אם הם עושים את זה בשביל הפוזה. שיהיה לכולם לבריאות.

אופיר 25 באוקטובר 2012

שלו, זה על הכיף-כיפאק,

תוצאות הן דבר סובייקטיבי לגמרי. עבור אחוז די גדול מהאוכלוסיה אני בכלל הולך. העניין שאני מדבר עליו הוא שכל אחד יכול לשאוף להשתפר, וזה החלק הקשה.

מקובל מאוד שמרתון ראשון רצים בשביל proof of concept ולא על תוצאה. התיאבון מתעורר אחר כך.

דורון ט 25 באוקטובר 2012

שלו,
מסכים לגמרי עם אריאל. זה משנה לך באמת מה אנשים (אפילו אופיר) חושבים על המאמץ שלך? אתה נהנה, שלם עם עצמך ומתמיד בדרך למטרה-זה העיקר, לא?!? גם אני קצת ״התכווצתי״ למקרא האמירות הקצת שחצניות בעניין הסבתא ואיזכור זמני הריצה בנון שלאנטיות כאילו מקרית (למי שלא בעניין, זמנים והיקפי ריצה מכובדים להפליא). נשמתי עמוק ונזכרתי שכמעט בכל דבר יש מישהו שעושה את זה טוב מאיתנו. אז אופיר מהיר. כיף לו. זהו…
אגב, אתה בטח מכיר את התחושה שכשאתה רץ ובשבילך זו ריצה מהירה או מאומצת ואז מישהו או מישהו עוקפים אותך בקלילות (לא מתנשמים, לא מזיעים, צעד קליל ומרחף…). אני חווה את זה לא מעט בעצמי. אז מה?!? זה מפחית או ממעט במאמץ שלך או בתחושתך לגביו?!? קח את זה לכיוון החיובי. שזה יעודד אותך להמשיך, להשתפר…
בהצלחה בהמשך האימונים (אני כבר שבוע שלישי בארוכה של מעל 30… זה גלקסיה אחרת מבחינתי. לא דומה לכלום).שנגיע לקו ההתחלה (והסיום) של טבריה בריאים.

אופיר 25 באוקטובר 2012

דורון,

אני מרגיש שהדרך שבא הבעתי את עצמי עשתה שירות רע למסר שרציתי להעביר.
בחלוקה גסה מאוד, יש שלוש סיבות עיקריות שגורמות לאנשים להתחיל לרוץ מרחקים ארוכים: הראשונה היא בריאותית (אני מכניס כאן עודף משקל), השניה היא אהבת הריצה והשלישית היא חיפוש אחרי תכלית דרך אתגר משמעותי.

מי שמתחיל לרוץ מסיבות בריאותיות בודאי לא צריך להתאמן למרתון (ההיפך הוא כנראה הנכון). מה שכן, מטרה גדולה כמו מרתון יכולה להוות תמריץ להתמיד למי שמתקשה בהתחלה.
מי שאוהב לרוץ בוודאי לא רואה במרתון את "הגביע הקדוש" של הריצה, אם כי בשלב כזה או אחר הוא ינסה לעשות תוצאה יפה גם במרתון.
מי שמחפש תכלית מקבל מהמרתון את מה שהוא חיפש ובגדול: משמעת, קימות מוקדמות, הרבה שעות על המדרכות והשבילים. הטענה שלי היא פשוטה: אפשר למצוא תכלית גם במרחקים קצרים בהרבה (אם מנסים לרוץ אותם מהר). הבחירה במרתון היא בעיקר בגלל המחשבות על הפוסט המפואר שאפשר יהיה לכתוב אח"כ בבלוג או מסמך ה-word שאני אשלח לכל העולם ואשתו (עם תמונות!).

באותו הענין בדיוק:
http://www.theonion.com/articles/im-truly-sorry-for-this-but-youre-about-to-hear-al,28995/

דורון ט 25 באוקטובר 2012

אני הבנתי את זה (בהבנה אני מהיר יותר מבריצה). לא בטוח שגם אחרים.
אגב, לרוב האנשים יהיה יותר קל או אפשרי להתאמן לריצה ארוכה בקצב איטי מאשר לנסות ולהתאמן לרוץ את אותם מרחקים קצרים שעליהם אתה מדבר, במהירות.

