דברים שלמדנו בשבוע תשע

למה שבוע פוטבול מייצר פי שלוש דרמה מכל בחירות בליגה ומה שלום הסוס של מייק שנאהן, הכל בסיכום השבוע התשיעי בליגת ה-NFL

In כללי

השבוע עמד כמובן בסימן הבחירות בארה"ב.

יש לי הרבה מה להגיד על הבחירות הללו ועל הסיקור התקשורתי שלהן, ואני גם אעשה את זה בשאיפה לקראת סוף השבוע, אבל כן יש נקודה אחת ששווה להתמקד בה בהקשר של הפוטבול.

כשמסתכלים על הסיקור של הבחירות הללו, קשה להשתחרר מההרגשה שמישהו עבד עלינו. הבטיחו לנו דרמה, בחירות צמודות, שמעתי פרשנים מדברים אפילו על שחזור של בחירות שנת 2000 ובסוף מה שקיבלנו זה ניצחון צמוד, אמנם, אבל חד משמעי לגמרי.

כמובן, מי שעקב באמת אחרי הסקרים בשבועות האחרונים (מודה, אני פריק של הנושא) יודע שההבטחות לדרמה היו עורבא פרח. לפי כל הסקרים, היה ברור שאובמה ינצח את זה, ושלמספרים הכלליים יש מעט מאוד משמעות עם שיטת הבחירות האמריקאית.

אני לא יודע אם העיתונאים שחזו מירוץ צמוד לא ידעו לקרוא את המפה נכון (שזה עצוב) או שהם פשוט שיקרו לקהל שלהם (שזה עוד יותר עצוב) אבל בשורה התחתונה – מישהו פה ניסה להמציא דרמה יש מאין. לזייף דרמה.

***

בספורט, לעומת זאת, קשה מאוד לזייף דרמה. אתה יודע מתי עובדים עליך מהר מאוד.

הקהל בכדורסל הישראלי, למשל, מבין מצוין שאין דרמה בליגה שלו ולכן הוא זנח אותה לאנחות. הקהל בליגה הספרדית גם הוא מאבד עניין כי הוא מבין שהדרמה בליגה שלו היא פיקטיבית לגמרי.

ואולי זה הדבר הכי יפה בפוטבול בכלל וב-NFL בפרט. בפוטבול, אין לך שום צורך לזייף דרמה. היא שם, כל הזמן.

העובדה שהמשחק הזה הוא של אינצ'ים בודדים, שהכדור הוא – בניגוד לקלישאה – לא עגול ולכן יכול לקחת איזה כיוון שהוא רוצה הופכת את המשחק, כמעט בעל כורחו, למשחק שמוכרח לייצר דרמה.

לא בכל משחק זה ייקרה, כמובן. אבל הדרך שבה משחק מסוים יתפתח היא משהו שאף פעם – בניגוד לבחירות לנשיאות, למשל – אי אפשר לנחש איך יתפתח.

המחזור האחרון היה דוגמא טובה לכך.

מצד אחד, המשחק בין שיקגו לטנסי הפך לבלו-אאוט כבר אחרי רבע אחד, כשההגנה של שיקגו זכתה בכל קרב עם ההתקפה של טנסי, השיגה פאמבלים וחטיפות שהוחזרו לט"ד ובכלל לא נזקקו להתקפה שלהם.

מצד שני, אתה יכול פתאום לקבל משחק כמו בין טמפה לאוקלנד – משחק שאף אחד לא בדיוק ציפה אליו בשקיקה – ואתה מקבל דרמה של משחק צמוד, את קארסון פאלמר מחדש ימיו כקדם עם ארבעה ט"ד ואת דאג מרטין נותן מחצית ראשונה של 30 יארד ואז מחצית שניה של 220 יארד וארבעה ט"ד.

בוא נגיד את זה ככה – הריגוש שבחירות בארה"ב נותנות לנו פעם בארבע שנים (ואם אתם בעניין של בחירות בארץ – פעם בשנתיים-שלוש), אתה יכול לקבל פי כמה ממנו כל שבוע במשך עונת הפוטבול. ואחרי זה אנשים שואלים איך אפשר לאהוב פוטבול.

***

אם נחזור שניה לבחירות שעברו עלינו לטובה, הרי שהמנצח הגדול מהן לא היה אובמה אלא דווקא נייט סילבר, הבלוגר של אתר ה-358 (מספר האלקטורים האמריקאי) שהצליח לחזות, מערכת בחירות שניה ברציפות, אחד לאחד מי ייקח איזה מדינה.

היכולת של סילבר להשתמש בסטטיסטיקות מורכבות ולהציג את המצב כמו שהוא, נתנה למי שהתעניין תמונת מצב עדכנית ומדויקת.

לפעמים הייתי רוצה לראות את סילבר מפעיל את הקסם שלו על פוטבול (כמו שרואים שנעשה בבייסבול כבר כמה שנים טובות) כי הרבה פעמים אתה מתקשה לדעת במה להאמין.

אנחנו, כצופים, אם לא ראינו את המשחק עצמו (מה שנכון לגבי מרבית המשחקים) זוכים לקבל רק את ההיילייטס של המשחק. מי שצפה בתקציר המשחק של הקולטס מול מיאמי, למשל, יכול היה להתרשם מהיד המרשימה של אנדרו לאק ומהדיוק הנפלא שלו.

