נו האדל – סיכום מחזור 12 / עידו גילרי

חג ההודיה הוא הזמן הזה בשנה בו עונת ה-NFL נכנסת לישורת האחרונה שלה. זו גם התקופה בה הפטריוטס והאוהדים שלהם מרגישים בדרך כלל שהם יכולים להכניס לקרוז קונטרול עד הפלייאוף ושהעניינים ידאגו לעצמם. אתם יודעים מה? הם צודקים. אז הנה אני כאן להחליף את אריאל שנאלץ לצאת לחופשה משפחתית (הערת בעל הבלוג – הוא עשה את זה כל כך טוב שאנחנו עוד נהפוך את הסידור הזה לקבוע).

אם כבר לחגוג אז נראה שכאילו בהזמנה רוג'ר גודל שיבץ מתנת פיוס לכבוד החבר הטוב של בריידי ובליצ'ק. מה יכול לעשות את אמריקה גדולה שוב בצורה הכי לא PC שאפשר יותר משחיטה כשרה של אדומי העור על ידי הקבוצה של אמריקה? נכון הילידים ניסו להציג התנגדות ונלחמו באומץ בכלים המוגבלים שעומדים לרשותם, אבל הם לא היוו יריב שווה לכח האש העדיף של הקאובויס. התוצאה הסופית קצת מרמה כי המשחק היה בשליטה ברורה של דאלאס. בכל פעם שוושינגטון התקרבו הקאובויס הגיבו בדרייב שהגדיל בחזרה את הפרש. קשה שלא להתפעל מהביצועים של פרסקוט ואליוט כשהם דורסים כל הגנה שמולם. אבל חכמים וגדולים ממני כבר אמרו זאת, הם מצליחים לעשות את זה בעיקר בזכות קו ההתקפה האימתני שלפניהם.

אני חופר פה לא פעם בתגובות על זה שיש לנו זיכרון קצר. זה נכון גם במקרה הנוכחי אבל לפחות יש לנו בסיס להשוואה. זה היה רק לפני שנתיים שטוני רומו נתן עונת MVP ודמארקו מורי נתן עונה שוברת תקרת שכר מאחורי אותו קו בדיוק. המספרים די מגלים את הסיפור:

רומו 2014: 247 יארד למשחק ב-70% השלמה 34 TD ו-9 חטיפות (רייטינג של 113)

פרסקוט 2016: 258 יארד למשחק ב-68% השלמה 18 TD ו-2 חטיפות (רייטינג של 109)

מורי 2014: 115 יארד למשחק ב-4.7 יארד לנשיאה ו-13 TD

אליוט 2016: 109 יארד למשחק ב-4.9 יארד לנשיאה ו-11 TD.

נכון יש הבדלים מינוריים, פרסקוט נחטף פחות אבל מוסר פחות TD אבל זה בגלל שהנטל של הכניסה לאנדזון נופל יותר על אליוט מאשר זה שהיה על מורי. בגדול אבל ההתקפה מעמידה מספרים דומים מאד בשתי העונות.

האם זה אומר שצריך לצנן את ההתלהבות לגבי שני הרוקיז של דאלאס? לדעתי ממש לא. באמצע בין שתי העונות האלו הייתה גם עונת 4-12 מזוויעה בה הקו היה באותו הרכב. למה? כי לא כל צמד ק"ב/ ראנינג בק יודע לנצל אוצר שכזה. כשזרקו מאחוריהם את ברנדון ווידן, מאט קאסל , ודארן מקפאדן פתאום ראו את ההבדל. כלומר אם פרסקוט בעונה הראשונה מסוגל להיות טוב כמו רומו ואליוט לא פחות טוב ממורי בעונת שיא אז כנראה שלאוהדי הקאובויס יש סיבות טובות לאופטימיות. האם הם יכולים ללכת עד הסוף? בפלייאוף הכל אפשרי אבל לחזות איך תתפקד קבוצה המובלת על ידי שני שחקנים כל כך צעירים יהיה סתם הימור. מה שבטוח הוא שבדאלאס יש בסיס מצוין לעתיד הנראה לעין.

נחזור למנה הראשונה של תרנגול ההודו שהפגישה בין שתיים מהלוזריות הנצחיות של ה-NFC, זאת שלא מסוגלת להגיע לסופרבול, וזאת שלא מסוגלת לנצח אותו. גם מינסוטה וגם דטרויט מצאו את עצמם בעמדה לא צפויה שהפכה את המשחק להתמודדות על ראשות בית הצפון כתוצאה מהקריסה של הפאקרס.

