חמש עשרה שנים

אומרים שכל אמריקאי שחי ב-1963 זוכר איפה הוא היה בדיוק ברגע ששמע שירו בג'ון קנדי. אני מניח שגם לישראלים יש זיכרון דומה עם רצח רבין, אבל משום מה אף אחד – חוץ מאלו שהיו בכיכר – לא מדבר עליו. אולי זה כי לחלק גדול מהם, הזיכרון הזה דומה לשלי, לא משהו שאתה רוצה לחשוב עליו יותר מדי. ב-95' הייתי חייל בן 20 שבדיוק קיבל חופשה לסוף השבוע ומכיוון שאף פעם לא הייתי טיפוס חברותי מדי ביליתי את המוצ"ש שלי בצפיה עגמומית בטלוויזיה. אני זוכר בדיוק מה שודר באותו ערב – זה היה סרט מטופש מסדרת אסקימו לימון, ועד היום אני מתבייש להודות שהזיכרון שלי מהרגע שבו ירו ברבין מתערבב בפניו המטופשים של צחי נוי.

בימים כאלו, אנשים אוהבים להסתכל על השינויים שעברה המדינה מאז הרצח ההוא ולתהות איפה היינו אם הרצח לא היה קורה. אישית, אני בן אדם שמאמין בתהליכים ולתהות מה היה קורה אילו לא מוביל לשום דבר חוץ מאשר מצב של רחמנות עצמית. תהליך השלום לא הבשיל כי כנראה שבאותה נקודה הוא לא היה אמור להבשיל, בדיוק כמו שהיום הוא רחוק מלהבשיל. האוטובוסים היו מתפוצצים פה בכל מקרה והקיצונים בשני הצדדים היו משתלטים על הדו-שיח, עם או בלי רבין.

לא, לטעמי, הרבה יותר מעניין להסתכל פנימה, על השינויים שאני עברתי. 15 שנים עברו מאז אותו רצח ויש דברים שיהיה לי קשה לשכוח מאותה שנה. אני זוכר את היום למחרת, כשחזרתי לבסיס שלי שהיה ממוקם באמצע  דהרייה, איך באו פלסטינים לש.ג. שלנו אחד אחד וניחמו אותנו. אני זוכר את ימי ראשון, כשאבא שלי מקפיץ אותי לתחנת האוטובוס ובדרך אנחנו שומעים על עוד אוטובוס שהתפוצץ בירושלים. אני זוכר את ההלוויה של רבין, שראינו באותו בסיס, כשהטלוויזיה הופכת לשלג כל פעם שהשומר על הגג היה עולה בקשר. אני זוכר את הנכדה של רבין בוכה וגורמת לעשרות חיילים לדמוע כמו ילדים ובאותה מחשבה לשאול את עצמם איפה הם יכולים לפגוש את הג'ינג'ית המדהימה הזאת. וכמובן, איך השפלנו את הראש במבוכה כשנשיא המדינה שלנו מלמל דברים מוזרים על הקבר.

ויותר מכל, אני זוכר את החיילת המטומטמת שבאה אליי ביום שאחרי הבחירות הראשונות שהשתתפתי בחיים שלי, כשאני שבוז מהתחת, והוציאה לי לשון.

בסופו של דבר, זה מה שנשאר לי מרבין. הזעם על כך שמישהו אחד היה יכול לרמוס בכזאת קלות את התקוות שלי. כל הזמן מדברים על מורשת רבין פה ומורשת רבין שם אבל זוהי מורשת רבין האמיתית מבחינתי – בא מישהו ורצח פה ראש ממשלה. מישהו פה פתח את הדלת לשינוי דרך של מדינה באמצעי לא דמוקרטי, ומרגע שהוא עשה את זה, כל הנושא הזה של דמוקרטיה נראה פשוט חסר ערך. במידה מסוימת, הרצח הזה הפך את הבחירות פה ללא יותר מאשר עוד תחרות ספורט, שאוהדי המנצח מוציאים לשון לאוהדי המנוצח.

אני מבין שאני לא ממש קוהרנטי כשאני מדבר על הנושא הזה. אולי זה כי אין לי שום מחשבות קוהרנטיות אלא מין בליל כזה, ואולי כי פשוט, 15 שנים אחרי, אני כועס היום לא פחות מאשר כעסתי אז. אני כועס כי מה שיש לנו היום זה לא מנהיגים אלא סתם אנשים שהדבר היחיד שחשוב להם הוא טובת עצמם. אני כועס כי הדיון ברצח רבין מתמצה בהסכמי אוסלו וה"טעות" שהם היו, כאילו זאת כבר חוכמה מקובלת שהסכמי אוסלו היו טעות, ולא דיעה. ואני בעיקר כועס כי אני רואה מדינה שלמה שדוהרת לכיוון לא ברור מאז אותו רצח ויודע שאין שום דרך שבה אני יכול להשפיע על הכיוון הזה. כי תמיד יכול לבוא איזה רוצח ולהתנקש במה שהמדינה הזאת בוחרת.

15 שנה אנד קאונטינג

יותר שחור מאדום
בורסהספור

No Comments

דוד רוזנטל 20 באוקטובר 2010

ועד היום אני מתבייש להודות שהזיכרון שלי מהרגע שבו ירו ברבין מתערבב בפניו המטופשים של צחי נוי.

משפט לפנתיאון :)

בני תבורי 22 באוקטובר 2010

דיברת גם בשמי! חזק ואמץ.

Comments closed