ביום שבו קורט קוביין מת

20 שנה עברו להם בלי ששמנו לב

בדיוק יצאתי מהמקלחות כששמעתי את הצעקות מכיוון המדרגות.

זיהיתי בקלות את הקול של א' ולא ייחסתי לזה יותר מדי משמעות. א' תמיד צעק.

הוא צעק לילה קודם כשהקפיצו את כולנו והמשקפיים שלו נעלמו לו ובמקום לתזז בילינו חצי שעה בלחפש את המשקפיים העבות שלו שאיכשהו הצליחו ליפול מבעד לחלון שהיה צמוד למיטת הקומותיים שאליה הוא טיפס כל ערב תוך כדי אנקות, אנקות שהתגמדו לעומת אלו שהמיטה שלו השמיעה כל פעם שהוא וכל הקילוגרמים העודפים שלו טיפסו עליה.

ואחרי שמצאנו את המשקפיים, שלמים למרבה ההפתעה, זחלנו.

תמיד זחלנו.

חשבתי שבאתי מוכן לצבא. קראתי את "מלכוד 22", ראיתי את "פלאטון", ידעתי שאני הולך לרוץ הרבה. אבל אף אחד לא הכין אותי לזחילה, הפתרון של צה"ל לשברי ההליכה.

בזחילה אי אפשר לרמות כמו בריצה. בריצה תמיד יהיה מישהו יותר איטי ממך. בזחילה אין דרך להתחמק – תאמינו לי, ניסיתי – מאבני החצץ החדות שהשאירו סימנים בלתי מחיקים על המרפקים שלך. יותר מאוחר כבר פיתחנו חסינות מסוימת, אבל באותם שבועות ראשונים שום דבר לא עזר. זה כאב ושנאנו את זה.

ואתמול, בגלל א', זחלנו עוד יותר. אז שנאנו גם את א'.

עכשיו הוא התקרב יותר והצעקות שלו היו ברורות קצת יותר.

"קורט קוביין מת! קורט קוביין מת!"

הוא החזיק את העיתון ביד אחת, תוך שהוא מנסה למשוך את מפלי השומן שלו במעלה המדרגות וצעקות בוקעות מגרונו הניחר, בעודו מתנשף.

בהיתי בו במין מבט מוזר.

מה לי ולקורט קוביין?

כן, לפני שלושה שבועות אולי היתה לו משמעות בחיים שלי. למעשה, נירוונה היתה הלהקה הראשונה שהתחברתי אליה באמת שלא היתה ישראלית. MTV לא היה לנו בבית ואת הקסטה של נירוונה בן דוד שלי קיבל במתנה כשעשה מנוי לאיזה עיתון, אבל אני התמכרתי מיד.

כשיצא In utero הייתי באותו יום בחנות, וזה אחרי שחיכיתי שעה ליד הרדיו במטרה להקליט את Heart shaped box בהשמעה ראשונה של קוטנר.

אבל עכשיו? קוביין היה איפשהו בסיאטל ואני פה, בצוקי עובדה, מקום שנראה רחוק מתל אביב הרבה יותר מאשר סיאטל הגשומה.

שבועיים של צבא עושים לך את זה.

היה את הבחור האוסטרלי איתנו בטירונות. השם שלו נשכח ממני לפני עידן ועידנים. גם לו שבועיים בצבא עשו את זה. הוא היה סוג של מתנדב או עולה חדש שחשב שבא לו להיות חייל. אחרי שבועיים הוא החליט שמספיק לו והלך הביתה.

במקום לבלות את השבת במנוחה, בזבזנו אותה בהסתובבות חסרת תכלית מסביב לבסיס וחיפוש בתוך בורות המים בשאיפה למצוא אותו שם עם כדור בראש, רק שנוכל לחזור למנוחה שלנו.

צבא עושה לך את זה.

בסוף גילו בצבא שהוא חתך הביתה ואת שאר השבועות שנותרו לנו עד סיום הטירונות העברנו מסדר אחר מסדר, סופרים את הנוכחים ומדווחים – מצבה 60, 55 נוכחים, שניים מטבח, שניים שומרים, אחד נפקד. שלא נשכח חלילה.

למה שניים שמרו? אחד על המגורים ואחד על הטנק.

כן, היה לנו טנק בטירונות. לא עלינו עליו אפילו פעם אחת. מתחילת הטירונות ועד סופה עלינו על טנק בדיוק פעם אחת – כשבדרך מהבקו"ם עצרו לנו בלטרון להראות לנו את הקיר עם 3000 פלוס חללי השיריון, החיל שממנו מתו הכי הרבה חיילים, כמאמר המפקד. זה היה בשביל לעורר מוטיבציה, הביקור. אין כמו חיילים מתים בשביל מוטיבציה.