הדרך של הוויקינגס לשם הייתה מאד ברורה לאחר הפציעות לברידג'ווטר ופיטרסון. הגנת ברזל שממררת לק"ב היריב את החיים והתקפה שמשתדלת לא להרוס. בתחילת העונה זה עבד מעולה, אבל הפציעות לקו ההתקפה שהמשיכו להיערם הקשו על בראדפורד להמשיך ולהיות אפקטיבי. גם ביום חמישי הויקינגס עשו במחצית הראשונה עבודה מצוינת בלא לירות לעצמם ברגל למרות דומיננטיות מוחלטת של דטרויט בקווים. הם אפילו קיבלו לא מעט עזרה מהשופטים שזרקו להם חבל הצלה שלוש פעמים בדרייב הראשון ועצרו דרייב של הליונס על סף המחצית. סאם בראדפורד מצידו עשה במשך 59 וחצי דקות את החיקוי הכי טוב שהוא יכול לאלכס סמית' כשהוא זורק רק פעם אחת מ-37 ניסיונות מעבר ל-10 יארד מקו ההתגוששות. אבל כשאתה עסוק בלא לטעות מספיקה רק שגיאה קטנה. זאת הגיעה ברגע הכי לא מתאים והליונס הענישו בחטיפה שנותנת להם בפועל יתרון שני משחקים בקרב על הבית.

בצד השני קצת לא ברור איך הליונס נמצאים פתאום בעמדה כל כך טובה לקראת הפלייאוף. בסך הכל הם איבדו את הכוכב הגדול ביותר שלהם בעשור האחרון ולא מציגים התקפה או הגנה דומיננטיות או אפילו אפקטיביות במיוחד. ההתרשמות מצפייה בהם היא של קבוצה ממוצעת ביותר. אולי קצת קשה לקבל את זה, במיוחד כשמדובר בדטרויט, אבל התשובה היא כנראה קצת מזל. בכל המשחקים של הליונס העונה הקבוצה פיגרה ברבע האחרון, ובכל זאת היא עומדת כרגע על מאזן של 7 ניצחונות מול 4 הפסדים כשכל המשחקים מסתיימים בהפרש של סקור בודד.

אני יודע שיש כאלו שיקראו לזה אופי או ייטו לייחס את זה להתבגרות של סטאפורד אבל בפועל משחקים צמודים כאלו נוטים להיות תלויים ביותר מדי גורמים אקראיים כמו החלטות שופטים או סתם כדורים שניתזים באופן לא צפוי. מאז הבחירה בסטאפורד בדראפט 2009 הליונס עמדו עד העונה על מאזן של 27 ניצחונות ו-30 הפסדים במשחקים המוכרעים בסקור בודד. העונה הכף נוטה כרגע לטובתם אבל לי לפחות זה מרגיש שהיא יכולה להתהפך בקלות והם עדיין עלולים למצוא את עצמם בעמדה מוכרת מחוץ לפלייאוף.

בכלל בעונה קצרה כמו של ה-NFL קשה לאמוד את חוזקן האמיתי של קבוצות על סמך המאזן  ותמיד יהיו קבוצות שינצלו את ההזדמנויות במשחקים צמודים כמו הג'ייאנטס, הריידרס והדולפינס של העונה. האם זה אומר שהן פחות טובות מהמאזן שלהן? לא בהכרח, אבל לפחות במקרה של הדולפינס התחושה היא שהמאזן משקר והם פחות טובים מקבוצה כמו הצ'ארג'רס לדוגמא שהפסידו המון משחקים צמודים. אז בעוד שבסן דיאגו כנראה יצטרכו לצפות בפלייאוף מהספה הדולפינס נמצאים בעמדה לא רעה בזכות ניצול הזדמנויות ולוח משחקים קל.

במנה עיקרית של השבוע המשחק המרכזי הבטיח קרב הגנות וגם קיים. התוצאה הסופית 27-30 מטעה כי במשך חלקים נרחבים של המשחק וון מילר וג'סטין יוסטון ניהלו ביניהם קרב מי מתעלל יותר ביריבה. כמו במשחק נראה לי שאפשר היה להכריז על תיקו. מילר סיים עם 10 תיקולים, 3 הפלות של סמית' עוד 4 פגיעות בו יחד עם עוד תיקול מאחורי קו ההתגוששות והסטת מסירה. יוסטון רשם שורה דומה עם פגיעה אחת פחות בסימיאן אבל תיקול נוסף מאחורי הקו.