מה שהצופים לא ראו כשהם הסתכלו על ההיילייטס, זה את ההחטאות של לאק, מה שיצר אצלם רושם שלאק היה מושלם. האמת, לא ראיתי את המשחק אז קשה לי לדעת. אבל כשאני מסתכל על הסטטיסטיקות של לאק לאורך העונה, הייתי הרבה פחות מתרשם ממנו.

לאק משלים מסירות ב-56% בלבד (פחות מ-60% לק"ב זה אף פעם לא סימן טוב), יש לו 10 ט"ד אבל גם 8 אינטרספשנס וק"ב רייטינג בינוני מאוד של 79 בלבד.

ברור שלאק רק בשנתו הראשונה ויש שיגידו שאין מספיק מדגם סטטיסטי בכלל כדי להתייחס למספרים הללו ברצינות. הבעיה היא שבעידן הנוכחי, בו אנחנו מוצפים במידע, הרבה פעמים קשה לדעת איזה ממנו הוא היותר חשוב.

לאק שבר, לדוגמא, את שיא היארדים לק"ב רוקי השבוע עם 430 כאלו. מרשים, נכון? אבל אז אתה רואה שהוא זרק במשחק לא פחות מ-48 פעמים מה שמעלה שאלות על איכות ההישג הזה.

גם איליי מאנינג מעלה תהיות דומות. כל מי שצופה בפוטבול בשנים האחרונות יגיד לך שאין ק"ב שהוא היה רוצה את הכדור בידיים שלו בדקות האחרונות של המשחק מאשר איליי מאנינג.

אבל האם העובדה שאיליי הוביל דרייבים רבים לניצחון בשנים הללו היא באמת תוצאה של יכולת או גם תוצאה של כמה וכמה צירופי מקרים? כי בדיקה בטורי הסטטיסטיקה מראה שאיליי עומד על רייטינג עונתי די בינוני של 85.5, רייטינג שמספיק לו למקום 18 בלבד בליגה, מתחת לק"בים הרבה פחות נחשבים (בלשון המעטה) כמו פיצפטריק או קווין קולב.

והנה, במשחק מול פיטסבורג השבוע, נעלמה היכולת הפלאית של איליי ברבע האחרון כלא היתה.

אז מי מבינהם האיליי האמיתי? והאם אנדרו לאק הוא באמת הפייטון מאנינג הבא (שזה שחקן, למשל, ששומר בצורה עקבית על מספרים גבוהים ואישית הייתי מעדיף את הכדור בידיים שלו בדקות האחרונות מאשר אח שלו, פשוט כי המספרים מראים שהוא ק"ב טוב בהרבה) או שהוא נהנה מצורת המשחק היום בליגה וממזל של מתחילים?

ואולי, כמו שאמרנו בהתחלה, משחק הפוטבול הוא כל כך מקרי, שזה באמת לא כזה משנה.

***

עוד כמה דברים שלמדנו השבוע:

– מייק שנאהן, למי שעוד לא הבין את זה, גמר מזמן את הסוס. למעשה, אני בכלל לא בטוח שאי פעם היה לו סוס.

את המוניטין שלו הוא צבר בדנבר, אותה הוא קיבל עם ג'ון אלווי מוכן ומזומן, שאליו הצטרף אחד הראנינג בק הגדולים אי פעם, תרל דיוויס.

קראתי לא פעם קביעה שאני די מסכים איתה, שאין ספורט שלמאמן יש בו כל כך השפעה כמו פוטבול. ועדיין, למרות ההשפעה הזאת, היא עדיין בטלה בשישים לעומת ההשפעה שיש לאיך שהשחקנים שלך יבצעו את הפעולות שלהם על המגרש.

יכול להיות ששנאהן פשוט קיבל דנבר מוכנה לאליפות ולא הפריע לה, קצת כמו דיטקה של הברס ב-85? כי מאז התקופה שלו עם אלווי בדנבר, אני לא זוכר דבר אחד איכותי שהוא הצליח לעשות.

בכל מקרה, לדעתי השנה היא האחרונה שלו בתור מאמן מקצועני. קשה לי לראות מישהו לוקח אותו אחרי רצף הכשלונות האחרון.

– השנה הזאת ממשיכה להסתמן ככזאת שבה נתחיל לראות יותר את האיזון שקיווינו לו בין הגנות להתקפות. אם בשנה שעברה סן פרנסיסקו היתה סנונית בודדה בים של התקפות מזהירות הרי שהשנה אנחנו מקבלים גם את שיקגו – שנראה שמעפילה עליה (קביעה שעוד מצריכה אישוש אמיתי, בשאיפה בפלייאוף) וגם את יוסטון שכבר שנה שעברה היתה כח הגנתי רציני והשנה עשתה עוד צעד קדימה, בעיקר בזכות השיפור המרשים ביכולת של ג'יי ג'יי וויט, שפשוט זורע טרור בקווי התקפה יריבים.

מהצד השני, אנחנו רואים את הירידה בהצלחה של קבוצות התקפיות. ניו אורלינס תתקשה מאוד להגיע לפלייאוף עם פתיחה של 3-5, גרין ביי מאוד לא משכנעת וכנראה תצטרך להסתפק בווילד קארד וגם ניו אינגלנד לא ממש מרשימה (אבל נעזרת בבית קל מאוד כדי, כנראה, להגיע לפלייאוף). עוד מוקדם להגיד אבל בהחלט מדובר בסימן חיובי.