לא, לא עלינו על הטנק שלנו. רק שמרנו עליו. שנזכור לאן אנחנו הולכים.

ובירידה לשטח היינו הולכים אחריו. ענני אבק מיתמרים מאחוריו ואנחנו מנסים לנשום בין כל האבק הזה. חבורת ילדים בלי טיפה של כושר שצריכים לסנן כמויות עצומות של פודרה ולשמור על שורה ישרה.

בסרטים תמיד מראים לכם את המסעות הצבאיים כאירוע כיפי שבו כולם הולכים ושרים. אין דבר רחוק ממסע צהלי יותר מזה. הקולות היחידים הם של החיילים הנאנקים תחת המשקל של הציוד המיותר שהם נושאים איתם. כף חפירה, למשל.

פעם אחת מעדתי על הקוליסים שזחלי הטנק יצרו ונקעתי את הקרסול. תתגבר, אמר לי המפקד.

התגברתי.

אני חושב שבכלל הטנק הזה היה שם בשביל להזכיר למפקדים שלנו איך הם הצליחו להמלט בעור שיניהם משעות של טיפולי טנקים, אפילו במחיר של לפקד על טירונים חסרי כל יכולת כמונו.

ולא היה מישהו חסר יכולת יותר מא'.

הוא סבל מעודף משקל שאותו נאלצנו לסחוב על האלונקה כל מסע אחרי הרוטינה הקבועה שלו – כניסה מתחת לאלונקה, עיקום הרגל, זעקה והשלכת האלונקה על היושב בתוכה באוויר. היכולת שלו להסתער היתה לא קיימת בעליל וגם לירות בנשק הוא לא ממש יכול כי לא היה מסוגל לעצום את עין שמאל, הבלתי מכוונת שלו.

אחרי שבוע שלם במטווחים שהוא הסתובב עם רטיה מטופשת על העין, לקצין שלנו נמאס והוא העביר אותו פשוט לירות ביד שמאל. מיותר לציין שאיכות הפגיעות שלו לא השתפרה יותר מדי.

אבל יותר מהפגמים שלו כחייל, הוא היה פשוט לא נורמלי כבן אדם.

אני יכול להגיד את זה עכשיו, בפרספקטיבה של 20 שנה, לא פגשתי – ואני בספק אם אפגוש – בן אדם יותר מחורפן ממנו. לא היתה עצם אחת שפויה בגוף שלו.

הוא היה מאלו שאנחנו רואים בסרטים, הגאונים המשוגעים. הוא הכיר בעל פה כל שיר וכל זמר ודיקלם לך אותם אם רצית או אם לא רצית.

לצערי, נאלצתי לבלות את שמונת החודשים הבאים קרוב מאוד לפה המדקלם שלו, לאחר ששובצנו לאותו טנק.

לילה אחד, במהלך הצמ"פ שלנו, כשתיזוזים כבר לא היו כל כך שכיחים, הוא החליט שהוא שמע את המפקדים מדברים בינהם על הקפצה בלילה. אז הוא בילה את הלילה על הרצפה, לבוש כולו וחגור באפוד, מוכן להקפצה. הקפצה לא היתה.

אבל הכי קשה להתמודד עם א' היה כשהוא ישן.

כשאתה חבר של מישהו לצוות, זה אומר בדרך כלל שאתם שומרים אחד אחרי השני, מה שהפך לסיוט מתמשך כי א' פשוט לא היה מסוגל להתעורר משינה.

פעם אחת, אחרי שניסיתי להעיר אותו שיחליף אותי במשך חצי שעה ללא הצלחה, שפכתי עליו חצי כוס מים. הוא התנפל עליי באגרופים שלופים. אני יצאתי בזול. הטען שלי ניסה להעיר אותו פעם אחת ויצא מזה באצבע שבורה.

מצד שני, זה הוציא אותו משריון אז אולי הוא הרוויח.

*

את א' פגשתי בפעם האחרונה לפני כ-15 שנה.

הוא היה רזה באיזה 30 קילו אבל עדיין משוגע עד העצם.

היינו יחד באותה פלוגת מילואים אבל הוא הגיע כדי להזדכות על הציוד ולהגיד שלום ולא להתראות.

3 שנים של סדיר ועוד שנתיים של מילואים הוא שרד, עד שהחליט לפתוח באש על רכב ישראלי שהתקרב למחסום שלנו בעזה מכיוון אשקלון, כדי שהצבא יחליט שאולי הוא לא מתאים לו בדיוק.

א' לא ממש היה היחיד שלא בדיוק התאים לצבא.

