סיכום שבוע שש

הווינריות של דאלאס (כן, דאלאס), הפריצה של קליבלנד והאיכות של אהרון רוג'רס, הכל בסיכום השבוע.

עוד שבוע, עוד משחקים מצוינים ועוד הפתעות. בואו נראה מה היה לנו.

דאלאס – סיאטל

נתחיל מהסוף. אחרי עבירה טפשית של התקפת דאלאס שעצרה את השעון במקום להוריד אותו לאיזור ה-30 שניות, סיאטל קיבלה את הכדור עם קצת יותר מדקה, בפיגור ט"ד, עם הקהל הביתי מאחוריה, ולא יכולת שלא לחשוב – וואלה, הנה זה קורה שוב. בכל זאת, דאלאס.

שני מהלכים אחר כך, דאלאס חוטפת את הכדור, גיים אובר.

כשאני מנסה להסביר לעצמי מה שונה בדאלאס של השנה משנים קודמות, הייתי אומר שזה בדיוק זה. האמונה בעצמם. נראה שהסוואגר שלהם חזר.

כמובן, אלו הקאובויז, קבוצה ששכללה את אומנות הבעיטה בדלי (אותה המציאה באפלו, דרך אגב) לגבהים מרשימים, אז הכל הוא בערבון מוגבל – ועדיין, נראה שדאלאס הזאת שונה מקודמותיה.

תראו כמה זה קשה לנצח בסיאטל. הקבוצה המקומית נראתה פשוט גרוע. ווילסון לא היה קיים כל המשחק. משחק הריצה נעלם. ההגנה לא הצליחה באמת להפריע לרומו והרסיברים שלו הצליחו למצוא את הפרצות בהגנת סיאטל. ודימארקו מורי המשיך עם הרצף האדיר שלו של משחקים עם יותר ממאה יארד.

ועדיין, סיאטל היתה רחוקה עצירה אחת, דרייב אחד טוב, מלנצח את זה. ניצחון מהסוג הזה הוא בהחלט ניצחון מגדיר עונה.

השאלה החשובה באמת היא איך דאלאס תצליח להתמודד עם הלחץ הזה. אני צופה שיהיו נפילות בהמשך. טוני רומו, כמו שאמרתי שבוע שעבר, הוא מסוג השחקנים שמסוגל להביא לך נפילות גדולות ואם וכאשר זה יקרה (וזה יקרה), זה יהיה אתגר מאוד גדול לדאלאס להתמודד עם הלחץ הזה.

לגבי סיאטל, היא כבר מתחילה להיות בבעיה.

קודם כל, היא לא נראית כמו הקבוצה שלקחה אליפות שנה שעברה. נדמה שווילסון צריך לאלתר יותר מדי (שיא הריצה שלו בשבוע שעבר הוא דוגמא לבעיה, לדעתי, ולא לפתרון) וברגע שמרשון לינץ' נעצר – מה שקורה יותר מדי פעמים העונה – הכלים ההתקפיים שלהם מאוד מוגבלים.

ההגנה שלהם עדיין לא רעה בכלל, אבל בדיוק כמו בהפסד הקודם שלהם לסן דייגו היא בילתה הרבה יותר מדי על המגרש (38 דקות מול 22 בלבד של ההתקפה של סיאטל) ובמצב כזה, גם ההגנה הכי טובה תתעייף ובסוף תיתן את הנקודות.

בעיה נוספת של סיאטל היא שהיא הולכת ומתרחקת מאירוח הפלייאוף כולו בבית שלה – אם בכלל. גם הניינרס וגם הקארדינלס מאיימים לה על ראשות הבית, וגם אם הם לא יקחו אותו ממנה, הבית הזה מספיק קשה כדי שהסיהוקס יסיימו את העונה עם 4-5 הפסדים, מה שיבטיח שלא יהיה להם ביי עד סוף השנה (טוב, כמעט יבטיח. כשאני מסתכל על שאר הבתים, קשה לי לראות עוד קבוצה, חוץ ממי שתצא מבין דאלאס/פילי בראשות ה-NFC מזרח, שעשויה לסיים עם פחות מארבעה הפסדים).

והאמת הפשוטה כרגע זה שאם בבית סיאטל הרגישה כמעט בלתי מנוצחת, הרי שבחוץ היא רק עוד קבוצה מבין הרבה קבוצות טובות. זה המשבר הראשון שפיט קארול צריך להתמודד איתו מאז הגיע לקבוצה הצפונית, נראה איך זה ילך לו.