– הא, כן, שכחתי את אטלנטה. טוב, סתם הקבוצה המושלמת היחידה בליגה. אם יש דבר שאפשר להגיד על אטלנטה זה כמה היא מאוזנת. כמו יוסטון, גם אצל אטלנטה משחק ההתקפה מתפזר על פני מסירה וריצה, יש משחק הגנה מצוין שעצר את ההתקפה של דאלאס על 6 נקודות מרבית המשחק (במיוחד ההגנה ברד זון היתה מצוינת, סימן טוב תמיד להגנות טובות) וההרגשה באופן כללי שהקבוצה הזאת תמצא את הדרך שלה לנצח.

השאלה שנשארה עכשיו היא רק לראות האם הביטחון הזה יחזיק מעמד גם לפלייאוף.

– שמתם לב למה שקורה עם שחקנים שחוזרים מפציעה? פייטון מאנינג נראה כמו פייטון של פעם. אדריאן פיטרסון שסבל מ-ACL קרוע, פעם הפציעה הכי גרועה שיכלה לקרות לספורטאי (תזכרו איך גיא גודס ואמארה סטודמאייר חזרו מפציעה דומה, למשל), מוביל את הליגה ביארדים. גם בריידי חזר בלי בעיות מפציעה כזאת ו-ווס וולקר ממשיך לעשות יארדים אחרי התפיסה כאילו הוא לא עבר פציעה דומה רק לפני שנתיים.

הרפואה המודרנית או פלאים אחרים? אתם תחליטו.

– ה-NFL, בעוד החלטה מוזרה החליטה להתיר את החוזה של שון פייטון עם הסיינטס ועכשיו יש דיבורים על זה שפייטון יגיע לדאלאס (קבוצה שבה הוא היה מתאם בעבר). אם פייטון איש חכם, ואני מאמין שזה מה שהוא, הוא ייתרחק מזה כמו מאש.

– אם עוד לא ראיתם את הספיץ' של צ'אק פאגאנו בחדר ההלבשה של הקולטס, אל תפספסו. מעורר השראה:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

טוב, פינת הפטריוטס להיום קצרה מן הסתם.

אני מוכרח לומר שכל הקטע הזה של שבוע ביי לא מקובל עליי וטוב שהוא מאחורינו כבר. מה זה שווה יום ראשון בלי הקבוצה שלך שמשחקת? (שזאת דרך אגב, אחת הסיבות שאני שונא את מאנדיי נייט, שלא לדבר על זה של יום חמישי).

עכשיו שהביי מאחורינו, אפשר להסתכל על המשך העונה.

ההעברה בטרייד של טאליב אקיב היא מצוינת ולא רק בגלל שיש לו שם מגניב. פשוט, לאור מה שיש לפטריוטס בסקנדרי, כל שחקן שיודע לרוץ אחורה יהווה שדרוג ופה אנחנו מדברים על כזה שנבחר בסיבוב הראשון בדראפט שאולי קצת ברגים חסרים לו, אבל חייב לתפקד טוב אם הוא רוצה לזכות בחוזה טוב בסוף העונה. גם המחיר ששולם בשבילו – בחירת סיבוב רביעי – לא גדול מדי.

אם אקיב יצליח לגרום לכך שיהיה קורנר אחד לפחות שיהיה מסוגל לשמור על השחקן שלו ויאפשר את ההסטה של חברנו מקורתי לעמדת הסייפטי, בה הוא טוב בהרבה, הרי שיש סיבה לצפות שבשילוב עם הפאס ראש המוצלח שהתפתח עם ההגעה של צ'נדלר ג'ונס והייטוואר, הגנת הפטס תתייצב. לא תשבור שיאים, מן הסתם, אבל לפחות תוכל לעצור מדי פעם קבוצות יריבות בדאון שלישי ארוך.

בשבוע הבא בפאלו מגיע לפוקסבורו. אפילו הפסימיים שבאנשים ייתקשו לראות את הפטס מפסידים את המשחק הזה. אבל זה ה-NFL, אתה באמת אף פעם לא יודע, כבר אמרנו?

 

No Comments

red sox 8 בנובמבר 2012

כבר חשבתי שאיבדת את זה לגמרי כשאתה מפנטז על מודלים סטטיסטיים של סילבר שייושמו על פוטבול, רגע אחרי שהסברת במה הספורט שונה מפוליטיקה. מזל שתיקנת את זה עם משפט חשוב בסוף הקטע.
הרי מה גורם לריגוש ולדרמה אם לא אלמנט המקריות וזה שהכדור, כמו שכתבת, אינו עגול (פיזית ומטאפורית)? ומה מביא לכמות גדולה יחסית של "הפתעות" אם לא הפערים בין קבוצות הליגה שהם הרבה יותר נמוכים (מהרבה סיבות שדשנו בהן מספיק כאן) מאשר בליגות הכדורגל באירופה נניח?

סילבר ושות' יישארו בפוליטיקה כי שם, על פי רוב, מה שהיה הוא שיהיה ומה שיהיה ניתן לחיזוי אם מנתחים נכון את מה שהיה. בפוטבול זה פשוט לא כך. עם 50 מדינות בארה"ב, לסילבר יש מס' נתון, ידוע ולא מאוד גבוה של תסריטים אפשריים, שהוא מצמצם עוד יותר ע"י הסרת התסריטים הלא סבירים. בפוטבול, עם 2 קבוצות בלבד על המגרש, כמות הסצנריוס האפשריים היא אינסופית וכמעט אין משמעות לאירועים מהעבר לגבי המהלך הבא. לסטטיסטיקה יש מעט מאוד מקום ככלי מנבא במצב כזה.