MG 25 באוקטובר 2012

אופיר יופי של תגובה.
אני מסכים מאד.
אגב, לפני הפציעה, הייתי רץ 25 ב-2:05 בכיף, אבל יומיים אחרי 2 ק"מ ב-6:40 היו מפרקים אותי.
אין ספק שקצב הוא אתגר לא פחות ממרחק, אבל בו קשה יותר להשוויץ.

יורם אהרוני 27 באוקטובר 2012

כל העניין הוא שאני לא הייתי בכלל מוכשר למרתון. בביופסיה שעשו לי נמצא שיש לי שני שליש סיבים לבנים בשריר הירך הקדמי שבו יש לרצי מרתון מוכשרים יותר משני שליש סיבים אדומים! אז בואו נרד קודם כל מנושא הכישרון. הרופא הישראלי שהיה המתאם של המחקר עם החוקר השוודי שניתח את הביפסיות אמר לי שאני הכי פחות מוכשר מכל אלה שנבדקו בישראל… נכון שרצתי מגיל צעיר ובגיל 14 – 16 התאמנתי בריצות בינוניות וגם התנסיתי בריצות אימון למרחק של 15 ק"מ אבל אחרי גיל 16 הפסקתי עם זה והכושר שלי בגיל 18 היה הרבה פחות טוב מאשר בגיל 16 (כי רק שיחקתי בקבוצת כדורסל ולא התאמנתי בריצה). אני לא חושב שצריך לעשות ריצה של שעתיים כל שבוע בהכנה למרתון. מספיק אולי שלוש ריצות כאלה בתקופת ההכנה (ארבעה חודשים אחרונים לפני מרתון. מה שבהחלט חשוב הוא לבנות את היכולת בהדרגה ולא לנסות מרתון אחרי ארבעה חודשים הבאים אחרי כמה שנים בהן לא עושים כלום. צריך לבנות את היכולת לרוץ 5 ק"מ, אחר כך 10 ק"מ וכן הלאה. לפעמים התהליך הזה לוקח כמה שנים. מאחר שאין בארץ כמעט מירוצים לחמישה ק"מ (חבל מאד!) אנשים רצים יותר מדי קילומטרים מאד לאט. יש חשיבות עצומה באימונים גם לריצות מהירות ואת זה לא כולם מבינים. אימון של רץ חובב למרתון, כזה שלא יורד משלוש שעות יכול להכיל באופן בסיסי ריצה ארוכה אחת בשבוע (יותר משעה אבל לא בהכרח יותר משעה וחצי), אימון מהירות אחד וריצה נוספת של כשעה. ברור שהתהליך ההכנה צריך לכלול מספר ריצות של יותר מ-20 ק"מ וריצה אחת של יותר מ-30 ק"מ (אין צורך ביותר מאחת כזו).

יורם אהרוני 27 באוקטובר 2012

אופיר, אתה עושה בדיוק את הדבר הנכון. ברגע שתוכל לרוץ 10 ק"מ בפחות מ-40 דקות וחצי מרתון בפחות משעה וחצי לא תצטרך להגדיל קילומטראז כדי להשתפר במרתון. אגב, הרבה יותר קל קל להגדיל קילומטראז' מאשר ללכת בדרך של שיפור מהירות במרחקים קצרים יותר כמו 10 ק"מ, אבל אם רוצים שיפור משמעותי בהישגים זו הדרך הטובה. כמובן שיש השפעה לגיל בו נמצא הרץ. אימונים של רץ בגיל 23 לא דומים לאימונים של רץ בן 45. רץ בשנות ה-20 שלו יכול לשפר את הישגיו בכל המרחקים, אפילו בריצות קצרות (עד 400 מ'). הדוגמה הטובה שאני מכיר בישראל היא של זהבה שמואלי שבגיל 22 רצה את המרתון הראשון שלה (מרתון הכנרת הראשון ב-1977).היא סיימה את המרתון ב-3:02:56 ואחר כך עבד איתה המאמן שלה, איליה בר-זאב, במשך 4 שנים על שיפור הישגים במרחקים קצרים יותר ורק אחר כך, כאשר הייתה בת 26, החזיר אותה למרתון. שנתיים אחר כך היא קבעה 2:40:29 שעות.

פראליה 25 באוקטובר 2012

לרוץ מרתון זה הכל חוץ מטרנד (אולי לרוץ 10, שם הריכוז הרבה יותר גדול של גאדג'טים וחולצות ורודות), מעניין אם דורפן חושב שגם רצי מרתון שלא חושבים שזה טרנד הם טרנד חדש..