דרך אגב: מה הקטע של פרסי הארווין שמתעקש להוציא את הכדור עמוק עמוק מהאנדזון שלו פעם אחר פעם רק כדי לתת להתקפה שלו להתחיל באיזור ה-10-15 יארד? אין לו מאמן שיגיד לו אחרי פעם-פעמיים שזה לא עובד ושיוריד ברך?

קליבלנד – פיטסבורג

שבוע שעבר לא ראיתי את המשחק של קליבלנד בטענה שלא מדובר בקונטנדרית, אבל כנראה שמעכשיו צריך להתחיל להתייחס אליהם ברצינות. יותר מזה, אחרי שראיתי אותם פעם שניה העונה, הם בלא ספק הופכים לאחת הקבוצות האהודות עליי בליגה, אם לא האהודה ביותר (אחרי הפטס, כמובן).

קשה שלא לחבב את קליבלנד. גם אם נשאיר את המורשת הלוזרית שלהם בצד (וזה משהו שקצת קשה לעשות. בכל זאת, קליבלנד) הרי שזאת קבוצה מעוררת אמפטיה. השם הגדול ביותר שלהם בכלל יושב על הספסל. תהרגו אותי אם גם אחרי המשחק הזה אני מסוגל למנות שחקן הגנתי אחד שלהם ובהתקפה יש להם מין אוסף שחקנים לא מוכרים או כאלו שאף אחד אחר לא רצה.

ולמרות זאת, הם פשוט משחקים פוטבול נכון.

הויר, כמו שכבר אמרתי אחרי המשחק הקודם שסיקרתי אותם, הוא סוג ק"ב שפשוט לא עושה שטויות. לא זוכר מסירה אחת לא טובה שלו כל המשחק או אפילו החלטה שגויה. ולפעמים הוא עושה דברים שגורמים לך לאהוב אותו עוד יותר, כמו בלוק שהוא קפץ אליו כמו מתאבד שיעי אחרי פאמבל שהראנינג בק שלו תפס.

 Hoyer1

כיף לראות. הויר

אבל הסוד הגדול כרגע של קליבלנד הוא בקווים. קו ההתקפה שלהם פשוט עושה עבודה נהדרת. אף לחץ לא מופעל על הויר ולכן לא פלא שהוא מצליח להיות אחד הק"בים הכי טובים בליגה היום. אבל קו ההתקפה לא מסתפק בשמירה על הויר, הוא גם פותח חורים מצוינים לראנינג בקס שלו וההתקפה של קליבלנד מתקתקת ומאוד מאוזנת. הדבר שהכי הרשים אצלם זה שלמרות פתיחה מאוד גרועה ורבע ראשון שבו הם לא עשו כלום, הם לא שינו את התוכנית והמשיכו לדחוף את הכדור עד שזה הצליח, מה שמעיד על קבוצה מאומנת היטב, שזה לא דבר טריוויאלי אף פעם.

מהצד של פיטסבורג, מדהים איך קבוצה יכולה לאבד את הזהות שלו תוך זמן קצר כל כך.

כשדיברת על פיטסבורג בעשור האחרון (ואולי בעצם מאז שנות השבעים) ידעת שתקבל קבוצה קשוחה שתדחוף לך את הכדור לגרון ולא תיתן לך לנשום בהגנה.

אני לא בטוח אם זאת הפרישה של שחקנים קשוחים או השינוי בחוקים של הליגה שלא נותן יותר להרביץ כמו פעם, אבל לפיטסבורג הזאת אין יותר את האופי שהתרגלנו לקבל. יש עדיין את פולומאלו הקשוח (אם כי הגיל עושה את שלו) וביג בן הוא עדיין אחד הקשוחים בשטח ועדיין מצליח להחלץ מלחץ של ההגנה כדי להוציא מסירות – אבל זה פשוט לא זה.

תוסיפו לכך את חוסר הכשרון ההתקפי שכבר דיברתי עליו, כשלביג בן יש בעיקר את בראון לעבוד איתו ונאלץ לזנוח את משחק הריצה עם השחקן היחיד שיכול לעשות שם משהו (לבון בל), ופיטסבורג היא היום פשוט קבוצה בינונית שמתקשה ליצר נקודות, במיוחד ברד זון, אז חוסר הכשרון שלהם מאוד בולט לעין.

דרך אגב: רק לי הסיפור של הויר ומאנזיל מזכיר נורא את מה שקרה עם דרו בריס ופיליפ ריברס?