היה את י', ששמאל וימין היו מתבלבלים לו ברגעים של לחץ וכתוצאה הצליח לשלוח טנק עם ארבעה חיילים לקפוץ מעל תהום ולצאת מזה איכשהו בפצעים קלים בלבד. אותו י' החליט ערב שבת אחד באמצע הלילה שהוא יוצא הביתה וצעד יותר מעשרה קילומטרים לפני שמישהו עצר לו טרמפ.

מיותר לציין שהוא סיים את שירותו הצבאי כדת וכדין.

היה את ב', שלא היה מוכן לעלות על טנק והחלום שלו היה להיות חובש.

זאת בדיוק היתה הסיבה של הצבא לא לתת לו להיות חובש.

אז הוא ביים התקפת אלרגיה לאבק (אלרגיה לאבק בפודרה של שיזפון היתה שקולה למוות מיידי) ואחר כך התקף קלסטרופוביה בטנק. בסוף, כשנמאס לו, הוא התחיל להחמיץ פגזים בכוונה, שיחשבו שהוא תותחן גרוע. הוא קיבל שבת, אבל את המסלול הוא סיים.

ואז שלחו אותו להיות חובש.

אבל רובנו היינו סתם ילדים טובים. כאלו שלא בדיוק מבינים לאן הם הגיעו.

אני סתם נשענתי על העמוד בזמן שמירה והמפקד תפס אותי. התביישתי כשהוא סיפר לכל הפלוגה.

סתם, עוד חייל.

וכשקורט קוביין מת, רק א' היה יכול להתאבל עליו.

20 שנה בדיוק על היום. אני עדיין עושה מילואים.

עדיין לא בטוח לאן הגעתי.

MTV Unplugged: Nirvana

בלית ברירה
מכביבול – פודקאסט 007 – בין באר שבע לבאיירן

73 Comments

אלעד אחד 4 באפריל 2014

כתוב מעולה, אריאל.
אתה בטוח שאתה לא התסריטאי של "מטאל ג'קט"?

אריאל גרייזס 4 באפריל 2014

תודה. אתה יודע, לפני שהתגייסתי באמת קראתי את "מלכוד 22" וחבר של ההורים שלי הזהיר אותי שאסור לקרוא את זה לפני הצבא, כי אתה תגלה שכל מה שכתוב שם נכון. ואני משוכנע שלכל אחד ששירת בצבא היו רגעים שהוא הרגיש מתוך הספר. היה לי משפט צבאי שהרגיש בול כמו המשפט שיוסריאן עולה אליו.
אין סרט או ספר על הצבא שלא מבוסס על הצבא באמת. המקום הכי אסבורדי ביקום

בני 4 באפריל 2014

זה לא רק הצבא. כשאתה מתוודע לשוקי המניות אתה מגלה שהחוקים שהוא עובד בהם דומים מאוד לסינדיקט של מיילו מיינדרביינדר. כנראה שכל מערכת גדולה אם יותר מדי הנחות יסוד, כשאתה מפזר את הערפל לא תמצא הרבה הגיון

אריאל גרייזס 4 באפריל 2014

אשכרה. רק מדגיש עד כמה מלכוד 22 הוא ספר ענק, הדרך שבה הוא הצליח לתפוס את השיגעון שבמערכות האלו

אדם בן דוד 4 באפריל 2014

גם אני קראתי אותו לפני הצבא. העברתי את כל הטירונות בתדהמה עד כמה הוא מדויק אחד לאחד לטירונות שלי (מלבד ההפצצות והזונות).
ואני יותר ממסכים לגבי הסינדיקט. כשהתחלתי להיחשף לדירקטוריונים ומסמכי מדיניות- הייתי בשוק שזה בול אותו דבר (כותנה מיצרית והלירה הטורקית של פישמן למשל או קרדיט סוויס של נוחי).
עצוב.
יש לי חבר שירה לעצמו ברגל כדי לצאת משיריון.

עידו (jamie) 4 באפריל 2014

טור מעולה.
אני בטוח שהשבוע הקרוב יתן לך חומר לעוד טור…

shohat 4 באפריל 2014

יפה מאד. נהניתי לקרוא.

תומאס נוימן 4 באפריל 2014

וואלה גרייזס, החזרת אותי אחורה. גם אני הייתי בטירונות כשקוביין התאבד. בשבילי זו גם ככה היתה תקופה מחורבנת ולקחתי קשה את המוות, כי הייתי חסיד מושבע של נירוונה. מאותו רגע, בכל רגע פנוי בטירונות (ולא היו הרבה כאלה) חרשתי על האלבומים שלהם בווקמן (או דיסקמן לא זוכר). זכור לי מקרה אחד בשבוע שדאות. אני מחוץ לאוהל סיירים, לפני עלייה לשמירה, שומע את נירוונה. פתאום מגיע הסמל אריק עם פרצוף חמוץ ומאיים. "מה זה" הוא שואל. "נראה לך?!", ואז חוטף ממני את האוזניות ומקשיב. פתאום הבעת הפנים משתנה. "זה מ bleach לא?". אני מהנהן. "קח, תמשיך. איזה זין, הא"?
קורט קוביין אפשר את השיחה היחידה ביני לבין הסמל שלי בטירונות ואת הרגע הכי מאושר בו. אז תודה על זה. ועל הקול והכשרון והנגינה.

