סיכום פלייאוף שבוע שני

בסוף השבוע האחרון הגיעה לארץ בחורה אמריקאית שעבדתי איתה בארה"ב, יחד עם בעלה, אז לקחנו אותם לטייל בארץ. חשבנו קצת לאן ניקח אותם ומכיוון שבירושלים עדיף לבקר ביום שישי והיה צפוי מזג אוויר גשום, החלטנו לקחת אותם דווקא לנצרת. אף פעם לא הייתי שם וחשבתי שזאת הזדמנות טובה לבקר. מה כבר יכול להיות רע – האורחים נוצרים ויש שם כנסיות וכל מיני מקומות קדושים לנצרות, הם תיירים ויש שם שוק גדול, אני רעב ויש שם מסעדות מזרחיות טובות. אופס, טעות גדולה.

כשאתה מארח אנשים מחו"ל, אתה הרבה פעמים נוטה להסתכל על המקומות שאתה מכיר ביום-יום דרך העיניים שלהם. כשאתה נוסע בתל אביב איתם, אתה פתאום רואה את הדלות של רחוב הירקון ואת המגדלים המכוערים שפזורים בכל פינה, ולא את העיר שפתוחה מסביב לשעון ומהווה את המרכז השפוי של מדינה משוגעת. אתה מתפדח מעט כשהם מגלים שהכנרת היא לא בדיוק ים, כמו שהשם שלה באנגלית רומז, אלא יותר שלולית גדולה. וכשאתה מטייל בנצרת, כל מה שאתה רואה זה נהגים שחותכים אותך במהירות מסוכנת, שוק שמוכר בעיקר חזיות וכנסיות שנבנו מבטון לפני 50 שנה.

ככה בערך גם הרגשתי כשראיתי את הפטריוטס ביום ראשון בלילה. כמה חיכיתי למשחק הזה. אודה ולא אבוש, השנה היתה לי הרגשה טובה לגבי הפלייאוף הזה. אלו לא היו פטריוטס מוגבלים משנים קודמות, זה לא היה בריידי המהוסס של אחרי הפציעה וזה לא היה ביליצ'ק חסר המעוף של השנים האחרונות. ואז מגיע המשחק ואתה מרגיש ממש נבוך. זה הבריידי שהרצנו ל-MVP כל העונה? זה הביליצ'ק שאמור להיות המאמן הכי טוב בליגה ואולי בהיסטוריה (לא אני אמרתי, ראיין אמר)? לא ככה היתה צריכה להגמר העונה.

נאמר את זה חד וחלק, הג'טס היו טובים יותר, הרבה יותר. יש הרבה דברים לאהוב בפוטבול – יש כאלו שאוהבים את האלמנט האסטרטגי של המשחק, יש כאלו שאוהבים את האתלטיות של שחקנים ששוקלים 200 קילו ומסוגלים לזוז כמו בלרינות (רק תראו את שון אליס, שעם כל המשקל עליו נראה שתמיד נמצא ליד הכדור), אבל אחד הדברים שאני הכי אוהב בפוטבול הוא שבו אין משחקים. בכדורגל או בכדורסל האגרסיביות חשובה אבל היא לא הדבר הכי חשוב. בפוטבול אי אפשר לרמות – המשחק הוא אלים, כמו שספורט אמור להיות, ומי שמגיע למגרש עם גישה של משחק סנוקר, פשוט לא ינצח אותו. נהוג לחשוב שכשרון זה דבר חשוב ושקבוצה מוכשרת יותר תנצח, אבל זה פשוט לא נכון. ינצח מי שיהיה יותר אגרסיבי. טום בריידי הוא כנראה ק"ב יותר מוכשר ממארק סאנצ'ז, אבל פערי כישרון אפשר לסגור מאוד בקלות, במיוחד בספורט כמו פוטבול, פשוט על ידי מספיק מוטיביציה ואגרסיביות על המגרש. אם אתה ניגש לכל מהלך כאילו זה האחרון שלך, אם תתקל עם כל הלב – הסיכויים שלך לנצח יעלו אקספוננציאלית.