 גרין ביי – מיאמי

מיאמי צריכים לצאת מאוד לא מרוצים מהתוצאה של המשחק הזה, למרות שהם היו הקבוצה הפחות טובה על המגרש.

למה? כי במחצית הראשונה הם היו טובים הרבה פחות. טינהייל, שהולך ומתברר כק"ב בינוני ולא יותר, נחטף פעמיים, ההגנה של גרין ביי שלטה במשחק ועדיין ההגנה של מיאמי הצליחה ללחוץ מספיק כדי להצר את צעדיו של רוג'רס (האיש לא ניתן אף פעם לעצירה לגמרי) ולבלום את משחק הריצה הבינוני של גרין ביי, כדי לרדת בפיגור מינימלי למחצית.

בחצי השני, מיאמי עשו שינויים נדרשים – בדיוק כמו שראינו אותם עושים מול ניו אינגלנד במשחק הראשון של העונה (מצטער, לא ראיתי אותם מאז אז קשה לי לדעת כמה זה משקף) – התחילו להריץ יותר את הכדור, טינהייל עבר למסירות קצרות בלבד וגם נתן ריצה מאוד יפה שפתחה את המשחק והדולפינס היו בעמדה מצוינת לניצחון.

קבוצות טובות יודעות לנצל מצבים כאלו. אבל מיאמי היא קבוצה בינונית בלבד והקהל הביתי שלה פשוט לא מספיק כדי לדחוף אותה בנקודות כאלו.

ומצד שני, יש את אהרון רוג'רס.

ניסיתי להסתכל על רוג'רס כל המשחק ולהבין מה עושה אותו כל כך טוב.

הוא יודע לצאת מחוץ לפוקט כשצריך וגם להשיג כמה יארדים בריצה אם יש צורך. הוא יודע לקרוא הגנות יפה. אבל מעל הכל, יש לו יכולת שחרור כדור מהירה בטירוף (בניגוד, נניח, לבריידי שצריך להשלים את כל התנועה על מנת להוציא כדור איכותי למרחק של יותר מ-10-15 יארד וזה מה שהופך אותו לתלוי כל כך באופנסיב ליין שלו) וזה הופך אותו לקשה מאוד לעצירה.

לגרין ביי יש עדיין לא מעט בעיות. משחק הריצה שלהם לא מספיק טוב והאופנסיב ליין – למרות שיפור מסוים – רחוק מלהיות מספק.

מה שכן, רואים שיפור ניכר בהגנה של הקבוצה, שהצליחה להפעיל לחץ לא רע על טיינהיל ובעיקר לשמור את הרסיברים שלו בצורה טובה. יחד עם אהרון רוג'רס, לטעמי הפאקרס הם עדיין הטים-טו-ביט ב-NFC צפון.

סן פרנסיסקו – סט לואיס

כתבתי פה את זה כבר בעבר – אם הארבו איבד את חדר ההלבשה של הניינרס, הייתי שמח שהמאמן של הקבוצה שלי יאבד את חדר ההלבשה ככה.

זה לא היה משחק גדול של הניינרס. הם פתחו את המשחק רע מאוד וההתקפה שלהם פשוט לא הצליחה לעשות כלום בחצי הראשון. נראה היה שהם לא מצליחים לחבר שני מהלכים.

אלא שאז באה מסירה של קפרניק ממש עם סיום המחצית לט"ד אדיר שצימק ל-4 ולחצי השני עלו ניינרס אחרים, וזה התבטא בעיקר בהגנה.

למעט 3 נקודות לקראת סיום המשחק, שלא שינו יותר מדי, ההגנה של הניינרס שיתקה לחלוטין את ההתקפה של סט לואיס שדי חגגה עליה בחצי הראשון, ועם היכולת של פרנק גור להשיג יארדים ושל קפרניק להריץ את ההתקפה בהצלחה – זה כל מה שהיה צריך.

זאת פעם שניה העונה שאני רואה את ההגנה של הניינרס עולה במוד כזה בחצי השני (פעם קודמת זה היה מול פילי) ואי אפשר שלא להתרשם.

כמו שכתבתי במשחק הקודם עם מיאמי – קבוצות טובות יודעות לנצח משחקים כאלו שבהם לא הכל הולך. וזה בדיוק מה שהניינרס עשו. שמרו את עצמם קרוב בחצי הראשון, לא נשברו ונתנו פוש הגנתי מצוין בחצי השני. כשמהצד השני יש לך ק"ב לא מנוסה ובהתקפה יש לך כל כך הרבה כלים התקפיים, זה אמור להספיק – וזה הספיק.