כן 8 בנובמבר 2012

מתמטית, הניתוח שלך מעניין. 2 קבוצות = בלתי אפשרי לחזות תוצאה אבל 50 מדינות (קבוצות) = תוצאה טריוויאלית.

המממ…

זיגי 8 בנובמבר 2012

נראה פרדוקסאלי רק במבט ראשון.
ניתן לחזות תוצאות של מליוני אנשים, כי הם "ממצעים" זה את זה.
בכל קבוצה יש שחקן (או כמה בודדים) שבפעולות נכונות או שגויות יכול לקבוע את התוצאה.
חוק המספרים הגדולים – אייזיק אסימוב עשה מזה סדרת ספרים שלמה…

גיל 8 בנובמבר 2012

לגבי ההתאוששות מהפציעות, אני חושב שהדוגמאות שהבאת לא טובות אם אתה רומז שיש שימוש בסמים. אלו פציעות שדרשו התאוששות ארוכה ועבודה קשה וסמים לא היו עוזרים כאן. לא מדובר בשחקני הגנה שמתאוששים בצורה מופלאה משבוע לשבוע או בצורך להתאושש מכאבים חזקים. הייתה להם פציעה מוגדרת והרפואה המודרנית אכן עושה פלאים בפציעות הספציפיות הללו. הייתה השבוע כתבה בSI על הנושא של שחקנים ותיקים והם מדברים שם על דיאטות מיוחדות, מסאג'ים וטיפולי הרפייה ייעודיים שעוזרים לכל שחקן.

גיל 8 בנובמבר 2012

ולגבי פוטבול, אני לא חושב שיש משחק שמושפע כל כך ממומנטום תוך כדי משחק ושבאופן יחסי אפשר לשנות את התוצאה מהר מאוד, אפילו אם אתה עמוק בעמדת הפסד. גם עוד דבר שעומד לזכותו הוא שאפילו המשחק הגרוע ביותר יכול להניב דרמות גדולות, ותמיד אפשר ללמוד משהו מצפייה במשחקים.

אסף 8 בנובמבר 2012

סטטיסטיקה היא ממש לא הכל
במקרה של אנדרו לאק, יש כתבה מאוד מעניינת, אני חושב בespn, אבל לא בטוח, על מדדים אחרים, לא הק"ב רייטינג שיש לו לא מעט פגמים, שמראים נתונים שונים. הכתבה התייחסה בעיקר להשוואה בין לאק לRG3, אבל מה שחשוב הוא מה שמבקשים מלאק לעשות, שזה משהו שכמעט ואף פעם לא מבקשים מרוקי ק"ב. כמה נתונים מעניינים למשל הם שזמן האוויר של המסירות שלו הוא אחד הארוכים בכל הליגה, וכך גם המרחק ביארדים בתכלס שהפוטבול נמצא באויר הוא מאוד ארוך יחסית. כמות המסירות שמבקשים ממנו לזרוק מעל 20 יארד היא גבוהה מאוד. אחד ההשוואות המעניינות הם שבגלל הרסיברים הלא משהו שיש ללאק (חוץ מווין שנותן עונה מטורפת כמובן), הוא לא מקבל מהם הרבה יארדים לאחר המסירה (בהשוואה לRG3 למשל שמקבל הרבה יחסית). עוד סטטיסטיקה שמובאת בכתבה היא על התפקוד של לאק במצבי לחץ (דאון 3, רבע רביעי וכו') שבהם הוא מאוד טוב יחסית, ויש עוד כמה שאני לא זוכר.
המספרים ממש לא מספרים את הסיפור של לאק לדעתי, ואני חושב שהוא נותן עונה יותר טובה מRG3, אבל ממש במעט. לא סתם הפרשנים אמרו שהוא נותן עונה ממש טובה גם לפני שבירת השיא, אבל עכשיו מדברים על כך שאולי גם המספרים שלו יתיישרו (אישית אני לא חושב שזה יקרה).
לדעתי, הקולטס עשו את המהלך הכי נכון שיש כי יש להם בידיים את הפרנצ'ייז ק"ב הכי מבטיח בליגה, והם יכולים לבנות סביבו קבוצה אדירה.

אריאל גרייזס 8 בנובמבר 2012

אני חושב שסטטיסטיקה יכולה לספר לנו המון דברים – החוכמה היא לדעת להסתכל על הסטטיסטיקה הנכונה, בדיוק כמו המספרים שהבאת פה.
הבעיה היא שבעידן הנוכחי אנחנו מוצפים במספרים וקשה מאוד לברור את המספרים החשובים. בדיוק בגלל זה אני אומר שהיה נחמד אם היה מגיע מישהו ועושה בזה סדר, קצת כמו שביל ג'יימס עשה בבייסבול

גיל 8 בנובמבר 2012

נכון מאוד. במשחק האחרון הוא השלים בדאון 3 13 מ17 ליותר מ200 יארד נגד הגנת ה3 דאון הכי טובה בליגה. 56% זה בכלל לא רע לרוקי. חלק מזה זה פספוסים שלו והבעייה היא להיות יותר עקבי וזה יגיע. מה שכן, הוא עושה דברים שמאנינג רק חלם לעשות אותם בעונה הראשונה שלו בקולטס כמו נו האדל.

austaldo 8 בנובמבר 2012

אני תמיד אומר שהסטטיסטיקה תמיד צודקת, אבל באופן סטטיסטי.
כדור ששוהה באוויר הרבה זמן זה לא טוב – אם תסתכל על קווטרבקים כמו פייטון, בריידי, רוג'רס או רותליסברגר תיראה שרוב המסירות שלהם זה טיל שאם הרסיבר לא תופס אז הכדור ניתקע לו בצלעות. קווטרבק שרוצה להשחיל כדורים דרך הגנות צפופות חייב ללמסור ככה.