סופרפלי 4 באפריל 2014

סיפור יפה

fish & chips 4 באפריל 2014

משפט הסיום שלך , מזכיר את היום שבו מרילין מונרו מתה

https://www.youtube.com/watch?v=Gegrl4yb_WU

אריאל גרייזס 4 באפריל 2014

מעניין מי כתב את המערכון הספציפי הזה, כי הכותרת קצת התייחסה לאחד הסיפורים שאני הכי אוהב של עוזי וויל (שגם כמובן כתב לחמישיה) – "ביום שבו רצחו את ראש הממשלה"

גלן 4 באפריל 2014

חשבתי פעם לכתוב פוסט על קוביין אבל זה לא הסתדר וכבר לא יסתדר. אני התחברתי לקוביין ונירוונה בכל נימי נשמתי. אין לזה הסבר. זה אפילו היה בתקופה שכבר הבנתי שזה לא סביר ואני אחרי האוניברסיטה או לפחות בחופש ממנה ומי יודע אם אחזור.
ואז ראיתי אותו בפריז כשחייתי באירופא. ככה חודש וחצי לפני המוות . הבאזזוקס נתנו יופי של הופעת חימום וקוביין? הוא היה אנטיפט ומדכא. הנה פתאום ראיתי עכשיו שהעלו את זה ביו-טיוב. פתאום זה נראה הרבה יותר טוב (ההופעה חרא, אני אומר לכם)

http://www.youtube.com/watch?v=YjOBR01OTVw

הייתי כ"כ בדיכאון- עוד באותו הלילה נפרדתי מהחברה האנגליה שלי, שלא הבינה מה הופעה חרא עושה לבנאדם. למעשה חודש וחצי אחר כך כששמעתי על הפטירה כבר הייתי קצת מחוסן.
רק שהיה עוד אחד כזה בספורט שאליו נדבקתי כמו ילד חולמני.

וחודש אחר כך גם הוא הלך, באימולה. איירטון סנה. מאז אין איש שנוגע בי ככה. צריכת הספורט והמוזיקה שלי לא נפגעה בכמות , רק עברה לטייס אוטומטי.

זה לא טוב.

7even 4 באפריל 2014

זה טוב זה טוב:)

בר 4 באפריל 2014

טוב זרקת אותי 20 שנה אחורה לדעתי התגייסתי שנה אחרייך ולטנק ההזוי בסיירים. אני מאלה שאכן הצליחו לברוח מהטנקים במחיר של לפקד על טירונים. וכמה המשפט שלך נכון….

בני תבורי 4 באפריל 2014

תענוג. אבל אני רוצה לומר משהו מתחום ההתמחות שלי, דברים לא פופולריים: הוא לא היה הגדול מכולם אפילו לא בז'אנר שלו. יחד עם זאת, התעצבתי מאוד כשמת.

גלן 4 באפריל 2014

בני,
אני לא חושב שזאת נקודה רלבנטית.

בני תבורי 4 באפריל 2014

גלן,
אני חושב שאתה צודק. דיון כזה רלוונטי, אך לא כאן ולא בעקבות פוסט כזה.

גלן 4 באפריל 2014

בני, לקוביין הייתה איזו קוליות בעיקר בגלל שהוא התנגד לכל התוויות. ניסו לקרוא לו "הקול של דורו" והוא חשב שאלו שטויות ענקיות. לכן כל עניין גדולתו חסר פשקר בדור שלא חיפש גדולים.

בסך הכל הוא עשה משהו אחד יותר טוב מהשאר – לקח מוזיקה שהייתה עמוק במרתפי האינדי והוביל אותה בכנות מרשימה ל MTV יותר מכל אחד אחר. דבר אחר לא היה שם ואומר לך אחד שיודע על בטוח שהוא בין שלושת הראשונים שקנו את סרפר רוזה ו HOUSE TORNADO בבית התקליט (ואיפה מיקי קטן, מישהו יודע?).

בני תבורי 4 באפריל 2014

בית התקליט חיפה?

גלן 4 באפריל 2014

לא תל אביב. לדעתי או שהזדקנתי בחיפה זה היה התקליט בהרצל ובתל אביב בית התקליט בפינסקר. הראשון של דב זעירה והשני לא בטוח. ב 88 כבר הייתי בתל אביב. מיקי קטן היה מוכר למטה. אחר כך הוא הצטרף לדורלקס.