אני לא רוצה להכנס עוד פעם לדיון האם קפרניק הוא המונטנה הבא או לא. כנראה שהוא לא, אבל זה לא חשוב. כי הוא לא צריך להיות המונטנה הבא, מספיק לו להיות קפרניק של המשחק הזה. מדויק רוב הזמן, יודע לאלתר פה ושם כשצריך (צריך גם לומר שהאופנסיב ליין שלו היה הרבה יותר טוב היום) ונותן למשחק לבוא אליו ולהגנה לנצח לו את המשחק.

בקטנה:

– אני יודע שקל מאוד להאשים את פיצפטריק והזקן על ההפסד ביום חמישי לאינדי אחרי פאמבל בדרייב האחרון אבל האמת היא שיוסטון הפסידה את המשחק הזה הרבה קודם, כבר כשנכנסה לפיגור עצום בחצי הראשון. לא שפיצפטריק הוא המושיע של יוסטון, אבל קבוצה לא יכולה לעלות ככה למשחק.

– מזלה של הליגה שיוסטון הצליחה לחזור למשחק הזה, כי משחקי יום חמישי הופכים השנה לפארסה אמיתית. עד המשחק הזה, כל המשחקים ביום חמישי נגמרו ב-20 הפרש ומעלה. אין שום טעם אמיתי לזה.

– תסמכו על הג'איינטס שאיך שרואים בהם פייבוריטים למשהו, הם יצליחו לתת הופעת בלאי אמיתית. עכשיו הם שוב מוצאים את עצמם איפה שהם אוהבים – כאנדרדוג.

– קאם ניוטון התחיל עוד פעם לרוץ, מה שאומר שהפציעה שלו מאחוריו. השאלה אם ההגנה של קרולינה מסוגלת לחזור לתפקד כמו עונה שעברה.

– זוכרים כשקירק קאזינס היה התקווה הלבנה הגדולה, רק לפני 3-4 מחזורים?

יומן אליפות של הניינרס (6). ניצחון בסיינט לואיס
מעשה בארבעה חלוצים

42 Comments

אודי 14 באוקטובר 2014

כאוהד דאלאס, הייתי מאושר שהארווין ניסה לעשות משהו מכל החזרה ורק החמיר את המצב של הקבוצה שלו. דאלאס בנו במהלך השלוש שנים האחרונות אופנסיב ליין מצויין, במיוחד טיירון סמית' המפלצתי. כל הפתיחה העונה הזו מבוססת על הקו הזה, וההחלטה להשתמש בו כדי לרוץ עם מאריי.

עורב סגול 14 באוקטובר 2014

אלכס מאק, הסנטר פרו בולר של קליבלנד, שבר את הרגל וסיים את העונה. נראה כמה קו ההתקפה והורי יהיו טובים בלעדיו. פיטסבורג היא קורבן של חוזים מופרכים ותקרת שכר.
וכן זאת אמנם רק טמפה, אבל פלאקו עשה לי חג שמח..

טיבו טיים 14 באוקטובר 2014

מה אתה אומר על ה(אי) ניסיון של דאנדרה הופקינס להציל את הפאמבל מסיים משחק של פיטצפטריק? לי זה נראה כמו חיסול ממוקד

7even 14 באוקטובר 2014

אהבתי.
התחלת עם דירוג העוצמה פעם אחת, וזנחת אותו.
?

אריאל גרייזס 14 באוקטובר 2014

אין טעם כל שבוע. פעם בארבעה שבועות נעשה

urlacher 14 באוקטובר 2014

זה רק אני או עצם העובדה שבליצ'ק התחיל את קריירת האימון(כמאמן ראשי כמובן) בקליבלנד ושהויר התחיל את קריירת ה-NFL שלו בפאטס הן הסיבות לאהדה שלך לבראונס?(קצת פעילות של התת מודע אולי?)

אריאל גרייזס 14 באוקטובר 2014

לא הייתי בונה על זה. עד העונה לא ממש היתה לי חיבה לקבוצה הזאת מעבר לסימפטיה למסכנים. השנה באמת כיף לראות אותם

גיל 14 באוקטובר 2014

זה בגלל שהויאר היה מחליף לבריידי!

אסף .ג. 14 באוקטובר 2014

האם זו שנת הגאולה הספורטיבית של העיר קליבלנד עם הבראונס בפוטבול והקאבס בכדורסל???