ראיתי כמה מישחקים של אינדי השנה (אין על הגיים פאס) – היארדים אחרי התפיסה במיקרה של לאק זה בכלל לא קשור לאיכות של הרסיברים אלא לתיכנון של המהלכים בהתקפה של הקולטס. אם רסיבר מקבל כדור במסירה ארוכה לרוב ברגע שהוא יתפוס את הכדור הוא יעצר. לעומת זאת אם רסיבר מקבל כדור מהיר ומדוייק על הריצה שלו עם שחקנים שמוכנים ועושים לו חסימות הוא ישיג הרבה יארדים אחרי התפיסה. הקולטס לא עושים את זה הרבה וגם מישחק הריצה שלהם לא משהו ולכן בהתחשב בכל זה מה שלאק עושה עד עכשיו בהחלט ראוי להערכה. כשהקבוצה שלו תשתפר גם אחוזי ההשלמה שלו ושאר הסטטיסטיקות ישתפרו.

גיל 8 בנובמבר 2012

למי שרוצה לראות במה המודלים של סילבר ייחודים הנה כתבה טובה:

http://venturebeat.com/2012/11/07/data-science/

ניינר 8 בנובמבר 2012

אני גם חושב שמייק שאנאהאן הוא בלוף. כשאתה מקבל קבוצה כל כך מוכשרת אחרי דן ריבס, אתה חייב לצאת טוב. הבעייה היא שהוא ימשיך ברדסקינס ואלו הן חדשות מאד רעות לRG3 .
אני מאד מקווה שמה שראינו מאיליי בשבועות האחרונים זה איליי האמיתי.

משה 8 בנובמבר 2012

מעט טרחני אבל נראה לי שהתכוונת למאפילה ולא למעפילה.

מיקיג' 8 בנובמבר 2012

אם כבר טרחני, דוגמה ולא דוגמא (למרות שכמו אריאל, הרוב ממשיכים להתעקש על הא').

Ole 8 בנובמבר 2012

אני ראיתי את לאק ביום א' והוא היה פנומנלי. ל
א הייתי מתייחס יתר על המידה לשיא היארדים לק"ב רוקי, הוא שיפר אותו ביארד אחד (433) לעומת ניוטון וטאנהיל השיג מספר כמעט זהה מוקדם יותר העונה (431). זו הנוכחות שלו, הכריזמה שהוא מביא עמו למגרש והאמונה בניצחון שהוא מעניק לקולטס.
לכל אורך המשחק הוא הקדים את הגנת מיאמי בשני צעדים. הוא שולט בקו ההתקפה שלו, מגיב מצוין וגם נהנה אולי ממעט מזל (מסירות שהושלמו תוך כדי נפילה, שון סמית' מחמיץ לפחות שתי חטיפות שהיו לו ביד בטיימינג קריטי), אבל כפי שהסברת יפה, זהו פוטבול, משחק של אינצ'ים ושל מימוש האפשרות הניצבת בפניך (אקסקיושיין).

URLACHER 8 בנובמבר 2012

אני מסכים שאי אפשר להסכים. אף אחד לא יכול להגיד לי שנס ברצלונה של מנצ'סטר יונייטד נגד באיירן ב 99 לא חקוק בתור אחד ממשחקי הספורט המפתיעים בהיסטוריה. יותר מסופרבול 2007. בדיוק כמו שאפשר לקחת אספקט אחד של המשחק ולהראות שבגללו הוא מעניין יותר כך גם אפשר לקחת אספקט אחר ולהראות שהוא מעניין פחות.
בדיוק מאותה סיבה אי אפשר באמת לקבוע האם לאק יותר או פחות טוב מ RG3.מה שכן האמריקאים מזמן שמו את כל הז'יטונים שלהם בכל הנוגע להכרעות כאלו על סטטיסטיקה(עם תיבול של מעמד תרבותי) כאשר רק יכולת קלאץ' ואליפויות מתחרים איתה וגם זה לא תמיד.
עם כל הרצון הטוב זה עדיין היה ברור שגרין ביי, ניו אינגלנד, הג'איינטס, בולטימור ואו פיטסבורג, סן פראן ויוסטון יהיו בפלייאוףויילד קארד. אז זה עדיין לא כזה מפתיע נכון? אף אחד לא חושבחשב שקרוליינה וג'קסונוויל יפגשו בסופרבול?
באמצעות השיטה האמריקאית יש להן יותר סיכוי להשתפר עם השנים ולהחליף קבוצה אחרת בפלייאוף אבל כרגע גם פה המצב ברור יחסית.