בני תבורי 4 באפריל 2014

בית התקליט בת"א אכן היה בפינסקר פינת בוגרשוב. לימים עברה לשם החנות "קצת אחרת" שנסגרה גם היא.

צור שפי 4 באפריל 2014

כל פעם שאני מנגב חומוס במאשאושה אני בוהה בכלום ממול ונזכר בבית התקליט.
תודה גרייזס, אחלה פוסט.

ניינר / ווריור 5 באפריל 2016

"חומוס" במשאושה? למה אתה עושה את זה לעצמך צור?

bb 4 באפריל 2014

האמת היא שתמיד חשבתי שנירוונה אוברייטד. אני יודע שזה דבר קצת מכוער להגיד, אבל לדעתי אם קורט לא היה מת אני לא יודע אם נירוונה היו מגיעים למעמד שבו הם נמצאים מאז מותו.

bb 4 באפריל 2014

וחשוב לי לציין שלמרות זה אני מאוד מעריך אות קורט ואת הלהקה שלו ואם הייתי בין החיים ב1994 אני בטוח שהייתי מרגיש בעצב גדול כשהוא מת.

משה 4 באפריל 2014

אני לא בטוח שמוזיקלית נירוונה אכן גדולים כפי שהם נתפסים היום אבל גם בזמן אמת (כמי שהיה בן 18-20) באותה תקופה הם נתפסו כפורצי דרך ומהפכנים. אני חושב שהמוות של קוביין אולי נתן עוד נופך למעמד שלהם אבל אי אפשר לטעון שהוא הביא אותם למעמד הזה.

bb 4 באפריל 2014

כמו שכתב גרייזס למטה, יכול להיות שאם הייתי נולד ב1980 ולא ב95 אז קוביין היה הופך לאליל שלי. בגלל שלא חוויתי את זה בזמן אמת, אז כשאני מאזין לנירוונה אני חושב "זה טוב, אבל על מה ההייפ?"

בלייק 6 באפריל 2014

מספיק להסתכל על רשימת האלבומים שיצאו ב- 1991, ולדעת ש- Nevermind הוא המוזכר ביותר והמפומפם ביותר – זה כנראה ראוי להערכה.
נירוונה נחשבה לענקית בזמן אמת. מהפכת הרוק האחרונה (עד היום, אולי לעולם) היתה אז בשיאה (ובאופן רשמי הסתימה עם המוות של קוביין, שלא לדבר על ה- MTV Unplugged של… נירוונה שיצא לקראת סוף אותה שנה).
נירוונה הצליחה לתרגם זעם טבעי עצור וחוסר יכולת לפרוק אותו למילים פשוטות ולמלודיות פשוטות. למעשה קוביין רצה לעשות פאנק, האסימון נפל לו אחרי שהוא שמע את הפיקסיז (ציטוט חופשי).
כל ההייפ הזה ייצר באזז, כסף ועבודת אלילים (כמו תמיד), והתקשורת וההמונים חיפשו לה פנים. הפנים הכי יפות/מיוסרות בסביבה היו קוביין. הוא, אגב, שנא את ההערצה העיוורת הזאת ואת הפיכתו לפנים וקול של דור. מזכיר בהקשר הזה את בוב דילן, שניסה להתחמק מהתוויות האלה בכל כוחו ופשוט לעשות את שלו.

אופיר 4 באפריל 2014

אף פעם לא הבנתי את ההייפ מקוביין. תמיד העדפתי מוזיקאים שיודעים לנגן.

אופיר 4 באפריל 2014

ההייפ *סביב* קוביין.

בני תבורי 4 באפריל 2014

אופיר,
קוביין לא היה רק זמר ונגן גיטרה, הוא היה יוצר מכונן שדיבר גם בשם אחרים.

אופיר 4 באפריל 2014

בני, אלה עניינים של הרגש, ואין לי כוונה לחלוק עליהם.
הבן אדם עשה מוזיקה שנגעה למליוני אנשים, ומה שאני או אחרים חושבים לא ישנה את זה.

אריאל גרייזס 4 באפריל 2014

הטור הזה הוא לא על קוביין, כמובן, אבל אני אגיד את זה עליו ועל נירוונה – היית צריך להיות חלק מדור מסוים ולהיות בן גיל מסוים כדי שתוכל לקבל את מלוא ההשפעה של קוביין. למי שגדל בשנות השמונים, קוביין באמת היה קולו של דור שלם. אני זוכר את עצמי בשמירות מזמזם שירים פעם אחר פעם של נירוונה כי הם פשוט ישבו עליי בול. היו לי שני חלומות בתור נער מתבגר – לראות את לארי בירד משחק בלייב ואת נירוונה בלייב ושניהם לא התגשמו לצערי. המוזיקה של נירוונה, אולי בגלל שיש כל כך מעט ממנה, למי שבגילי היא מוזיקה מושלמת