ופה הניצחון הכי גדול של רקס ראיין על ביליצ'ק. מעבר לכל ההכנות המקצועיות, שגם בהן הכה ראיין את ביליצ'ק שוק על ירך, הרי שהדבר הכי חשוב שראיין עשה הוא לגרום לקבוצה שלו להלחם בשבילו. כשהוא הכריז שזה אישי בינו לבין ביליצ'ק (בדיוק כמו שהוא עשה שבוע קודם מול פייטון מאנינג) השחקנים לקחו את זה ללב ובאו למגרש כדי לנצח למאמן שלהם את המשחק. הפטריוטס? הם באו לשחק. וזאת בדיוק הבעיה, כי זה לא היה משחק, זאת היתה מלחמה, ואת זה ביליצ'ק והשחקנים שלו פשוט לא הבינו.

– כמובן, הכשלים המנטאליים הם משהו אחד, אבל ראיין והג'טס התעלו על ביליצ'ק והפטס גם בכל אספקט טכני של המשחק. ביליצ'ק נראה כאילו הוא הניח שמה שהיה הוא שיהיה ונכנע לתוכנית הגנתית מעולה של ראיין שנמנע כמעט לגמרי מהטרייד מארק שלו – בליצים מכל כיוון – ודאג לכסות כל אחד ואחד מהרסיברים של הפטס בכיסוי הגון, כך שגם כשלבריידי היה כל הזמן שבעולם, הוא לא הצליח למצוא אף אחד פנוי. אל תתרשמו ממספר הסאקים (5) הרב שהיה לבריידי, אם אני זוכר נכון גם במפגש הקודם של שתי הקבוצות היו לו משהו כמו ארבעה כאלו ואתם זוכרים את התוצאה. הסאקים הללו לא היו כתוצאה מלחץ היסטרי עליו אלא פשוט משהיה ארוכה עוד יותר מהרגיל בפוקט.

– ופה נכנס לתמונה בריידי. אם בשבוע שעבר האשמתי גם את פייטון בהפסד לג'טס, כשהוא סך הכל נתן משחק סולידי, רק לא הכי נועז, הרי שבריידי עומד בראש הרשימה של נושאי האשמה. אם מסתכלים על המספרים הסופיים, הם לא נראים כל כך גרועים, אבל מי שראה את המשחק ראה ק"ב חסר ביטחון שמחטיא רסיברים פתוחים, הססן והכי גרוע – חסר מוטיבציה. איפה זה ואיפה השחקן שצעק על החברים שלו כשהם הובילו רק ב-20 הפרש. אתה יכול אולי לקבל את זה מק"ב אחר בליגה, אבל משחקן שהולך לזכות בפרס ה-MVP של העונה ושהיה כל כך טוב אתה מצפה ליותר, הרבה יותר. האמת, אני כבר לא יודע מה לחשוב על בריידי. מצד אחד, בעונה הרגילה הוא נראה סוף סוף כמו בריידי של פעם, אולי אפילו יותר טוב. ואז פתאום מגיע הפלייאוף – בפעם השלישית ברציפות, צריך לומר – והוא פשוט מאבד את זה. וזה השחקן שפעם היה נחשב לווינר האולטימטיבי, איפה הווינריות הזאת נעלמה?

– ואולי אין כזה דבר בכלל ווינריות? אולי זאת סתם סטטיסטיקה שמתאזנת? הרי ב-2005 בריידי עמד על מאזן בלתי הגיוני של 9-0 בפלייאוף. הוא טוב, אבל אף שחקן לא כל כך טוב, בטח לא בפלייאוף שאז אתה צריך להתמודד רק מול קבוצות טובות, אז אולי הכל זה רק איזון קוסמי כזה. אולי. מה שבטוח, לבריידי יושב עכשיו קוף לא קטן על הגב.

– מה שכן, אם הפטריוטס רוצים למסלול הניצחונות הם צריכים לדעתי לחזור לנוסחא שעבדה להם באליפויות – טום בריידי הוא גדול והכל, אבל בלי הגנה גדולה הוא לא היה לוקח אליפויות. הגיע הזמן שביליצ'ק יחליט שההגנה היא העדיפות מספר אחת שלו בפגרה הקרובה ויתרכז בלחזק אותה, כי גם אם ההגנה לא האשמה בהפסד הזה, הרי שהגנה שרוצה לקחת אליפות לא יכולה להרשות לעצמה ארבעה ט"ד מארבעה ניסיונות ברד-זון.

