סיכום שבוע 15

כן, כן, אני יודע, זה עולה באיחור. הייתי יכול לתרץ את זה בעומס בעבודה או ילד חולה אבל לצורך העניין בוא נגיד פשוט שאני עדיין מתאושש מהתצוגה שראינו מהאיגלס ביום ראשון. האמת, הרבה שנים אני רואה פוטבול וראיתי מהפכים גדולים, אבל כזה מהפך, עם כל כך מעט זמן על השעון – אני באמת לא זוכר. קשה לי להגיד מה הרשים אותי יותר – היכולת של מייקל ויק לנער מעליו את המשחק הגרוע עד אותו שלב ופתאום להפוך לסופרמן, ההחזרה המטורפת של דשון ג'קסון או יכולת הקריסה המרשימה במיוחד שגילו הג'איינטס.

אם נדבר על ויק לשניה, קשה שלא להתרשם מהמהפך שהבחור עבר השנה. לא רק העובדה שקבלת ההחלטות שלו השתפרה משמעותית ממה שאנחנו זוכרים לפני תקופת הכלא שלו, אלא בעיקר המיינדסט שלו – אתה אשכרה רואה אותו יושב בפוקט ומחפש רסיברים פנויים, שזה משהו שאף פעם לא קרה בימים שלו באטלנטה. מדובר במהפך מרשים ביותר וצריך לתת קרדיט לאנדי ריד – מאמן עם הרבה בעיות אבל גם כזה שאיכשהו מצליח להוציא מים מהאבן ולהוליך את הקבוצה שלו לפלייאוף שנה אחר שנה. מעניין גם לציין שמדובר במהפך שמזכיר את זה שעבר על דונובן מקנאב בזמנו (עוד קצת על הבחור בהמשך) ושהפך אותו לאחד הק"בים הטובים בליגה. האם אני סגור על ויק? לא, לגמרי לא. אני אישית מאמין שאנשים לא באמת משתנים ושאם תשים אותם במצבי לחץ קיצוניים הם יחזרו לבסיס שלהם. מצד שני, ביום ראשון ויק עבר מצב לחץ קיצוני – ויצא ממנו כשידו על העליונה, אז אולי כן אפשר לשנות בני אדם.

לגבי הג'איינטס, כמו שאמרתי – מדובר בקריסה שבאמת לא זכורה כדוגמתה. זה לא רק חוסר היכולת המקצועית אלא בעיקר ההתפרקות המנטלית שבגללה נראה שהכחולים פשוט עומדים על המגרש ומחכים שהקבוצה השניה תצליח בכל מה שהיא עושה. כשהפאנט המרחיק בשניות האחרונות נבעט לידיים של דשון ג'קסון זה היה כאילו הג'איינטס ממש מצפים שהוא יחזיר את הכדור לט"ד. מהלומה מהסוג שהג'איינטס חטפו היא לא משהו שקל להתאושש ממנו. למעשה, יש הרבה פרשנים שחושבים שאין סיכוי שהעונה שלהם לא נגמרה אחרי מכה כזאת. וזה נכון בעיקרון – קבוצות שחוטפות כאלו מכות מתקשות פעמים רבות להתרומם מהקרשים, אבל אני דווקא חושב שאסור להספיד אותם כל כך מהר – יש קבוצות שמסוגלות ללמוד מכזה ניסיון, שאסור להן להרפות גם ביתרון גדול ויש קבוצות שיקבלו שיתוק מחדש כל פעם שיובילו בפער כזה – איזה ג'איינטס נראה, אני עוד לא בטוח. להזכירכם, אותם ג'איינטס, עם אותו מאמן ואותו ק"ב הגיעה ב-2007 אחרי תצוגות לא פחות מחפירות מאשר זאת שלפני שלושה ימים – ורצה לסופרבול. ופה יהיה המבחן האמיתי של טום קופלין.

– ובלי קשר, מה שקופלין עשה לפאנטר שלו אחרי המשחק הוא חסר מחילה. אפשר לחשוב הפאנטר הוא זה שהפסיד את המשחק.