bb 4 באפריל 2014

בגדול אתה צודק. אם הייתי נער מתבגר שכועס על העולם בתחילת שנות התשעים, אז סביר להניח שנירוונה היו הופכים למשהו מאוד משמעותי בחיי.
ואולי העניין שאני לא ממש מבין מה זה "קולו של דור". נולדתי בשנות התשעים, והייתי נער מתבגר שכועס על העולם בסוף העשור הקודם (ויכול להיות שאני עדיין כזה) ומדובר בתקופה שבה הMTV כבר מת ויש לנו את האינטרנט, מקום שבו אתה יכול למצוא את המוזיקה שלך בלי העזרה של האם טי וי והרדיו ואתה יכול לגלות מאות להקות ואמנים וסגנונות שאתה תאהב, והן יהיו שונות לגמרי מהלהקות והסגנונות שנער אחר בן אותו גיל אוהב. אין משהו שממש מחבר את בני הדור שלי, או במילים אחרות, אין לנו קול.

MOBY 4 באפריל 2014

וכמה שנים אחר כך פירקנו את העיר השניה

גלן 4 באפריל 2014

נדמה לי להמשיך בנוסטלגיה שהעיר השנייה היה להיי ויי מה שנברמיינד היה לפיקסיז. פחות חדשני , יותר נגיש.

MOBY 4 באפריל 2014

דור אחר זכרונות אחרים.

יואב 4 באפריל 2014

קורט היה סונג רייטר עצום.
אני חושב שהפסדנו את השיא היצירתי שלו.

סופרפלי 4 באפריל 2014

+1

אלון 4 באפריל 2014

נהדר. יש לנו קבוצה בוואטסאפ של בני מחזור שלי מהטירונות. חברה שהלכו אחר כך ביחד למסייעת. יותר מ 20 שנה עברו אבל כלום לא השתנה. א" נשאר א' וב' נשאר ב'.

שחר ד. 4 באפריל 2014

יש אנשים שנועדו לחיות כמו פרפר, חיים יפים וקצרים.

תודה על הסיפור אריאל.

7even 4 באפריל 2014

סיפורי הצבא שלך תמיד זכורים לי לטוב עוד מתקופת הפוסטים של הפוטבול בוואלה.
רק שהפעם זה לא נגמר בקדימון.
מעולה!

יניב פרנקו 4 באפריל 2014

לשחרר את ווילי 1
לשחרר את ווילי 2
לשחרר את נובמבר 3

יניב פרנקו 4 באפריל 2014

אכן

סימנטוב 4 באפריל 2014

גם חושב שנירווה לא כל כך גדולים. לטעמי יש שלוש להקות מעל כולם חיפושיות, לד זפלין, ופינק פלויד (הראשונה והשנייה קרובות לליבי) הלהקות האלה פותחות את הצ'אקרות דור אחרי דור הנוער נכנס לעולם של המוזיקה דרכם. עברתי להקות (יס, ג'נסיס, ג'נטל ג'יינט, ג'טרו טול, ון דר גראף, רדיוהד ועוד…) אבל רובן לא כל כך משמעותיות כפי שחשבתי פה ושם היו להן הבלחה close to
the edge, thick as a brick, foxtrtot, selling england
אבל את מבחן הזמן הן צלחו פחות.
ד"א אם מדובר על גדולים היוטיוב הזה קרע אותי… בסיס ענק מדבר על מפגש עם גדול הגיטריסטים (לא זוכר אולי העלתי אותו בעבר)
http://m.youtube.com/watch?v=eo-lBnTc3So
אריאל הפוסט מעולה וכתוב נהדר, תודה

Matipool 4 באפריל 2014

מעולה , אריאל .
מאד אוהב את סגנון הכתיבה הזה .
אהבתי את נירוונה אבל ברגוע . הייתי כבר בן 24 בערך כשהם עלו לגדולה ואני מניח שאם הייתי צעיר יותר אז היייתי יותר בעניין .
באותה תקופה אהבתי בטירוף את rem . קוביין ומייקל סטייפ התחברו מאד לאחר שנירוונה התפרסמו ואני זוכר שקוביין אמר קצת לפני מותו שהוא היה מאד רוצה לכתוב שירים מושלמים כמו סטייפ .

אסף THE KOP 4 באפריל 2014

הייתי ב-outback האוסטרלי באותה עת.
שם לא כל-כך שמעו על נירוונה או על קורט קוביין.