– עברנו כבר איזה 800 מילה ולא אמרנו כלום על שלושה משחקי הפלייאוף האחרים (ותאמינו לי, הייתי יכול לכתוב עוד 1000 בקלות), אז נקדיש להם קצת זמן. נתחיל בבולטימור. טוב, זה לא יפתיע אף אחד שאני חושב שהארבו הוא שמרן שהורג את הקבוצה שלו. זאת לא פעם ראשונה ולא שניה שבולטימור מובילה בהפרש ראוי ומאבדת את הראש ואת היתרון. מעניין מתי מישהו שם יבין שהם מבזבזים את הכישרון שלהם ויעשה מעשה דאנג'י בטמפה – יחליף מאמן מצליח שלא מספק את השורה התחתונה

– אבל צריך גם לתת קרדיט לפיטסבורג שלא נכנעה בשום שלב והמשיכה להאמין בעצמה. בניגוד לקהל של ניו אינגלנד מהמשחק הקודם, הקהל של פיטסבורג גם לא ויתר עליהם לשניה. נקודה שמעניין לציין היא שפיטסבורג היא הקבוצה הזקנה ביותר בליגה – ועדיין היא זאת שעשתה את הקאמבק בחצי השני. כנראה שהניסיון שבא עם הגיל לא פחות חשוב מההשפעה של הגיל על היכולת.

– מה שכן, אני חייב לשאול – מתי סוף סוף שחקנים ילמדו שכדאי לתפוס את הכדור אפילו אם הם חושבים שזה לא היה פאמבל? אני מתכוון, כמה זה כבר קשה להרים אותו, אפילו אם חשבת ששמעת שריקה, כדי שלא יהיה מצב ששחקן יריב יטייל איתו לאנדזון? אתם שחקנים מקצוענים או לא?

– שני ק"בים שנפלו השבוע הם מאט ראיין וג'ו פלאקו, שניים שהגיעו לליגה ביחד לפני שלוש שנים ונזרקו למערכה מהשניה הראשונה. גם אהרון רוג'רס פתח לראשונה לפני שלוש שנים, ההבדל הוא שהוא ישב על הספסל במשך שלוש שנים נוספות, שנים שבהן היה לו זמן ללמוד את המשחק. אני לא אומר שישיבה על הספסל היא ערובה להצלחה, כמובן – אפשר להושיב את אלכס סמית על הספסל במשך 5 שנים ועדיין לא ייצא ממנו כלום – אבל מישהו צריך לבדוק האם האסטרטגיה של לזרוק ק"בים ישר לכרישים מהיום הראשון שלהם לא עשויה להתנקם בהם בסופו של דבר.

– וחוץ מזה, כמה כיף יהיה לראות את רוג'רס לוקח את גרין ביי לארץ המובטחת, כשברט פארב צופה מהצד?

– הניצחון של שיקגו על סיאטל היה מרשים אמנם, אבל אסור להסיק ממנו יותר מדי מסקנות. סיאטל, כמו שכבר אמרנו פעמים מספר, היא קבוצה רעה מאוד, במיוחד כשהיא משחקת בחוץ. אין לה שום כלים ללחוץ על הק"ב או ליצור נקודות בהתקפה במגרש חורפי כמו שהיה בשיקגו השבוע. הסיפור מול גרין ביי הולך להיות שונה לגמרי ויהיה תלוי ביכולת של קו ההתקפה של שיקגו לעצור את הפאס ראש הקטלני של הפאקרס. כמובן, גם בצד השני נראה את אותה משוואה – ובדיוק בשביל זה שילמו הברס בפגרה המון כסף לג'וליוס פפרס – זה הזמן שהוא יחזיר את ההשקעה.

– רוג'ר פדרר אמר פעם שקשה מאוד לנצח אותו בגראנד סלאמס כי שם זה אומר שצריך לקחת ממנו שלוש מערכות, וזה משהו שמעט מאוד אנשים יכולים לעשות. גם בפוטבול המצב דומה – גם הג'טס וגם הפאקרס נמצאים במצב שבו הם צריכים לנצח שלושה משחקי חוץ ברצף, מול הקבוצות הכי טובות בדיוויז'ן שלהם. במקרה של הג'טס, זה גם אומר לנצח בפעם השניה בכמה שבועות את פיטסבורג – בבית שלה. מתישהו העייפות ואפקט החוץ ישפיעו, אחת משתי הקבוצות הללו לא תהיה בסופרבול, אני מוכן לחתום לכם.