בסופו של דבר הברונקוס הפסידו את המשחק יותר משהצ'יפס ניצחו אותו . הספיישל טימס של הברונקוס איפשרו 7 נקודות בבעיטת החזרה ועוד 4 כתוצאה מעבירה מטופשת שהפכה שער שדה להזדמנות נוספת לטאצ'דאון. אם נוסיף לזה את הסייפטי בחצי הראשון, וההחלטה ההזויה לבעוט שער שדה של 62 יארד בהארכה אז דנבר הייתה חייבת לצאת עם תיקו לפחות. טוב , אולי זו פשוט התקזזות קארמה על הניצחון מול הסיינטס ועדיין זה לקח בעיטה בשניה האחרונה שניתזת מהקורה פנימה כדי להכריע את המשחק הזה. למישהו יש עדיין טענות על איכות המשחקים?

האלופה מוצאת את עצמה בבור לא פשוט אחרי הפסדים לשתי היריבות לבית. למרות לוח משחקים לא קל עד עתה הברונקוס כנראה יצטרכו לנצח שניים מתוך שלושה מפגשים מול הפטריוטס, הריידרס והצ'יפס רק כדי לקבל הזדמנות להגן על התואר. טוב זה לא אמור להיות קל, מזל שבשבוע הבא הם פוגשים את ג'קסונביל.

המחשבה על כך שהברונקוס יחמיצו את הפלייאוף מביאה אותי לנקודה הבאה. המשחקים של אטלנטה מול אריזונה ושל אוקלנד מול קרוליינה פחות או יותר סתמו את הגולל על האפשרות שנראה את שתי הפיינליסטיות של ה-NFC בפלייאוף העונה.

אריאל דיבר על זה בשבוע שעבר אבל זה מדהים איך ב-NFL  הכל יכול להשתנות מקצה לקצה משנה לשנה. מדובר בשתי קבוצות עם הרכבים פחות או יותר זהים לשנה הקודמת (טוב בסדר ג'וש נורמן עזב את הפנת'רס) שנראות כל כך שונה. אז נכון שהק"בים של שתי הקבוצות רחוקים בכושרם מעונות ה-MVP/ מועמד ל-MVP שהיו להם בעונה שעברה אבל זה לא תירוץ מספיק. זה גם לא עניין של מכת פציעות שפוקדת אותן אלא פשוט חוסר יכולת לחבר רצף של יכולת קבוצתית טובה לאורך משחק שלם. או כמו שקוראים לזה – הדברים הקטנים.

באריזונה שדווקא משחקת הגנה מצוינת העונה היו אלה עבירות ובזבוז הזדמנויות לאינטרשפשנס ברגעים קריטיים שהרגו עוד משחק נפלא של דיוויד ג'ונסון בהתקפה. אצל קרוליינה ההתקפה לא תפקדה בכלל בחצי הראשון. המסירה היחידה בערך שקאם ניוטון מצליח לחבר הייתה של 2 יארד לידיים של קאליל מאק הנהדר לפיק-סיקס שהוריד את הריידרס להפסקה ביתרון 7-24. כשנראה היה שהעונה של הפנת'רס גמורה סנאפ אחד שדפק את האצבע לדריק קאר שינה הכל. פתאום אוקלנד מאבדת כדורים וקאם ניוטון מוצא את טד גין למסירה של 88 יארד ואז גם את קלווין בנג'מין ל-40 יארד ואופס קרוליינה ביתרון 24-32. אבל במקום להציל את העונה הפנת'רס שוב לא הצליחו לשמור על המשחק, אפשרו לריידרס פעמיים לשרוף את הדשא ולעלות חזרה ליתרון. ואז, על סף עמדת בעיטה משווה התקפת קרוליינה נתקעה כששוב הגיע מאק וסגר את הענין סופית בסאק אחרון על ניוטון.

תמיד יש תחלופה ב-NFL  אבל השנה מרגישה יוצאת דופן. חוץ מאריזונה וקרוליינה גם הבנגאלס גמרו את העונה כשגם הפאקרס בצרות. בנוסף בכושר הנוכחי של הג'ייאנטס סיכוי סביר שגם מינסוטה או וושינגטון או אפילו שתיהן ישארו בחוץ. בכל תחילת עונה אנחנו מסתמכים על מה שהיה בעונה קודם כדי לנתח ולהסביר איך הבית הזה הוא פח לעומת הבית האחר שהוא הכי חזק בליגה. אבל הנה ה-NFC מזרח ודרום שהיו החלשים באופן ברור בשנתיים האחרונות הפכו למעצמות. בעוד המערב שהיה הבית החזק ביותר כבר מספר שנים עבר תוך שנתיים מעפח. בקיצור, המסקנה היא שצריך להיזהר מהסיווגים האלה כי הם מתחלפים יותר מהר מהזמן שיש לנו להתרגל אליהם. חוץ מכשמדובר ב-AFC דרום כמובן.