שמעתי על מותו רק מס' חודשים אח"כ.

martzianno 4 באפריל 2014

בוא נבין דבר אחד על קוביין: מעטים היו כותבי המנונים כמוהו. הבנאדם ידע לקחת אקורד וחצי ולהפוך אותו ללהיט היסטרי. זה בפן המוזיקלי.
מעבר לזה, nevermind, סימן את מותו של הרוק-נ-רול. אני יודע שיש שיתווכחו איתי, שהוא לא מת, שהוא עדיין חי ובועט וכל זה. זה נכון בגדול רק שהרוק הפך לנישה אחרי נירוונה. כמו שכל הז'אנרים הפכו לנישות. לאו-דווקא בגלל קוביין, הוא פשוט היה שם כדי לסיים את זה.

ובעניין מילכוד 22:
עיתונאי שאל פעם את ג'וזף הלר מדוע הספרים שכתב אחרי מילכוד 22 לא מתעלים לאותה רמה. והלר ענה לו: אתה מכיר הרבה ספרים שמתעלים לרמה של מילכוד 22?
אין מה לדבר. גאון.

ניצן פלד 4 באפריל 2014

הנקודה שלך לגבי הלר הזכירה לי את הטענה של איציק זוהר מהשבוע באולפן האלופות, לגבי בנים של כדורגלני על.

אנדר 5 באפריל 2014

כן… בקשר לזה..

"מעולם לא היה כוכב גדול שהבן שלו היה כוכב גדול ממנו".
צ'זרה מאלדיני, כוכב מילאן בשנות החמישים והשישים. פאולו מאלדיני היה בנו.
פרנק למפארד האב היה כוכב ווסטהאם בשנות השבעים והשמונים. פרנק למפארד הבן מככב כיום בצ'לסי. אחד מגדולי השחקנים האנגלים אבר.
מרק צ'מברליין – שחקן סטוק סיטי ושחקן נבחרת אנגליה. בנו הוא אלכס אוקסלייד צ'מברליין, שחקן נבחרת אנגליה וארסנל. חכו, יש עוד:
סרחיו בוסקטס – אז אבא שלו היה שוער ברצלונה בין 1990 ל-1999.
פין לאודרופ (חח אמרתי פין) היה כוכב נבחרת דנמרק. בניו, מיכאל ובראיין היו כוכבים גדולים ממנו.
אביו של פלה, דודיניו, גם כן היה שחקן גדול בזמנו. פלה, במקרה, היה שחקן גדול ממנו.
גם אבא של צ'אבי אלונסו היה שחקן גדול. אגב, נבחרת ספרד, למשל, חצי מהשחקנים שלה הם בנים של כדורגלנים לשעבר. החצי השני: בנים של מאמנים.

קרדיט לגולש 'בסטטוס ספורט' בפייס

אריאל גרייזס 5 באפריל 2014

זה אוריאל דסקל כתב. לטעמי, 500 מילה שמתבזבזות על אידיוט כמו איציק זוהר

Yavor 5 באפריל 2014

אהבתי מאוד את "אלוהים יודע" שלו.

אריאל גרייזס 5 באפריל 2014

גם אני אהבתי אותו, אבל זה עדיין לא מתקרב לגעת בגבהים של מלכוד 22.
דרך אגב, זה נכון לגבי הרבה מאוד ספרי בכורה של סופרים שכותבים חצי אוטוביוגרפי. אני מאוד אוהב את ניק הורנבי, אבל Fever pitch הוא חמש דרגות מעל כל שאר הדברים שהוא כתב. שיניים לבנות של זיידי סמית זה משהו שהיא לא תוכל להתקרב אליו ובטח יש עוד דוגמאות שאני לא זוכר כרגע.

זה משנה 7 באפריל 2014

נאמנות גבוהה לא פחות טוב.

ברק 4 באפריל 2014

כשהייתי בצופים היה לנו פטיפון (בהחלט היה ישן כבר אז) היו רק שני תקליטים: סיפורי התנ"ך לילדים, כתב מאיר שלו מקריא שלמה ארצי וNeverMind.

כשהייתי בסיאטל לאחרונה, הלכתי למוזיאון המוסיקה (EMP למי שבאזור), במקרה היה יום גשום (ברצינות, עד אז חודשיים בקושי ירדה טיפה), ובמקרה גם המוזיאון היה פתוח בחינם באותו יום. אפילו שאירועים המוניים זה ממש לא כוס התה שלנו הכרחתי את אשתיץ נדחפנו לאגף של נירוונה, הצטלמנו עם המזכרות, ועפנו משם. לא הייתי סולח לעצמי אחרת.

Yavor 5 באפריל 2014

תקליט נהדר של סיפורי התנ"ך!! כבר מחכה שהגדול יגדל עוד קצת כדי להשמיע לו (זה עדיין קיים איפשהו?)