מרתון זה פשוט הדרך הכי חוקית להשתמש בסמים. אנדרופין, סם חוקי, בלי מחבואים, בלי משלוחים ובלי תחתיות כפולות, סם שהשגת בזיעת אפך ובעבודה סיזיפית וקשה.

אילון, אם בערסים עסקינן, רצי הארוכות הם קבוצת האוכלוסיה שבה ריכוז הערסים הוא הנמוך ביותר. (אני נגד הסטטיסטיקה).

אריאל, כמובן מזדהה עם רב החוויות שתיארת, שאפו על המרתון המוצלח.

איציק 25 באוקטובר 2012

בכבוד, ובגדול
כמה מוזר לקרוא פוסט זה שעתיים אחרי שיחה עם המורה לספורט של הבן שלי. היה עצוב לדעת שהיום אין סיכוי שהבן שלי יזרוק כדור ברזל, יקפוץ לגובה או לרוחק, כיוון שהוציאו את זה מתוכנית הלימודים. הוא לא יקפוץ מעל סוס הקפיצות (לא בטוח שזה השם הנכון) כי גם זה מחוץ לתחום. כל הדברים שכל-כך נהנתי לעשות בשיעורי ספורט. הוא מספר שיש מורים שמדברים שצריך לבטל את הריצות כיוון שזה לא בריא ולעבור להליכות בשיעורי ספורט (הוא, לדבריו, מתנגד נמרצות לכך). אני מקווה שזו לפחות בדיחה. עצוב מאוד המצב הנ"ל, ונראה לי שאם כך זה ימשיך, אז הפוסטים פה יהפכו לסיפורי מדע בידיוני עבור ילדינו, ולא סיפורי חיים.

שלו 25 באוקטובר 2012

רציתי לחלוק אתכם מאמר שכתב המאמן שלי והאיש מאחורי אגודת רצי המושבות.
איש נדיר ומדהים בגישה בתמיכה ובהבנה.
http://www.shvoong.co.il/he-IL/98/11444/

דורון ט 25 באוקטובר 2012

כתוב נפלא, כהרגלך. אני תוהה אם אתה קורא מחשבות ? כתבת ממש את כל מה שחשבתי עליו כשקראתי את הטור של דורפן (שהוא, למעשה, חלק מטרנד אחר – טורים נגד ריצה בסמוך למירוץ נייק/מרתון תל אביב…). עקבתי אחרי ההכנות שלך למרתון ונקובר (בבלוג הקודם) והיום חזרתי לקרוא את הפוסטים משם, כדי להשוות עם התחושות שלך היום. התבגרת, בן אדם. אגב, הפוסטים שלך שם כל כך איתגרו אותי, שבעקבותיהם התחלתי לרוץ… (ירדתי מהאופניים, ת'אמת).
האמרה על לתת כבוד למרתון מגלמת בתוכה כל כך הרבה וההתייחסות שלך היא רק אחת מהאפשרויות.
אני בדרך למרתון המלא הראשון שלי (טבריה. זמן מטרה SUB 4). בשבועות האחרונים (כשהתקרר קצת בבקרים) הבנתי פתאום שהתהליך, על כל מה שזה אומר (השכמות, כאבים, חישובים… ועוד ועוד) הרבה יותר חשוב, עמוק, כייפי ומתגמל מהמירוץ עצמו.
ובוינא, שאפו על התוצאה !

אריאל גרייזס 25 באוקטובר 2012

שיהיה בהצלחה! ואכן, התהליך עצמו הוא אחד הדברים היותר מענינים. אני זוכר שבערב לפני המרתון אמרתי לעצמי – בשביל מה בכלל לרוץ אותו, את מה שבאמת חשוב כבר עשיתי. הוכחתי לעצמי שאני מסוגל להתמיד באימונים עד הסוף וזה מה שחשוב.

אופיר 25 באוקטובר 2012

אני דוקא כן חושב שמרתון זה טרנד.
המרחק עצמו הוא שרירותי לגמרי, ואם אתה אוהב לרוץ אין בו שום צורך.
מה שאני אומר כאן הוא חכמה בדיעבד, כי גם אני הייתי צריך 2 מרתונים כדי להבין את זה.

אם נסתכל על זה מנקודת המבט של המקצוענים, התמונה ברורה עוד יותר: אם מחר מו פראח מחליט לעבור למרתון, הוא עושה שמות בכל הקנייתים האלה (כפי שעשה גברהסילאסי הרבה מעבר לשיאו). היוקרה בריצות המסלול גדולה בהרבה, אבל הכסף הגדול במרוצי הכביש היום גורם להרבה רצי מסלול פוטנציאלים ללכת ישר למרתון.