בולטימור פחות טובה ממה שהמאזן שלה מראה. זו בהחלט קבוצת הגנה טובה כמו שראינו במשחק מול הבנגאלס אבל ההתקפה חלשה מאד. ממשחק הריצה הלא קיים ועד לפלאקו שמאז עונת החוזה מאד אנמי. עד עכשיו הרייבנס התעללו ביריבות החלשות בבית שלהם והפסידו לכל יריבה סבירה שפגשו. אבל בעונה בה מדברים כל כך הרבה על בועטים שמפשלים חייבים לדבר על זה שתמיד מספק את הסחורה. ה-MVP האמיתי של בולטימור, ג'אסטין טאקר האחד והיחיד. טאקר לא בעט כדור אחרון גורלי במשחק הזה. הוא לא היה צריך הוא כבר סגר את המשחק בחצי הראשון עם שלוש בעיטות מעל 50 יארד. בעצם 4 כי סינסינטי ניסו לעשות לו אייסינג וגם את הבעיטה הזו הוא קבר.

הוא מדייק ב-90% מהבעיטות שלו (שני בהיסטוריה רק לדן ביילי מדאלאס), הוא כמעט אוטומטי מתחת ל-40 יארד עם החטאה אחת בלבד בכל הקריירה ומעולם לא החטיא בעיטת אקסטרה פוינט. יש לו טווח עצום ודיוק מעולה גם מעל 50 יארד כשגם ברגעי ההכרעה הוא לעולם לא מכזיב. טאקר עומד על 14 מ-15 בבעיטות במצב של פיגור 3 עד שוויון ב-2 הדקות האחרונות וההארכה. ההחטאה היחידה הייתה מעל 50 יארד, ואל דאגה בזכות איבוד שטותי של הראמס הוא קיבל עוד הזדמנות וגם את המשחק הזה הוא ניצח. קשה כבר לספור את המשחקים שבולטימור ניצחה בזכותו ואם הם יגיעו לפלייאוף אז אולי עדיף לשים את הכדור ברגליים שלו. יש כאן עדיין מישהו שחושב ש-4 מיליון לעונה לבועט זה יותר מדי?

עוד כמה מחשבות לסיום.

• למה המשחקים של יום חמישי הם תמיד כל כך גרועים אבל המשחקים של חג ההודיה מספקים את הסחורה כל כך הרבה פעמים?
• קבוצות חלשות לא יודעות לקחת את מה שנותנים להן.
• הקולטס מול הסטילרס בפיגור מוקדם של 14 נקודות מהנדסים בהנהגת סקוט טולזיין דרייב טוב ממש לפני המחצית עד קו ה-2 יארד של פיטסבורג. ארבעה מהלכים מאוחר יותר הכדור של הסטילרס על קו ה-1 ללא נקודות. דרייב ראשון בחצי השני הם לוקחים את הכדור 89 יארד ב-19 מהלכים שאוכלים 11 דקות מהשעון, רק כדי לסיים באותו אופן בדיוק על קו ה-1 של פיטסבורג ללא נקודות. לפחות הפעם הקולטס הצליחו להריץ טריק פליי ראוי לשמו בספיישל טימס.
•  הברס בקאמבק מרשים מול הטייטאנס סוגרים ברבע האחרון 20 הפרש ל-6 בלבד ומגיעים בדקה האחרונה לפירסט אנד גול על ה-6 של הטייטאנס. 4 ניסיונות מסירה של מאט בארקלי ושתי השמטות מאוחר יותר (אחת מזעזעת במיוחד של ג'ושוע בלאמי שהיה פנוי לחלוטין) הניצחון הולך לטנסי.
• הרגע המשעשע של השבוע –  טום בריידי יוצא ל"חסום" עבור לגארט בלאונט שמאלתר: https://twitter.com/NFL/status/802997216314961920?ref_src=twsrc%5Etfw
•  פינת המעקב – ג'ף פישר הצליח להשיג עוד הפסד וכרגע מפגר רק בשניים אחרי דן ריבס בטבלת כל הזמנים. השאלה היחידה היא מה יקרה קודם – הוא יפוטר או יהפוך למאמן עם הכי הרבה הפסדים בהיסטוריה? או שיקבל חוזה חדש לעוד חמש שנים של 8-8.