יוני 4 באפריל 2014

אחלה פוסט. מה עם זורק? אתה לוחץ עליו שישלח דוח סיכום מסע?

red sox 5 באפריל 2014

לא כל כך מזמן, 5 וחצי בבוקר.
משאיר בבית החולים אישה וילדה בת שעתיים ונוסע הביתה לנסות לישון כמה שעות. מדליק רדיו כדי לא להירדם על ההגה ושומע את הצלילים הראשונים של זה https://www.youtube.com/watch?v=mcXYz0gtJeM

מבין שהשיר הזה לעולם כבר לא יישמע אותו הדבר.
מבין ששום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.

טקסט מצוין, אריאל.

עידו גבעון 5 באפריל 2014

מרגש.
אהבתי ומזל טוב.

ירוק 5 באפריל 2014

מעולה אריאל, פוסט מעורר זכרונות (מלאים בחול של שבטה).

לגבי קוביין – לא יודע אם כולם מכירים, אבל אהבתי את הדרך שבה הנציחו אותו בעיר הולדתו, אברדין: http://en.wikipedia.org/wiki/File:Welcome_to_Aberdeen_cropped.jpg

Yavor 5 באפריל 2014

אריאל – יופי של פוסט. אני הגעתי לצוקי עובדה שנתיים אחריך (נראה לי שאתם הייתם בסיירים ולא כפי שכתבת), ולהפתעתי נהניתי בטירונות. מה שבטוח, בניגוד לטנק שהיה אצלכם "אלא לראותו בלבד", לנו לא נתנו להתקרב אפילו ללבנת חבלה עד שלא באמת ידענו מה עושים איתה…

אריאל גרייזס 5 באפריל 2014

אנחנו עוד היינו בצוקי עובדה, לסיירים עברו בערך מחזור או שניים אחרינו, אחרי שנתנו את צוקי עובדה להנדסה קרבית. היום גם סיירים אין, הכל בשיזפון (המקום הכי מגעיל ביקום וכזה שצריך סיפור בפני עצמו)

שלו 5 באפריל 2014

סרט חובה לפני גיוס באותה עת "שתי אצבעות מצידון".

בני תבורי 5 באפריל 2014

צביק'ה קרצנר, התסריטאי של "שתי אצבעות מצידון" היה המורה שלי בקורס תסריטאות. תענוג!

ערן קאלימי 6 באפריל 2014

ואביגדור וויל שערך את הסרט הסתכל עלי בשיעור האחרון שלי אצלו ואמר לי "אתה תהיה עורך".
בן זונה, דן אותי לחיים של תסכול.

אריק 5 באפריל 2014

לא יודע מה היה בקוביין אבל אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את רוח נעורים עד היום. עצרתי את האוטו בצד והקשבתי. היה שם משהו.

דובי מילר 5 באפריל 2014

אריאל תודה.

אני גיליתי את נירוונה מאוחר, מאוחר מאד, מאוחר מדי, זו מעין למידה לאחור מבחינתי.

יעל 5 באפריל 2014

טור מעולה.
ואת מלכוד 22 מצאתי בתחתיתו של ארון חומרים סודיים בבסיס שלי, וגמעתי את כולו במהלך משמרת לילה ארוכה.

רובי פאולר 5 באפריל 2014

טור מצוין!
אפשר למלא אתרים שלמים בסיפורי צבא / טירונות / מי ישן במיטה מעליי…

אריאל גרייזס 5 באפריל 2014

אין ספק, זה בקושי סיפורים משבועיים וחצי של טירונות. הייתי יכול לכתוב ספר

גיל 6 באפריל 2014

קוביין באמת היה מעולה לזמנו וצריך היה להיות בגיל המתאים באותה תקופה כדי לחוות את זה. אבל זה בדיוק מה שנשאר ממנו, ריח לתקופה שונה שלא תחזור עוד. במבט לאחור השירים שלו לא רעים אבל לא היו נכנסים אצלי לרשימת הכי גדולים. הזעם והטוטאליות שבהם היו אלו שגרמו לאנשים להמשך אליהם.

ניינר / ווריור 5 באפריל 2016

באותה תקופה הייתי מנהל הלייבל גפן בהד ארצי וכל העניין הזה בא לנו בשוק מאד גדול. היו לנו הרבה ציפיות מהלהקה הזו מן הסתם.
ייתכן ונירוונה קצת אוברייטד ובגלל מותו של קוביין היא זכתה למעמד מיוחד אבל עדיין זו להקה מצויינת. IN UTERO הוא אלבום אדיר בעיני וגם האנפלאגד הוא אלבום משובח.
עם זאת, אין ספק שזו היתה התקופה המרגשת האחרונה ברוק'נרול ובעיני נושאי הדגל של התקופה הנפלאה הזו היא אליס אין צ'יינס עם ליין סטיילי זצ"ל והגיטריסט המופלא ג'רי קנטרל.

Comments closed