-עוד מילה אחרונה על מייקל ויק – אחרי הביצוע האחרון שלו אנחנו שומעים עוד קולות שקוראים לתת לו את ה-MVP. נעזוב בצד את שאלת הראוי או לא (אם הוא לא היה משחק שלושה וחצי משחקים פחות מטום בריידי היה אפשר לדבר על זה – כרגע הוא בלא ספק עונה על התואר MEP – most exciting player), זה די מדהים לראות את יכולת ההדחקה והשכחה של כולם כולל כולם. עד לפני שנתיים ויק היה מצורע שאף אחד לא רצה להתקרב אליו – היום החולצה שלו היא הכי נמכרת בליגה (כן, אפילו יותר מטיבו, מי היה מאמין). בעיקרון, ויק עשה דברים שאני אף פעם לא אסלח לו עליהם, אבל צריך גם לומר שאם בזכות ההצלחה שלו לאחר השחרור מהכלא תעלה המודעות להתעללות בבעלי חיים – אז דיינו.

– לכל אחד יש את האובססיות הקטנות שמשגעות את בן הזוג שלו, אחת מני רבות שלי היא הנטיה לשחק עם מכסה הבטריות של השלט כל פעם שאני רואה טלוויזיה. אחרי כמה זמן למדתי להשתלט על האובססיה הזאת ולמתן את עצמי רק לאותם רגעים שאני רואה לבד טלוויזיה, רק מה – זה מסוג הדברים שאי אפשר להסתיר אותם. כי בכל פעם שאתה משחק עם חתיכת הפלסטיק הזאת אתה גם מחליש אותה ובסופו של דבר היא תישבר ותיפול. אני יודע, זאת הולכת להיות אנלוגיה טיפה מוזרה, אבל גם זעזועי מוח הם בדיוק אותו דבר. מרגע שאתה חוטף את זעזוע המוח הראשון שלך, הסיכוי שתקבל זעזוע נוסף הולך ועולה עם כל זעזוע חדש. המוח, שכבר התנסה פעם אחת בתופעה, יכבה את עצמו הרבה יותר מהר בפעם הבאה כדי להמנע מנזק נוסף. אני מספר לכם את זה כי כשרואים את אוסטין קולי עולה לשחק אחרי שכבר ספק שני זעזועי מוח השנה – ואז מקבל את השלישי, אתה תוהה האם הליגה באמת מתכוונת ברצינות לכל מה שהיא מדברת על הגנה על שחקנים. אם הם היו כאלה רציניים, אולי הם צריכים להתחיל לשקול האם לאפשר לשחקן שספק שני זעזועים ברצף, לחזור למגרש באותה עונה – אם בכלל. וכן, זה עשוי לפגוע בצורה רצינית בקבוצות כמו גרין ביי, בהן אהרון רוג'רס נכנס לקריטריון הזה, אבל אם מגינים על השחקנים אז עד הסוף, לא?

– באותו הקשר, מעניין להזכיר פה סקר של ESPN שבדק את היחס לזעזועי מוח בקרב שחקנים, מאמנים והורים לשחקני פוטבול תיכונים. מכולם, הכי פחות מודאגים מכל הנושא היו דווקא השחקנים והכי מטריד היה ש-50% מקרב השחקנים חשבו שעדיף לתת לשחקן שספג זעזוע מוח לחזור לשחק באותו משחק מאשר להפסיד את המשחק – גם אם זה עשוי לגרום נזק מוחי בלתי הפיך (בקרב המאמנים וההורים האחוז היה נמוך בהרבה). מה שמוכיח לנו, שאם זה היה תלוי בהם, השחקנים היו עולים לשחק בערך בכל מצב – ובדיוק בגלל זה צריך לשים גורם אחראי שיימנע מהם לעשות מה שהם רוצים.

– אם נחזור לקולטס, אני מוכרח לומר שכאוהד פטס, מכל חמש הקבוצות האחרות שישחקו בפלייאוף הקבוצה שהכי מטרידה אותי כרגע היא דווקא אינדינאפוליס. כן, אינדי, זאת שהפסידה שלוש רצוף רק לפני שני משחקים ושתסיים את העונה עם מקסימום 10 ניצחונות, הכי פחות שפייטון מאנינג השיג מאז אלוהים יודע מתי. למה? קודם כל, כי נראה שהם נכנסים לכושר בזמן הכי חשוב של העונה, ולא פחות חשוב – שפייטון חוזר לכושר (אף אינטרספשן בשני המשחקים האחרונים). דבר שני, הפעם היחידה שבה הקולטס לקחו אליפות היתה כשהם הבטיחו את המקום בפלייאוף רק במחזור האחרון וגם לא זכו בשום ביי, בדיוק כמו שיקרה השנה, אם וכאשר הם יעלו. וכמו אז, גם עכשיו אף אחד לא נותן להם יותר מדי סיכוי.