עידו ג. 14 באוקטובר 2014

לגבי סיאטל הייתי מחכה עם הדאגה.
נכון הם הפסידו בבית אבל עד עכשיו הם שיחקו נגד קבוצות חזקות(למעט וושינגטון): דאלאס,גרין ביי, דנבר וסן-דיאגו כולן קבוצות שיושבות עם שני הפסדים או פחות.
נכון הם תלויים בלינץ', אבל גם בעונה שעברה הם היו והשנה הארוין בריא (בינתיים).
נכון יש להם בית חזק, אבל הם עוד לא שיחקו משחק אחד נגד היריבות לבית כך שבמפגשים האלו סביר שיוכרע הגורל (רובם בחצי השני של העונה).

בנוגע לבראונס – הבית שלהם יחסית מאוזן ואין קבוצה ממש חלשה אבל אין גם קבוצה סופר דומיננטית. מעבר לכך הבית שלהם מצטלב עם ה-NFC דרום וה-AFC דרום שבינתיים מצטיירים כחלשים יחסית מבין האופציות האחרות בשני הקונפרנסים. המשמעות לדעתי שסביר שאחד מהווילד קארדס יגיע מבית הצפון. האם אילו יהיו הבראונס? לדעתי עד שלא נראה שם הגנה עקבית אז לא.
לגבי המורשת שלהם צריך לזכור שדווקא זו של הבראונס 1.0 די מרשימה וכוללת אגדות כמו אוטו גראהם וג'ים בראון. הם אמנם לא הגיעו לסופרבול אבל זכו לפני זה בכמה אליפויות וגם היו חזקים בשנות ה-80. הלוזריות התקבעה בגרסה 2.0 (כשהגרסה המקורית כדי לזרות מלח על הפצעים לוקחת 2 טבעות בבולטימור).

תיקון אחד לסיום:
קאם ניוטון התחיל עוד פעם לרוץ, מה שאומר שהפציעה שלו לפניו.

7even 14 באוקטובר 2014

לגבי המשפט האחרון – גמני תהיתי:)

אריאל גרייזס 14 באוקטובר 2014

יכול להיות שניהם. אבל כשהוא בריא הוא טוב בהרבה וזה טוב שהוא נייד.

עמי ג 14 באוקטובר 2014

סיאטל עדיין חזקה מאוד.
לא צריך להספיד אותה. נגד דנבר היא היתה סופר דומיננטית, ורק במזל נגררה להארכה. ההפסד לדאלאס מפתיע, אבל לפעמים יש נפילות. וחוץ מזה דאלאס נראית נהדר (במיוחד בהגנה).
המבחן המרכזי של סיאטל הם שני המשחקים נגד ס"פ, ובחוץ נגד אריזונה.

אני מאוד נהנה לראות את האיגלס השנה. ההתקפה משחקת מהר מאוד והתוצאות גבוהות ולא צפויות. הם עושים יותר טעויות אבל גם היריבות נגררות למשחק המהיר וטועות גם הן. שלא לדבר על התנודות למעלה ולמטה במשחקים שלה. וטכניקת המסירה של פולס היא תאווה לעיניים. הכדורים שטים באויר כמעט בלי מאמץ.

השבוע התברר שאפילו אוקלנד לא כל כך גרועה ועשתה חיים לא קלים לסאן דייגו. לפני שריקת הפתיחה אף פעם אין משחקים קלים בליגה הזו.

והמהלך האמיץ של השבוע הולך ל—- קולטס.
און סייד קיק אחרי הט"ד הראשון כשהבועט תופס את הכדור של עצמו! אולי זה מה שבסוף ניצח להם את המשחק

עורב סגול 14 באוקטובר 2014

לא זוכר מי אמר שיש ב NFL שני סוגים של משחקים: Hard games and Trap games

גיל 14 באוקטובר 2014

וילסון נראה כבוי לגמרי במשחק כאילו אין לו חשק לשחק או שהוא מוגבל בגלל פציעה. סיאטל פשוט נראתה לא מסונכרנת וזה משהו שאפשר יחסית בקלות לתקן. יכול מאוד שזו ירידה טבעית כי אי אפשר לשחק ברמה גבוהה כל הזמן ועד הפלייאוף יש המון זמן. כנ"ל לגבי דאלאס. פתאום הם מועמדים לאליפות ואני אומר בוא נחכה עוד חודש-חודש וחצי לראות מה הם באמת שווים. עכשיו שהלחץ עליהם גדל נראה איך יתפקדו.

קירק קאזינס לא כזה רע. היו לו שני משחקים נגד הגנות חזקות מאוד.