יואב בורוביץ' 8 בנובמבר 2012

אני כל כך שמח על הכשלון הגדול והמתמשך של שאנהאן כבר שנים. כי אני עוד זוכר את התקופה איך כל עיתונאי ההייפ הציגו אותו כגאון פוטבול, כאיזה מאמן שהוא כל כך יותר חכם ומתוחכם מהיתר. ואני תמיד חשדן כלפי כאלה קביעות. וגם אף פעם לא אהבתי את ההתנשאות של שאנהאן ואת האופן שבו הוא ניסה לטפח את התדמית שלו כגאון.
בגדול, אני ממש נגד אתוס האללת המאמן. פה ושם באמת יש יחידי סגולה כמו ביל בליצ'יק ואלכס פרגוסון אבל הבעיה היא שהתקשורת והציבור מתייחסים להרבה יותר מאמנים כאל אלוהים. לא בגלל שהם כל כך אוהבים את אותם מאמנים אלא בעיקר בגלל שהם רוצים להציג את המשחק שאותו הם מסקרים כדבר אינטלקטואלי וחכם ומורכב במיוחד. אני לא אומר שהפוטבול אינו מורכב וחכם. הוא כן. אבל לתקשורת אין במרבית המקרים את הכלים כדי לבדוק ולדעת מי הם באמת המאמנים הכי טובים. ואז לוקחים אחד כזה כמו שאנהאן, שהצליח בתקופה מסוימת בנדבר בעיקר בגלל אלווי, טרל דייויס, הרסיברים והאופנסיב ליין, והופכים אותו ל"איש הכי חכם בפוטבול". לי הדברים האלה גורמים לחלחלה, ולכן אני כל כך מאושר מהכשלונות הממושכים של שאנהאן. רק מה? חבל שהתקשורת בחיים לא מודה בטעויות שהיא עושה, ואף אחד לא לוקח חזרה את השנים בהן התייחסו לשאנהאן כאל גאון.

מיקיג' 8 בנובמבר 2012

צודק, רק שתי הערות. אחד, שנאהאן חוטף כבר יותר מעשור, עוד בימים שלו בדנבר, כמעט אף אחד לא עושה לו הנחות. כן נשארו בעיתונות לא מעט שטוענים שהוא עושה עבודה מעולה עם ק"ב – וגם על זה אין הסכמה כבר – אבל כמאמן ראשי הרוב מסכימים כבר שנים שאין לו את זה.
שניים, בוא נבחין בין בליצ'יק לפרגוסון (שניהם שנואים עלי באותה מידה, למרות שלשניהם אני רוחש כבוד גדול מאד). עם כל הכבוד לבליצ'יק, בוא לא נשכח שיש לו את בריידי במגרש. אז נכון שיכול להיות לך בריידים בידיים ולא תדע להוציא מזה הרבה מדי (ראה מקרה דן מרינו ופייטון מאנינג), אז צריך לתת קרדיט גדול מאד לבליצ'יק, אבל עדיין, לדעתי, תמיד יישאר עליו מעין סימן שאלה שכזה. זה לא המקרה של פרגוסון, שהוא ככל הנראה גדול מאמני הכדורגל מאז ומעולם (שזה בפועל מסוף המאה ה-19…), בלי שום סימני שאלה.

ניינר 8 בנובמבר 2012

מיקיג' דווקא מקרה בריידי הוא הוכחה לגדולתו של בליצ'יק (בעיני המאמן מס' 2 אחרי ביל וולש). כמה מאמנים היו מבינים את הפוטנציאל של הבחור הרזה שנבחר 199 בדראפט והולכים עם זה עד הסוף מול פרנצ'ייז ק"ב לא רע בכלל כמו בלדסו? חלק גדול מהיות בריידי מה שהוא זה תודות לבליצ'יק. בשום מקום אחר הוא לא היה נהיה כזה מגה ק"ב.

גיל 8 בנובמבר 2012

אולי לפציעה של בלדסו יש קצת קשר לזה ולא לאיזה תכנון גאוני של ביליצ'ק?

ניינר 8 בנובמבר 2012

הוא התעקש על בריידי, גם אחרי שבלדסו החלים. להזכירך הוא היה פרנצ'ייז ק"ב. קצת קרדיט לא יהרוג אותך

גיל 8 בנובמבר 2012

מה זה התעקש? אם הוא לא היה מתעקש להמשיך עם הק"ב שהוביל אותו לזכייה בסופרבול הוא היה נצלב ובריידי היה פותח במקום אחר.

bradybunch 9 בנובמבר 2012

התעקש, גיל, זה לפתוח באותו סופרבול עם קווטרבק לא מנוסה, שזאת שנתו הראשונה בליגה ולא עם הפרצ'ייז קווטרבק שלך. כזכור, בריידי נפצע בגמר ה-AFC ומי שהחליף אותו היה בלדסו, שכבר מזמן היה כשיר. בלדסו ניצח את אותו משחק והוביל את הפטס לסופרבול. שם, אחרי שבועיים של התלבטות, בליצ'ק הלך עם בריידי, שהוביל אותו לזכייה ורק אז באמת התקבלה ההחלטה להעביר את בלדסו בטרייד ולהישאר עם בריידי.

