דה ברוינה

היה מפגש כפול מוזר בין פ.ס.ז׳ לסיטי. דו קרב של טעויות במשחק הראשון, עם שערים מגוחכים ו-2:2 שמשאיר הכל לגומלין. אני לא חושב שהרבה ציפו שסיטי לא תספוג בבית מול הצרפטיקוס העשירים, שעלו במערך מוזר, ופתאום לא נראו כאילו הגביע הזה כל-כך חשוב להם. אולי הנצחון השנתי על צ׳לסי הספיק להם.

המשחק התחיל עם 72 אחוז אחזקת כדור לפאריז, יאיא טורה על הספסל, קבאני נראה כאילו הוא פתאום בעניינים. האם בלאן שינה את השיטה רק כדי לתת לקבאני לשחק? אבל הפריזאים התעייפו משמעותית עוד לפני ההפסקה, וזה מעלה שאלות לגבי האופן שבו הם שולטים בליגה והאם זה לא מקשה על ההתמודדות באירופה.

דה ברויינה נמכר בין היתר כי מוריניו לא האמין שהוא מסוגל לחזור אחורה (tracking back). מאותה סיבה פחות או יותר גם מאטה הלך. בקיץ שבו חזר מהשאלה, באמת היו לצ׳לסי 6-7 קשרים התקפיים, ועוד 2-3 על הכוונת, ומוריניו הכריז שהוא הולך על אוסקר בתור מס׳ 10 שלו. בינתיים מתוך אוסף השחקנים הזה הוכיח את עצמו לאורך זמן רק וויליאן. אוסקר מדשדש, שורלה כבר בחזרה בגרמניה, אופציית הרכישה של מוזס כנראה לא תמומש ע״י ווסטהאם, מאטה סוג של מתאקלם סדרתי ביונייטד אבל לא מתאים לשיטה שאין, רמירז כבר בסין, בניון בחיפה, סלאח וקוואדראדו שהגיעו מאז מככבים אבל בסרייה א׳, והזאר(ד)? לא יודע מה קורה איתו. אולי עם הראש בפ.ס.ז או במדריד.

אבל אנחנו עם דה ברויינה. בדקה ה-80, אחרי שכבש את שער הנצחון, הוא מחלץ כדור מראביו המותש, בדיוק כפי שמוריניו לא האמין שיעשה, ושולח אותו קדימה באלגנטיות לעבר דויד סילבה. ואז יוצא לתשואות הקהל ויושב בחוץ עם קרח על הברכיים. הברכיים אלה עוד יהיו משמעותיות בהמשך הדרך. אם יימנע מפציעות, או שיגיע לשלב שאליו רובן הגיע לקראת גיל 30, שבו הוא כבר מעבר לכל זה – עוד מצפים לו רגעים יפים.

אני מודה שאני לא האמנתי בו בעצמי יותר מדי. לא הבנתי איך דווקא הג׳ינג׳י החביב יצליח להתעלות בתוך המערכת של מוריניו.