לגבי יום חמישי, ההפרשים לא אומרים הרבה וזה די מקרי. אבל הם פשוט לא משחקים איכותיים בסך הכל. דווקא השבוע היה משחק טוב אבל צריך לבטל אותם (לא שזה יקרה כי הרייטינג בשמיים).

ושאני אבין, השווית את מאנזיל לריברס או בריז?

יוסי מהאבטיחים 14 באוקטובר 2014

אין הרבה זמן לתקן, זה לא NBA ואין "מנוחה עד האולסטאר".
בטח לא בבית הקשה בליגה, בו קבוצה טובה פלוס כמו אריזונה נשארה בחוץ שנה שעברה, ועעוד שתיים עלו לגמר החטיבה.
עוד הפסד שניים לא מתוכננים כאלו (וזו היתה באמת הפתעה) וראשות הבית מתרחקת.

גיל 14 באוקטובר 2014

כן, אבל זה לא שהם במאזן 0-5 נכון? אם קצת שיפור אני יכול לראות איך הם מנצחים את ששת המשחקים הבאים ואז יבטיחו את המקום בפלייאוף. מה שכן, יהיה מעניין לראות אותם מול אריזונה, הקבותה הכי אנדרייטד בליגה עם המאמן הכי אנדררייטד.

אריאל גרייזס 14 באוקטובר 2014

השאלה היא לא מקום בפלייאוף כן או לא. השאלה היא יתרון ביתיות בפלייאוף. ועוד שני הפסדים ורוב הסיכויים שלא יהיה להם את זה. ואז יהיה להם הרבה הרבה יותר קשה בפלייאוף. מחוץ לבית הם עוד קבוצה טובה

גיל 14 באוקטובר 2014

נכון, אבל זו ההזדמנות שלהם להראות שהם יותר מרק קבוצה שנהנית מהביתיות שלה. דווקא יכול להיות מעניין אם כל המשחקים שלה יהיו בחוץ.

red sox 14 באוקטובר 2014

לא מדויק אריאל. תראה את ג'קסונביל – כל עןנה הם נחים עד האולסטאר.

שי 14 באוקטובר 2014

שאלת תם: למה מדברים כל פעם על העייפות של ההגנה? האופנסיב ליין לא עובד קשה? או אולי בגלל שהרסיברים אתלטים יותר טובים מכל השאר?

גיל 14 באוקטובר 2014

עובד אבל כשאתה יודע מה אתה הולך לעשות יותר קל לך. מה גם שההגנה היא זו שמסתערת בעוד האופנסיב ליין יותר פאסיבי.

מעיין אוהד מכבי 14 באוקטובר 2014

הבתים של דאלאס וסיאטל, שבמקרה גם מצטלבים השנה, הם שני הבתים שכמעט בוודאות יישלחו ווילד קארד מה-NFC (איגלס / קאובויס, שכנראה יוכרע במפגשים ביניהם כמו שנראה כרגע עם הדעיכה של הג'איינטס והרדסקינס, וסיאטל / ניינרס, בהנחה הסבירה שאריזונה ייפלו בשלב כזה או אחר).
*אגב, אם אכן שני הווילד קארד יגיעו משם זה אומר שדטריוט או גרין ביי יישארו מחוץ לפלייאוף וקצת חבל. אני נהנה לראות את ההתקפה המשוגעת של דטריוט וגרין ביי הם גרין ביי אז כך או כך זה יהיה פספוס.

מעניין מאוד לראות האם האינטנסיביות הזאת תסייע לקבוצות האלו בפלייאוף (לעומת גרין ביי, ובטח ובטח לעומת סן דייגו ודנבר).

יכול להיות שזה רק אני, אבל ה-NFC תחרותי הרבה יותר מה-AFC (שוב, שאלה של מתחילים) באופן ניכר העונה?

אריאל גרייזס 14 באוקטובר 2014

זה ככה כבר שנתיים-שלוש

גיל 14 באוקטובר 2014

מעניין אגב אם זה קשור לכך שמאמני קולג'ים עברו יותר לNFC מאשר AFC. הארבו, קארול, קלי, בעוד בAFC יש מאמנים מהגווארדיה הישנה כמו פישר שהוזכר אצל דורפן.

אודי 14 באוקטובר 2014

פישר הוא בNFC

גיל 14 באוקטובר 2014

זה מה שהתכוונתי אליו. פישר, אפילו ביליצ'ק שזוהרו מועם, ותיקים מאוד.