מילא לא לפרגן, אבל לפחות לנסות לדעת את העובדות. בליצ'ק בהחלט היה יכול לוותר על בריידי. הוא כמובן יכול היה לוותר עליו הרבה קודם: בעונה לפני כן הפטס השאירו לא פחות מארבעה קווטרבקים בסגל שלהם לתוך העונה, שזה ממש חריג. הסיבה לכך הייתה קווטרבק אלמוני שנבחר בסיבוב השישי בדראפט, לא הרשים מספיק בשביל להיות המחליף המוביל, אבל הרשים מספיק בשביל להישאר בסגל. בריידי היה רביעי בעומק של הקווטרבקס באותה שנה. את שנת 2001 הוא כבר התחיל כמחליף ראשון וכך הגיע לעמדה בה הוא עולה כשבלדסו נפצע. כמובן, צריך להודות לג'טס ולאלת המזל על הפציעה, אבל בליצ'ק לחלוטין בחר בבריידי בדראפט וקידם אותו כאף אחד אחר לא ראה את זה.

גיל 9 בנובמבר 2012

אם ביליצ'ק כזה גאון וחשב שבריידי יהיה תותח אז למה הוא בחר אותו במקום ה199 ולא לפני כן? כנראה שגם הוא חשב שהוא כישרון די גבולי. אחרי זה כשהוא בסגל, למקום בדראפט אין משמעות ומי שטוב משחק ומתקדם למחליף ראשון.

מה שקרה ב2001 היה שבלדסו נפצע ובריידי היה הבא בתור. הוא ניצח 11 מתוך ה14 משחקים הבאים והיה ברצף של 6 ניצחונות רצופים לפני הפלייאוף. בלדסו לא שיחק ואי אפשר היה לדעת באיזה כושר הוא ישחק לכן ההחלטה לרכב על הגל לא מסובכת במיוחד, במיוחד כבארה"ב יש מוסר עבודה שאומר שאם שחקן מסוים מוביל אותך למשהו, אתה לא סתם שם אותו על הספסל. אם באמת היה רוצה לספסל אותו הוא יכל לעשות את זה לפני כן. גם ההחלטה לעבור לבריידי כנראה הייתה מתקבלת בלי קשר לפציעה של בלדסו. זה היה לוקח אולי עוד עונה אבל הסוף של בלדסו היה קרוב. אז מי כאן לא יודע את העובדות?

bradybunch 9 בנובמבר 2012

לא נראה לי שהוספת אי אלו עובדות משמעותיות, רק פירשת אותן כראות עיניך הלא מפרגנות. כמובן שבריידי היה כישרון גבולי, אבל הפטריוטס לקחו אותו ואחרים לא. והם גם דבקו בו בכניסה לאותה עונה כשהשאירו אותו קווטרבק רביעי. כידוע לך, יש גם שחקנים שלא נבחרים בדראפט בכלל. כל הכבוד ליוסטון, לדוגמה, שלקחו את פוסטר כאנדראפטד והפכו אותו לאחד הרצים הטובים בליגה. חלק מזה זה כשרון, חלק זה מערכת אימונים איכותית (זו של הפטס הוציאה גם מקאסל את מיטבו) וחלקזה תיאום מושלם בין ק"ב למאמן. מה היה קורה אילו בלדסו לא היה נפצע אין לדעת. הרבה ק"ב מתייבשים על ספסלי הליגה, קורט וורנר הגיע עד לליגה האירופית לפני שגילו אותו.

בכל מקרה בליצ'ק באותם ימים היה גאון הגנתי, שבנה הגנת ברזל שעל גביה נלקחו שלושה סופרבולים. בריידי היה גדול, אבל נחשב לקווטרבק עילית דווקא החל משנת 2006, כשהוביל קבוצה שפספסה את הסופרבול בגלל השמטה אחת קטנה. השילוב של בריידי בגדולתו והגנת הברזל של בליצ'ק הוליד את העונה ה(כמעט) מושלמת ב-2007. כזכור לך, ב-2008 כשבריידי נפצע הפטס הסתדרו ממש בסדר בלעדיו ולא התמוטטו. כשאתה מוסיף את בריידי למערכת שלמה של שחקנים שהם אובר אצ'יברס ואחרים לא הפיקו מהם את אותו הדבר, כמו וולקר ורודני הריסון, אתה מבין שלא הכל קרה במקרה. יש גם אימון מאחורי הדברים.

גיל 9 בנובמבר 2012

שוב, אם ביליצ'ק חשב שבריידי הוא כזה עילוי, הוא היה צריך לבחור אותו הרבה יותר גבוה בדראפט, ולתת לו לפתוח את העונה ב2001 על פני בלדסו כשיר. עובדה שהוא לא חשב ככה ורק הנסיבות הביאו אותו לשחק עם בריידי. אחרי זה, כשרואים כמה הוא מצליח, נורא פשוט לרכוב על הגל ולתת לו להמשיך לשחק. גם התפקיד שלו בקבוצה היה מוגבל הרבה יותר ממה שהוא היה 5 שנים אחר כך. ברור שהוא חשב שיש בו כישרון מסוים, אבל הוא לא צפה מה יצא ממנו.אותו דבר גם עם קורט וורנר אגב. שחקנים מקבלים הזדמנויות כל הזמן ואו שהם מנצלים אותם או שלא.

ואני מסכים איתך שביליצ'ק הוא מאמן הגנה מצוין ושהשיטה בפטריוטס היא מעל לכל, לא על זה היה הדיון.

