מרתון תל אביב – שבוע שני (על תוכניות ריצה)

סיכום שבוע שני: 63 ק"מ

ריצה ארוכה: 25 ק"מ

הערה 1: הריצה הארוכה בחיים שלי (אם לא לוקחים בחשבון מסע כומתה) ופעם ראשונה שאני עולה מעל 60 ק"מ שבועיים. הברכיים מחזיקות מעמד אם כי עם מעט רגישות

הערה 2: עשיתי אינטרוולים בפעם הראשונה מזה חודש, היה לא קל בכלל

————————————————————————————————————————

כשהתחלתי לרוץ, החיים היו קלים. הייתי עולה על המסלול, שם על מהירות ורץ עד שהיה נגמר לי, בדרך כלל אחרי חצי שעה-ארבעים דקות. גם אחר כך, כשהתחלתי להתאמן ברצינות, זה עדיין לא היה מסובך במיוחד – לפעמים הייתי רץ במהירות גבוהה ואז זה היה לזמן יחסית קצר, לפעמים במהירות יותר נמוכה ולזמן יותר ארוך – איך שהתחשק לי. עם השיטה הזאת צלחתי את המירוצים הראשונים שלי והכל היה טוב ויפה.

היום? היום יש אינטרוולים וריצות נפח וריצת טמפו ואלוהים יודע מה. ואם אתה רציני, אתה קורא על תוכניות ריצה באינטרנט שהולכות בערך ככה:

– אל תרוץ מהר מדי שלא תתעייף

– לרוץ לאט לא יקדם אותך לשום מקום

– הכי חשוב הן ריצות הנפח

– בלי ריצות במהירות גבוהה לא תוכל להיות רץ מהיר

– אל תתאמן יותר מדי

– אל תנוח יותר מדי

וכו' וכו'. אתם מבינים את העניין – מרוב עצות לא רואים את הלילה וכל העסק הזה שפעם היה ספונטני הופך להיות מאוד מתוכנת. היום כבר יש לי קובץ אקסל מסודר עם רשימה מדויקת של כל ריצה שאני אמור לעשות – לאיזה מרחק ובאיזה מהירות ואם אני סוטה ממנה לפה ולשם אני כבר מרגיש אשם. רצתי קילומטר אחד פחות? אוי, לא התאמנתי מספיק. רצתי שלושה ק"מ יותר (כמו השבוע)? וואלה, עוד שניה תהיה לי פציעה.

במידה מסוימת, אני מתגעגע קצת לימים הראשונים והנאיבים של הריצה. אז הייתי שם חולצת טריקו, כובע – ויוצא לרוץ. היום צריך חולצה מנדפת זיעה וטייטס וג'לים ואייפוד ומשקפי שמש איכותיות (שאיבדתי בשבוע שעבר ובכלל נכנסתי מזה לדיכאון) ושעון דופק עם פוד GPS שמודד לך מהירות ומרחק וכמובן – תוכנית. 

מצד שני, כמו שטוני סופרנו אומר – נוסטלגיה היא צורת השיחה הכי נחותה שיש.

כדורגלן העונה 1979: הכרטיס, הצילום, האלבום
יומן אליפות של ענקים (חלק ד')