מעיין אוהד מכבי 15 באוקטובר 2014

תודה רבה לכל המגיבים.
שמח לראות שהתובנות שלי כצופה פוטבול מתחיל הן בכיוון.
מעודד לגלות שהמשחק הזה לא עד כדי כך קשה להבנה.

האמת שבקושי יצא לי להיחשף למשחקי ולתקצירי AFC, אבל הקבוצות שם בהחלט מעלות ניחוח של אולד סקול או של פוטבול קצת "צפוי" – פטריוטס, ברונקוס, קולטס (למרות שאנדרו לאק מרשים וכולם כאן בפילי מדברים עליו בהקשרי פנטזי ליג). מנגד, כל משחק וכל תקציר NFC שאני רואה יש משהו חדש, מרענן, מסעיר, התקפה שאתה לא יודע מאיפה תתקיף, הגנה שמאתגרת את היריבה.

במובן הזה סן דייגו וסינסינטי הן הפתעות מרעננות, אבל כמו אריזונה אני מתקשה לראות אותן מגיעות רחוק (שלושתן משדרות לי משהו לא מאוזן, שוב, לא מבוסס יותר מדי, רק על סמך המעט שראיתי ועקבתי).

אריאל גרייזס 15 באוקטובר 2014

אבל פישר ב-NFC אומרים לך

מעיין אוהד מכבי 15 באוקטובר 2014

לא בטוח אם היית ציני או לא.

היכרות עם מאמנים (מעבר לצ'יפ קלי של האיגלס מהעיר שאני מתגורר בה נכון לעכשיו ולהארבו יקיר מגיבי דה באזר ודורפן) זה מעבר לשלב הראשוני שאני נמצא בו.

בכל מקרה בדקתי ופישר מאמן את הראמס, ואכן לראיה הם מקבלים בראש ונראים לא משהו (כולל מול האיגלס, למרות המשחק הצמוד לכאורה).

גיל 15 באוקטובר 2014

נכון, משום מה אני עדיין חושב עליו בתור מאמן הטייטאנס.

עומרי 16 באוקטובר 2014

אגב, גיל, ראיון עם צ'רלס טילמן בכתבת השער של MMQB השבוע

THE MMQB: Who’s the best offensive player you ever played against?

TILLMAN: Marvin Harrison. We played a lot of Tampa 2 with coach Smith, and I could never touch him, couldn’t jam him. He was so quick, like a little rabbit. I missed every time. Hardest person I ever had to cover. And most people don’t think that. Like, who would you have guessed I would say?

THE MMQB: Randy Moss or Calvin Johnson.

TILLMAN: Nope. Marvin Harrison. He was unstoppable. The best I ever played against. He made me look terrible.

גיל 16 באוקטובר 2014

כמה הוא שיחק נגדו? פעמיים? שלוש? כנראה שהוא קרקס אותו במשחקים הללו אבל זה עדיין לא אומר הרבה. בסך הכל דיעה של שחקן אחד שרוב האנשים לא שותפים לה.

חגאי 16 באוקטובר 2014

מרווין האריסון היה רסיבר מדהים ו(עד כמה שאפשר להגיד את זה על מישהו עם רזומה כמו שלו) מאוד אנדרייטד. אמנם לא היה לו את הכלים הפיזיים הנדירים של רנדי מוס אבל לתקופה של כמעט חצי עשור הוא היה פשוט מס' 1 בלתי מעורער בעמדה שלו בליגה. היו עוד כמה תופסים איכותיים באותה תקופה – טורלי הולט, מוס, TO. אבל אף אחד מהם לא התקרב למרווין בעקביות המדהימה וברמת הביצוע שהוא הפגין לאורך זמן. לראיה אם מרווין לא היה נפצע וממשיך בקצב המסחרר שהוא הפגין במשך 8 העונות המלאות הראשונות שלו עם מאנינג הוא היה שובר את מרבית השיאים של ג'רי רייס (רק עוד עדות לכמה גדול ג'רי רייס היה ואיזה Longevity היה לקריירה שלו, אבל זה כבר דיון אחר) פשוט בושה שהוא לא נכנס להיכל בפעם הראשונה והוא צריך להתייבש בזמן שחטיארים (שכמובן כבודם במקומם מונח, חלקם אפילו אגדות פלייאוף, אבל אף אחד מהם לא הגיע לרמה של מארווין) כמו קריס קרטר, אנדרה ריד, ארט מונק, ג'ון סטולוורט' ועוד כבר שם. ובניגוד לבני דורו מוס ו TO למרווין יש טבעת סופרבול שהושגה בעמל רב. ולא לשכוח שבניגוד לצמד הליצנים הוא גם היה מקצוען אמיתי וteammate למופת במשך מרבית שנות הקיירה שלו.
אז נכון שאי אפשר לזלזל באפקט פייטון מאנינג ואין ספק שעם ראיין ליף הולך בבחירה הראשונה הקריירה של מארווין כנראה הייתה נראית קצת אחרת, אבל חשוב לא לשכוח שמארוין היה בחירת סיבוב ראשון וכישרון גדול בפני עצמו אבל מארווין התאים למאנינג כמו כפפה ליד – כולל האובססיה לאימונים והדגש לפרטים מה שעזר להם לבנות את התיאום המדהים.
מצחיק שטילמן מתייחס דווקא לעבודה שהיה קשה לעשות ג'אם למרווין ולשחק איתו פיזי, כי מבחינתי זה דווקא ה knock הכי גדול עליו כשחקן היה – כשקבוצות, בעיקר בפלייאוף (עם דגש על ניו אינגלנד), באו לשחק איתו פיזי הוא פשוט נעלם וכשמארווין נעלם למאנינג היה קשה בהרבה, כי הוא היה תלוי במארווין שירוץ ראוטים מושלמים ויתפנה בדיוק כמו שמארווין היה תלוי במאנינג שישים את הכדור on the money.