בני 9 בנובמבר 2012

באמת? הסיבה שביליצ'יק והפאטס לקחו את הס"ב 2001 היה בגלל בריידי? בריידי נתן הופעות יציבות בשנים הראשונות שלו בליגה כשההגנה של הפאטס לוקחת את הטבעות. דווקא כשבריידי הפך לק"ב עלית אמיתי הוא הפסיק לזכות

ראובן 9 בנובמבר 2012

סימן שאלה אחד קטן לאלכס פרגסון… אחרי שהוא קיבל תואר סיר ממלכת אנגליה כל משחק של מנצ'סטר בתוך אנגליה נהפך להיות מושחת מיסודו… אם אתה אוהד מנצ'סטר בחיים לא תראה את זה, אבל זה המצב בממלכה, אם המלכה בחרה בך אין מי שיעז לעשות לך בושות

יוסי מהאבטיחים 8 בנובמבר 2012

אני בטוח שבשבתם לליל הסדר המשפחתי האח הגדול לבית מאנינג יספר שעות על הרייטינג קריירה הכביר שלו ועל כל שיאי העונה הרגילה שהוא צבר, בעוד האחר הצעיר סתם יבהה משועמם בשתי הטבעות שלו…
מיתוסים שלמים נבנים על צירופי מקרים שחזרו על עצמם יותר מדי פעמים.

גיל 8 בנובמבר 2012

זה לא משנה, פייטון עדיין גדול עליו בכמה מספרים.

יוסי מהאבטיחים 8 בנובמבר 2012

גדול עליו בהרבה מאד מספרים.
למעשה, גדול עליו בכל מספר למעט המספר החשוב באמת.

גיל 8 בנובמבר 2012

זה ממש לא המספר החשוב ביותר, צר לי.

עומרי 8 בנובמבר 2012

השורה התחתונה היא שלאק הגיע לקבוצה שהפסידה 14 משחקים בעונה והפך אותה למועמדת לפלייאוף. או לפחות תרם לזה מאוד.

גריפין מנגד הגיע לוושנגטון שעתה טרייד למעלה כדי לבחור בו, והעונה שלו גמורה.

bradybunch 9 בנובמבר 2012

עם כל הכבוד, לאק לא סתם הגיע לקבוצה מפסידה שהפכה למנצחת. הקולטס בעונה שעברה איבדו את הרצון לשחק בכלל, אם לא רדפו ממש אחרי הבחירה הראשונה ולאק. נוסף על כך, ההבדל בין השנה שעברה לשנה הזו הוא לא רק לאק. נכנס מאמן חדש, שהביא שיטת הגנה חדשה ושחקנים חדשים. אומנם לא מדובר בשחקני עילית, אבל הרוח החדשה בקבוצה קשורה גם בזה ולא רק בלאק. זה לא גורע ממה שלאק עושה – הוא הביא רוח חדשה לקבוצה גמורה. אבל את זה עשה גם גריפין. שניהם לא ימדדו בשנה הזו בכל מקרה, למרות שהגעה של הקולטס לפלייאוף תהיה סנסציה.

אם כבר השוואה, אז צריך להוסיף נתונים נוספים: עם כל חולשתו של הבית של וושינגטון, הבית של הקולטס גרוע בהרבה. במילים אחרות: לאק גם נהנה מלוח משחקים קל יותר, במיוחד עד עכשיו. בחצי השני של העונה צפויים לו שני מפגשים עם יוסטון ואחד עם הפטס. גריפין לא רק משחק בבית שלו, אלא גם מוצלב מול הבתים של אטלנטה, ניו אורלינס, פטסבורג ובולטימור. זאת הגרלה קשה שהוא לא יצטרך להתמודד איתה בהמשך.

אין ספק שלאק עדיין מרשים יותר כמוסר ובעיקר כמנהל משחק. אלא שגם גריפין עדיין לא סיים את הקריירה. למעשה היא רק התחילה.

ראובן 9 בנובמבר 2012

אני לא מבין את הוויקוח של גריפון מול לאק…זה כמו להשוות את וינס יאנג לג'יי קטלר (רציתי להשוות לליינרט שנבחר גבוה יותר, אבל הוא לא שיחק, בכלל)… שניהם נתנו עונה ראשונה טובה ולאט לאט נעלמו (קטלר עדיין משחק מחבואים מאחורי ההגנה של שיקאגו). אף שחקן לא נמדד לפי השנה הראשונה שלו, לא משנה כמה שיאי רוקייז הוא שבר שם (זכור לי אחד משנה שעברה שבמשחק הראשון שלו שבר את שיא יארדים למשחק ואחרי זה שבר את שיא TD דרך הקרקע ל QB והיום הוא מספר אחרי כל משחק שהוא לא מבין למה הקבוצה מפסידה).
השוויון בNFL הוא לא רק בבחירות דראפט, אלא גם בלוח משחקים, כל קבוצה משחק 6 משחקים בתוך הבית, עוד 4 לפי בית באזור השני שכל הבית משחק ואז 6 משחקים לפי חוזק שנה שעברה. זה כמעט 40% מהמשחקים. אז הקולטס קיבלו לוח משחקים של קבוצה בראשות פייטון עם QB שלא יודע איך משחקים בקולג', תוסיפו לזה את האפשרות של להפסיד בלי להיראות שאתה רוצה בחירה גבוהה בדראפט (לוח משחקים קשה, בלי QB מוביל ועוד תירוצים למיניהם) ותקבלו קבוצה עם ניצחון בעונה.
השאלה לגבי לאק היא מה הוא יהיה שווה שנה הבאה והלאה.
השאלה לגבי גריפין היא מורכבת פחות… כמה זמן יקח לו לשים אולטימטום, או שנהן או אני, אחרי הכל אלווי הוא הקווטרבק היחידי שהוא לא הצליח להרוס.

Comments closed