ברור שכל מי שקם מהכורסא ומתחיל לרוץ עושה לעצמו שירות מצוין, ובעקיפין גם למדינה (שתוציא פחות כסף על רפואה), ובמובן הזה למרתון יש appeal ברור, כי אפשר לזיין עליו את השכל לכל העולם ולזכות במבטי הערצה מכל מי שעדין לא תפש שזה אפשרי לכל אחד כמעט.
אבל במציאות, הרבה פחות אנשים יכולים לרוץ 2000 מטר בפחות מ-7 דקות מאשר לרוץ מרתון, שזה פשוט לשים רגל אחת לפני השניה הרבה מאוד פעמים.

דורון ט 25 באוקטובר 2012

יכול להיות שזה טרנד (למרות שדורפן ואחריםפצח בטרנד נגד). זה ממש לא פסול כנקודת התחלה. אבל איזה טרנד זה : כזה שגורם לך לקום חמש פעמים בשבוע בארבע וחצי (צריך לסיים לרוץ לפני שהילדים קמים וכו׳), לצאת לרוץ בכל מזג אוויר, לסבול מתופעות הלוואי שוודאי מוכרות לך (כאבים, עייפות וגרלה)… לרובנו (אולי לך לא, כך נדמה) המאמץ הפיסי והנפשי בתקופת האימונים הוא קשה, לפעמים קרוב לבלתי אפשרי. בלא מעט ריצות ארוכות בשנתיים האחרונות, שאלתי את עצמי לא מעט אם אני אוכל באמת להשלים מרתון מלא (פיזית. בראש אני אבבה בקילה). בשבת האחרונה (ארוכה של 32) שיחקתי במשחקי מוח עם הגוף שלי במשך כ -45 ד (23-31. הוא דרש להפסיק. אני שאלתי את עצמי למה לא בעצם… והמשכתי לרוץ).
כבודך במקומך מונח. אבל אני בטוח שאתה יכול להיות יותר ג׳נטלמן עם המאמץ של יתר בני התמותה…

דורון ט 25 באוקטובר 2012

הגהה גרועה. מתנצל. כתבתי מהאייפון, תוך כדי הליכה (מהעצבים על אופיר)..

אופיר 25 באוקטובר 2012

דורון,

אני מכיר חלק מהדברים שאתה מדבר עליהם. עשיתי לא מעט אימונים כואבים מאוד כדי לשפר מהירות, ועדיין אני בינוני מאוד. לא חסרות דוגמאות לרצים שהתחילו בתור סופגניות עגלגלות וירדו בהמשך את ה-3:00, בדברים האלה העבודה הקשה היא כמעט הכל וההבדלים הטמונים בכישרון מתבטלים די מהר (מה גם שסבלתי כבר מדלקת בגיד אכילס, דבר שמשפיע מאוד על כמה אני מעז "ללכת על זה"). אני ממש לא אתפלא אם בתוך זמן לא ארוך אתה תשאיר לי אבק, וכשזה יקרה אני אפרגן לך בענק.

אני מבקש שתענה לי בכנות על השאלה הבאה: גם אתה וגם שליו מתארים פה סבל גדול בחלק מהריצות היותר ארוכות שלכם. מה היה קורה אם במקום לקפוץ ישר למרתון הייתם מעבירים כמה שנים במרחקים הקצרים יותר ובונים בסיס סולידי גם מבחינה אירובית וגם מבחינת שלד-שריר? אני באמת לא חושב שבריצת 30 ק"מ הבן אדם צריך להגיע למצב שלmind games אם הוא עשה דרך מספיק הדרגתית לשם, וכשאני אומר "הדרגתית" אני לא מתכוון ל-27 ק"מ בשבוע שלפני כן ו-25 ק"מ בזה שלפניו, אלא שנה או שנתיים של 10-15 ק"מ כמה פעמים בשבוע.
אז למה דוקא מרתון?