– מדהים כמה מעט גלים הסיפור על הספסול של דונובן מקנאב עושה. מדובר באחד מגדולי הק"בים הפעילים בליגה שאשכרה סופסל לטובת רקס גרוסמן (ולצורך הענין, זה ממש לא משנה מה היתה התוצאה של אותה החלפה). סתם לצורך ההשוואה, לברט פארב היו עונות לא פחות גרועות בשנים האחרונות, ואף אחד בכלל לא חשב לספסל אותו. יש כאלו שהיו מאשימים את נושא הגזע – ואני משוכנע שיש לזה אפקט מסוים, אבל במקרה של דונובן מקנאב (וזאת לא פעם ראשונה שאני נדרש לזה) יש הרגשה שבהתנהלות שלו הוא כאילו מביא את על עצמו. הוא אף פעם לא נתן תחושה שהוא אכן ק"ב גדול, אלא יותר מישהו שתמיד נדפק – ואם אתה מרגיש נדפק, בדרך כלל זה גם מה שיקרה (אתם יכולים לשאול את דוד לוי, אם אתם רוצים).

– לסיום, יש רגעים בפוטבול שאתה חושב לעצמך – נו, עם קצת מזל, גם אני יכולתי אולי לשחק שם. כשאתה רואה את דני וודהד, נניח, או את האופנסיב ליינמן של הפטס מחזיר בעיטת פתיחה. ואז אתה רואה את התפיסה הזאת של לאנס מור ומבין שאתה והם – לא בדיוק מאותו זן:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

כדורגלן העונה 1979
טמטום 2010

No Comments

גיל 22 בדצמבר 2010

ריד הוא מאמן מזליסט. ויק בכלל לא היה אמור לשחק ורק הפציעה של קולב זרקה אותו למגרש וגם אז הוא עדיין היה מהוסס עד שהחליט לתת לו את המושכות. לפעמים צריך מזל יותר משכל.

לגבי הסליחה לויק זו התרחשה מזמן. תמיד היו ויהיו אלו שלעולם לא יסלחו לו אבל מצד שני דווקא עכשיו הוא אפילו יותר פופולארי ומייצג קבוצות מסוימות שהוא הגיבור שלהן. אגב, אפילו התובע במשפט שלו כתב בSI שהוא מריע לו על המגרש וחושב שמגיעה לו הזדמנות שנייה. ארה"ב היא אומה של סליחה וזה היה מאוד צפוי שזה יקרה.

המקרה של אוסטין קולי באמת מזעזע. זה שילוב של חוסר מזל אבל כנראה יש אנשים שהסיכוי שלהם לקבל זעזוע גדולים יותר. הוא לא יחזור העונה ואולי בכלל וזו פגיעה קשה באינדי. הוא למעשה הרסיבר הבכיר שלהם ובלעדיו למרות השיפור אני לא רואה אותם מגיעים רחוק.

דווקא מדברים לא מעט על מקנאב, בייחוד אחרי ההתבטאויות שלו אתמול שממש תוקפות את שאנאהאן והקבוצה. אני חושב שהוא צריך קבוצה עם אווירה פחות מלחיצה. אריזונה תפורה עליו אבל אולי גם הניינרס.

יום ראשון, ארוהד, הולך לראות את קנזס סיטי טנסי במשחק הראשון שלי בלייב. שורה שנייה מאחורי האנזדון. צפוי שיהיה 3- מעלות מקסימום. להביא עגבניות רקובות לזרוק על קאסל?

אריאל גרייזס 22 בדצמבר 2010

תהנה, הולכת להיות לך אחלה חוויה, ארוהד הוא אחד האיצטדיונים הכי רועשים בליגה.
לגבי קולי, קצת קשה להגיד שהוא הרסיבר הבכיר שלהם כשיש שם שחקן כמו רג'י ווין. אני חושב שלהגיד שריד מזליסט זה לעשות עוול למאמן שמגיע בצורה עקבית לפלייאוף כל שנה

גיל 22 בדצמבר 2010

וויין אכן נחשב מספר אחד, אבל בלי הפציעה של קולי היו לו יותר תפיסות ויארדים.

לגבי ריד, אני מדבר על השנה. ברור שהוא לא מזליסט אבל אי אפשר לומר שהוא ממש בנה על מה שויק עשה לו השנה.