– לסיום, אני מוכרח לומר שעם כל הכאב על ההפסד הזה בסוף השבוע (וזה כאב, אבל קצת פחות. כנראה שמתרגלים גם לדברים רעים), יש משהו אחד טוב מאוד שכן עולה ממנו. אם מסתכלים על הקבוצות שניצחו, למעט ההצגה של רוג'רס, שבאמת היה משהו מיוחד, הניצחונות היו של קבוצות ולא של שחקנים בודדים. בתור אוהדים, הכי קל לנו להתמכר לתחושה ששחקן זה או אחר ניצח את המשחק ולשכוח תמיד שמדובר בקבוצה. וזה בדיוק מה שראינו השבוע – קבוצות מנצחות. פיטסבורג נתנה חצי ראשון מהגיהנום ואז כקבוצה היא התרוממה מהקרשים וניצחה ביחד. הג'טס הם בכלל רמה אחרת – חבורה מגובשת להפליא שלא נותנת לסטטיסטיקות אלו או אחרות של שחקן זה או אחר להפריע לה. הקבוצות שהסתובבו סביב שחקן אחד – קולטס, פטריוטס, איגלס – כבר לא בפלייאוף, אלו שמשחקות ביחד עדיין שם.

הקלות הבלתי נסבלת של ניצול הנושא העדתי
בקטנה

No Comments

mayhem 18 בינואר 2011

בחירת המהלכים של הפטס.. פשוט הרגה אותי.. מלבד שני הדרייבים הראשונים שבתחילת המשחק (שבאחד מהם גם היה האינטרספשיין שככל הנראה הוציא את האוויר מבריידי), כל שאר המהלכים היו שבלוניים, מגמתיים ופחדניים..

אחרי שהג'טס החטיאו את הפילד גול שלהם ואנחנו לא הצלחנו לשים נק' על הלוח ידעתי שזה הולך להיות ערב ארוך..

לא ברור לי מה היה ההיגיון בפייק פאנט כשיש עוד דקה למחצית ואנחנו מפגרים רק ב 4 נק'..

ולמה למען השם הם שרפו כל כך הרבה זמן מהשעון ברבע האחרון??

אריאל להערכתך יש סיכוי שהפטס יביאו רץ בסיבוב הראשון בדראפט?

גיל 19 בינואר 2011

פוסט יפה מאוד. אני לא אדבר על הפטס הפעם. הבולטימור למרות שמרנות ודפיקות של הרסיברים שלהם נדפקו עם שריקת הולדינג שלא הייתה. הליגה סובלת משיפוטיות יתר וצריך להפסיק עם זה. חוץ מזה, רוג'רס נתן את משחק הפלייאוף הכי גדול של ק"ב בגרין ביי. אני מת שהוא יזכה כי כל כך מגיע לו ולקבוצה.

מפריס פרסה 19 בינואר 2011

טור נאה ומפוכח.
העובדה שאדם משכיל ממעמד הביניים החילוני מגיע לעשור הרביעי לחייו בלי לבקר ולו פעם אחת בנצרת היא אלף-כשל של מערכת החינוך, בית-דוגמא לחוסר החשיבות שמקדישים פה למורשת של דתות שלא נחות בשבת, גימל-סוג של חור בהשכלה.

לגבי פוטבול-הרבה פעמים זה מבאס שבפוטבול שחקנים מסויימים לא יכולים להיות על המגרש בו זמנית ובאמת להתמודד אחד מול השניה. זה קורה תמיד עם פייטון ובריידי, זה קורה לי השבוע עם ריבאס ופולומאלו.
הימורים:
פאקרס בט"ד
סטילרס בפחות.