דורון ט 25 באוקטובר 2012

אופיר,
מעולם לא אהבתי לרוץ ריצות ארוכות. בשנות נערותי (אני בראשית שנות ה – 40 לחיי), רצתי ריצות קצרות וקפצתי לרוחק ואף התחריתי במקצועות אתלטיקה אלה. בהמשך, שיחקתי כדורסל (בקבוצה), טניס, גלשתי גלים ורוח ובהמשך הייתי מראשוני "טרנד" אחר (שבטח בזת לו, גם..) – רכבתי שנים ארוכות על אופני שטח. לפני שלוש שנים בערך, הרגשתי שזה לא מספיק לי, והתחלתי לרוץ להנאתי פעמיים בשבוע, כחצי שעה בכל פעם. אחיין שלי (שכבר רץ אז את המרתון השני שלו) רשם אותי ל – 10 ק"מ במרתון תל אביב וכך רצתי – למעשה לראשונה בחיי 10 ק"מ. מאז, נדבקתי באהבה לריצה. עשיתי הכל בצורה הדרגתית מאז. קילומטרז' סביר, תקופות הכנה, שלוש חצאי מרתון (אגב, בתקופת פציעה, לפני אחד מהם, עודדת אותי בתגובה בדה-באזר. היית במצב יותר נחמד אז..) ולפני כמה חודשים החלטתי ללכת על הפול-מונטי… אז הטרנד אולי הביא אותי להתחיל, אבל אחר כך…
אגב, למרתון טבריה האחרון רשם מישהו בשם הקבוצה "מועדון משבר גיל הארבעים"… נקרעתי.

דורון ט 25 באוקטובר 2012

הייתי צריך פשוט להגיד לך את מה שאמר אדמונד הילארי, אחרי ששאלו אותו למה טיפס על האוורסט. המרתון המלא פשוט היה השלב הבא מבחינתי…
אגב, מצאתי שאני לא נהנה (יש מישהו שנהנה) מאימוני עליות, אינטרוולים ומרעין בישין אחרים דומים. השיפור אצלי הגיע משינוי טכניקת הריצה ומהמון קילומטראז' (יחסית, כמובן). עוד אגב, לא נראה לי שכל אחד יכול לרוץ מרתון בפחות מ – 3:30-3:40 ובטח שלא כל אחד יכול להגיע ל – sub3 (תוצאה שתביא אותך לסביבות המקום ה – 100-150 במרתון טבריה).

אופיר 25 באוקטובר 2012

אני מאחל לך בהצלחה מקרב לב, ואפילו אעקוב בזמן מרתון טבריה אחרי כל ה-"דורונים" ברשימה, לראות מה קורה איתכם :-)

ייתכן שבשנה-שנתיים האחרונות קראתי יותר מדי פעמים את המילה "כבוד" בהקשר של עוד אחד ועוד אחד שרצו מרתון וזה מה שחירפן אותי. יותר מדי אנשים מחפשים שיכבדו אותם על הגחמה הפרטית שלהם.

אופיר 25 באוקטובר 2012

מעשית – לא כל אחד יכול לעשות סאב 3, זה ברור.
די ברור לי שאני לא אעשה את זה, בין אם זה מקודד בגנטיקה שלי ובין אם מה שנדרש לזה בשבילי זה 150 ק"מ שבועיים, זה בכלל לא משנה.

מה שכן, ואני מעלה כאן ספקולציה, בעולם היפותטי שבו אין מגבלות של זמן ועבודה, כמעט כל אחד היה יכול לעשות את זה. מישהו כמו יורם אהרוני היה יכול לעשות את זה על 45 ק"מ בשבוע, ומישהו מוכשר פחות על 200 ק"מ בשבוע. כמובן שבעולם האמיתי זה חסר משמעות

שלו 25 באוקטובר 2012

אופיר,
אנחנו עושים דברים בחיים (אנחנו -> אני ועצמי) בשביל האתגר.
אחרי חצי מרתון תל-אביב הקודם בו הצלחתי לרדת משש דקות לק"מ הצבתי יעד חדש מרתון, אני מאוד אוהב להרגיש את הגוף תוך כדי ריצה.
אני מאוד אוהב את השלוש שעות עם עצמי בריצות הארוכות.
אני אוהב את הארבע פעמים בשבוע שנפגשים אנשים פסיכים יחד.
כשאני רץ בקצב נכון, לא כואב לי כלום.
יש סיבות תמיד למה לא לרוץ, אז אם משהו מחליט לרוץ לא צריך לשאול אותו למה… :).

אופיר 25 באוקטובר 2012

שליו,

בתהליך הזה של העלאת העומסים יש חוויה מרעננת של גילוי.
החלק הטוב באמת הוא שלפעמים, על הדרך, נדלקים על הריצה עצמה, ואז לא צריך יותר את המרתון כדי להוציא את עצמנו לרוץ.

שמח בשמחתך.

Comments closed