גיל 16 באוקטובר 2014

אני מסכים איתך לגמרי, לעקביות המדהימה שלו יש קשר חזק לזה שהוא שיחק עם מאנינג. הרי די ברור שלמוס ולTO היה יותר כישרון, רק שהם היו אנטיפתיים ושיחקו רק כשהתחשק להם.

לגבי ההיכל, אני לא חושב שזו בושה כי גם כריס קרטר למשל נכנס להיכל בשנה השביעית אחרי שהיה זכאי. האריסון יכנס בסוף אבל יש כרגע פקק בכניסה ובייחוד עמדה כמו רסיבר שנראה שמלאה בהרבה שחקנים כישרוניים.

עובר אורח 15 באוקטובר 2014

קצת מצחיק שאתה מגדיר את דטרויט כ"התקפה משוגעת". הסיפור הכי משמעותי לגבי דטרויט זה בכלל לא ההתקפה (שאגב בינונית, לפחות כל עוד ג'ונסון לא לגמרי כשיר) אלא ההגנה, שמדורגת 1 בליגה מבחינת יארדים.

מעיין אוהד מכבי 15 באוקטובר 2014

כמו שאני מקפיד לציין, אני ממש "fresh fish" בכל הקשור למעקב אחרי פוטבול. מהמעט שראיתי את דטרויט (התקצירים כמובן מתמקדים בטאצ'דאונז ובמהלכי מפתח) ראיתי דברים יפים ויוצאי דופן (בעיניים ה"בתולות" שלי) בהתקפה, בעיקר תפיסות מרשימות מאוד וק"ב שלא חושש לקחת סיכונים ליד האנדזון של היריבה.

עומרי 16 באוקטובר 2014

לדעתי המטוטלת זזה השנה לכיוון ה-AFC.
סן דייגו, קולטס, סינסנטי, קליבלנד. לצד הנוכחות הרגילה של דנבר והפאטס.
ל-AFC אין במה להתבייש השנה.

yoni 14 באוקטובר 2014

אני לא יודע מה גורם לי לאהוד את שני הבראיינטים(קובי ודאז) אולי זה הנרקסיסטיות של שניהם או האובר ביטחון עצמי או שזה באמת בגלל ששניהם טובים במה שהם עושים. דאז בראיינט הצליח להתגבר על אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה (אם לא הטוב ביותר בתפקידו) לכמה תפיסות בכלל לא פשוטות. דאלאס בהחלט הפתעה נעימה

red sox 14 באוקטובר 2014

רק הערה אחת – כמו ויק, כמו RG3, הפציעה של ניוטון תמיד, אבל תמיד לפניו.

עומרי 16 באוקטובר 2014

הפציעה מהפגרה היא הראשונה המשמעותית שלו בקריירה.
הוא בנוי לתלפיות, הרבה יותר חזק מRG3.
הם נזהרים עם הDesigned runs עבורו, לרוב.
הוא בעיקר אלמנט גול-ליין מדהים ברגיל.

טל 16 באוקטובר 2014

עוד קבוצה ששווה לפחות ״ בקטנה״ ולדעתי היא for real היא סאן דייגו.

Comments closed