אריאל גרייזס 19 בינואר 2011

לגבי נצרת, אני מסכים איתך מאוד. אני אגיד לך יותר מזה – לפני כמה שנים התארחו פה בארץ אנשים שעבדתי איתם בארה"ב ולקחתי אותם לירושלים, לעיר העתיקה. לקחתי אותם לסיבוב שאני מכיר – כותל, שוק ערבי וכו' ואז משם המשכנו ופתאום גיליתי שיש כנסיית הקבר ו-וייה דולורוזה – מקומות מדהימים שמעולם לא הייתי בהם. ובניגוד לנצרת, בירושלים הייתי מטעם בית הספר לפחות פעם בשנה. ועדיין, מעולם לא יצאנו מגבולות הרובע היהודי פלוס.
זה נכון, הייתי בבית ספר דתי והכל, ולכן כנסיות היו מחוץ לתחום, אבל אני בספק כמה בתי ספר חילוניים לוקחים את התלמידים שלהם למקומות האלו. ככה זה כשמערכת החינוך נשלטה על ידי המפד"ל במשך עשרות שנים, אני מניח.

אלון 19 בינואר 2011

אין מה לעשות בנצרת אם אתה לא צריך חזיות.

גרתי 10 שנים באיזור ירושלים והייתי אולי 5 פעמים ברובע היהודי. בנוצרי הייתי לפחות 100 פעמים.

אודי 19 בינואר 2011

אך, איזה תענוג של כתבה….

ההולנדי המעופף 20 בינואר 2011

אז ככה, זה ההרכב ההגנתי של ניו-אינגלנד: אריק מור, קייל לאב, וינס וילפורק; רוב נינקוביץ, ג'רוד מאיו, ברנדון ספייקס, טולי בנטה-קיין; דבין מקורטי, קייל ארינגטון, ג'יימס סנדרס, פטריק צ'אנג.
ואני שואל – אם היית צריך לקחת לקבוצה שלך שחקני הגנה של ניו אינגלנד, במי היית בוחר. אני הייתי לוקח ארבעה במקרה הטוב.
מאז יום ראשון השחור אני משתגע מהתגובות ששולחות את בליצ'ק הביתה. צריך להגיד את האמת – מדובר על קבוצה במאזן 2-14, שממש לא שווה את המאזן שלה, והבעיה שלה היא חוסר בכישרון. בליצ'ק עשה עבודה מדהימה כדי להביא את ניו אינגלנד בכלל לפלייאוף.
ניו אינגלנד של 2003-4 שסיימה עם מאזן זהה החזיקה בהגנות מהטובות בליגה וכללה מפלצות כמו ריצ'ארד סימור, ווילי מקינגס, טדי ברוסקי, רוזבלט קולווין, מייק ורייבל, רודני הריסון, טיי לואו, אסנטה סמואל.
אין מה להשוות בין הקבוצות. גם אם נשווה את ההגנה של ניו אינגלנד ל- 95 אחוז מההגנות האחרות בליגה – ניו אינגלנד נמצאת בנחיתות. מדובר על קבוצת הגנת מסירה ה- 30 בליגה והאחרונה בליגה בניצול דאון שלישי. מדהים במיוחד היה לראות משחק שלם, שבו אין אפילו טיפת לחץ על סאנצ'ז. וזו הבעיה האמיתית של הפטריוטס – היעדר פאס ראש. אני דווקא מחזיק מהסקדנרי של ניו אינגלנד, אבל שיש לקווטרבק היריב את כל הזמן שבעולם, קשה מאוד לסגור את הרסיברים לנצח. וזה מה שבבוסטון חייבים לתקוף בדראפט הקרוב: DE ו- OLB. מאז שסימור וורייבל עזבו ההגנה של ניו אינגלנד פשוט פח. ובסופו של דבר, כמאמר הקילשאה, ההגנה היא שמנצחת משחקים, וראינו את זה לא פעם ולא פעמיים בעונות האליפות – משחקים עם תוצאה נמוכה בהם ההתקפה מנפקת מס' נקודות סביר, אבל ההגנה היא שמנצחת משחקים, והיום בניו אינגלנד אין את זה – ועד שלא יהיה לא תהיה עוד טבעת.
אני באמת חושב שהייתה לפטריוטס עונה טובה. אני בכלל לא ראיתי איך הם עולים לפלייאוף. בריידי נתן עונה עצומה וכך גם BB. ניצול נכון של הדראפט ומזל בעונה הבאה מבחינת פציעות, ובעונה הבאה הפטריוטס יכולים ללכת עוד שני צעדים קדימה.

Comments closed