גיל שלי 22 בדצמבר 2010

ההבדל בין מייקל ויק של שלושת הרבעים הראשונים במשחק האיום ההוא, ובין מייקל ויק של הרבע האחרון, נבע מכך שהוא נתן לאינטואיציות שלו להשתלט על המשחק. דרך אגב, דווקא אז הוא חזר להיות מייקל ויק של אטלנטה, זה שניצח את פארב בפלייאוף בגרין ביי הקפואה.

אם הג'יינטס מנצחים את גרין ביי בראשון, יש סיכוי טוב שקווטרבק אינטואיטיבי מסוג אחר יפגוש את בריידי בסופרבול.

אני חושב שיש מחילה לקופלין. מקצוע המאמן בnfl הוא כל כך לחוץ, עם כל כך הרבה שעות עבודה, וכל כך הרבה היסטריה מסביב, שגם לאנשים טובים, יש נפילות קשות. נראה שזה אחד מהמקרים האלה. בסופו של יום, זה היה ההפסד המתסכל ביותר בקריירה של כל המעורבים.

אריאל גרייזס 22 בדצמבר 2010

אני לא בטוח לגבי הקביעה הראשונה. נכון, הוא השתמש ברגליים שלו, אבל גם מסר לשני ט"ד ארוכים כשהוא יושב בשקט בפוקט. אם אתה ממש רוצה, אז ההבדל בכלל לא היה במייקל ויק אלא בג'איינטס. בהתחלה ההגנה שלהם פשוט הפסיקה להתאמץ כי הם חשבו שהמשחק גמור ואחר כך הם נכנסו ללחץ והפסיקו לתפקד. לא ממש ראיתי שינוי בדרך שבה ויק שיחק.

והדרך עד לסופרבול עוד ארוכה, לשתי הקבוצות.

NO1 22 בדצמבר 2010

אפשר לומר על אנדי ריד הרבה דברים:
1) שהוא כל כך שמן עד שיש לו כוח משיכה משל עצמו, כל מי שרואה את המשחקים של פילי חושב לעצמו מתי כבר הוא יתרסק על דשון ג'קסון וימעך אותו כמו פנקייק כאשר הם חוגגים טאצ'דאון. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא יודע איך לעבוד עם הק"ב השונים במהלך הקריירה אל תשכחו שברט פארב בעצמו למד הרבה מריד ישירות וחייב לו הרבה מההצלחה שהייתה לו. ריד מאמן ק"ב מצויין לנהל משחק הוא לא יודע בגרוש אבל לעבוד עם ק"ב אני אקח אתו כל יום בשבוע על כל מאמן אחר.
2) מייק ויק מעבר לעובדה שהוא שחקן מלהיב משחק בפעם הראשונה בקריירה שלו כדי לנצח והוא עושה את זה איתך או בלעדייך יש לו פשוט תשוקה אדירה לניצחון וזה נראה כאילו הוא נמצא בסוג של משימה פשוט לנצח. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו או כל ק"ב אחר בפילי מזה 20 ומשהו שנה נראה ככה ועושה דבר כזה מה שמביא אותי לנקודה ש..
3) מקנאב בפילי אף פעם לא נחשב כק"ב שיש לו את הרעב לניצחון הוא היה ק"ב מצויין שעשה המון למען הקבוצה אבל אופן ההתנהלות שלו והחיוך התמידי כאילו הכל מחליק ממנו אף פעם לא הועיל לתדמית שלו, הוא תמיד נחשב לצ'וקר (למרות שאני לחלוטין לא מסכים עם זה) ובאופן כללי לאחד שאין לו את הרעב שיש לק"ב הגדולים כדי לנצח הוא עצמו תרם רבות לתדמית הזו. כולנו תמיד ציפינו ויחלנו ליום שבו משהו ישתחרר בו כמו שקרה לסטיב יאנג והוא ילכד את כולם סביבו ויוביל אותנו לניצחון הגדול לצערי הרב זה לא קרה וכנראה שגם לא יקרה לפחות לא במדים הירוקים. אני חושב שהאופי הרכרוכי מעט שיש לו בנוסף לתדמית שהוא עזר לייצור תמיד היו מכשול כדי להגיע לשלב הבא, לשלב שבו מדברים עלייך באותה נשימה עם הכי גדולים , אחד שתמיד מדברים עליו כאל מישהו שאתה רוצה לקחת כדי שיוביל את הקבוצה שלך. זה פשוט אף כבר לא יקרה.

Comments closed