דור ה-y משחק כדורגל

היי פול, קדימה! בלבל את כולם. אל תתחייב. תפיק מכל יום את המקסימום. הפץ אינפורמציה שסותרת את מה שאמרת בפעם הקודמת. פרסם תמונה שניתן לפרש אותה כאילו אתה שוקל לעזוב בקיץ.

פול פוגבה (חשבון אינסטגרם רשמי)

בשבוע האחרון חשבתי קצת על דורות כפי שהם מוגדרים סוציולוגית וההשתקפות שלהם בעולם הכדורגל.

למי שישן תחת סלע בשנים האחרונות, הדורות, ממש בגדול, מוגדרים כך:

בייבי בומרס (דור 1 ו-2): נולדו ב-1945-1965

דור ה-x: נולדו ב-1966 עד 1979 (הי, אני שם!)

דור ה-y: נולדו ב-1980-1994

דור ה-z: נולדו מ-1995

מבחינה סוציולוגית, ניתן לראות מפל הנמשך מהבייבי בומרס ועד דור ה-y ומראה ירידה ביכולת הכלכלית הריאלית, בנגישות הדיור, בהזדמנויות הכלכליות והתעסוקתיות, בנאמנות למקום העבודה ובעלויות רכישת השכלה גבוהה.

מצד שני, ניתן לראות את המפל ההופכי: בין הדורות מסתמנת עלייה דרסטית ביכולות טכנולוגיות, מידעניות ושליטה במדיה חדשה ורשתות חברתיות.

ולמה חשבתי על זה בהקשר של כדורגל?

התשובה הקצרה היא פול פוגבה.

אבל בואו נחזור כמה צעדים אחורה. אם אנחנו הולכים לפי ההגדרות שלעיל, הבייבי בומרס כוללים את פלה ואת מראדונה. דור ה-x שלנו כולל שחקנים כמו בקהאם, מאלדיני, רונאלדו הפנומן, וגם את פרנק למפארד, סטיבן ג׳רארד ותיירי הנרי. למעשה ניתן לומר שדור ה-x נמצא כרגע בחלק הסופי בהחלט של הקריירה כשחקן פעיל או לרוב אחריה.

כך שדור ה-y כולל למעשה את רוב השחקנים הפעילים כיום. ממסי ורונאלדו דרך מולר ושורלה, דויד לואיז וניימאר, הזאר ודה-בריינה, דה רוסי ובאלוטלי, דה חאה ואינייסטה.

אם כך, נסיון לאפיין את דור הכדורגל הנוכחי יהיה פחות או יותר מקביל לנסיון לאפיין את דור ה-y בכללותו. למעט שחקנים בחלק הבאמת אחרון ודי בקריירה שלהם ולתינוקות ממש, פרוש לפנינו דור שלם.

אז למה אני נטפל דווקא לפוגבה?

כשמדברים על דור ה-y, בדרך כלל קיימות שתי תפיסות עולם:

1. דור ה-y הוא עצלן, נרקיסיסטי, נצלן, מפונק, לא נאמן, מנותק ולא יציב רגשית. ראייה זו, המזוהה בארץ על ידי תמר ועוז אלמוג.

"דור ה–Y הוא בעצם דור עם מאפיינים חנוניים מובהקים: העילגות הרגשית, ההסתגרות מהעולם, המיקוד העצמי, טשטוש ההבדלים המגדריים, הבשלות המעוכבת, התלותיות וההתמכרות למשחקים, לתקשורת ולטכנולוגיה ממוחשבת" (מתוך המבוא לספר דור ה-Y — כאילו אין מחר)

2. דור ה-y הוא התוצר של הרס הכלכלה, תנאי העבודה ותאוות הבצע של הדורות הקודמים לו. אם לא היה דור כל כך מוצלח ומוכשר, והיה מתנהג כפי שחושבים שהוא רואה את העולם, היינו במצב הרבה יותר גרוע. גישה זו בוטאה באופן רהוט על ידי צליל אברהם בסדרת הטורים שלה במאקו. התגובה שלה לתמר ועוז אלמוג מתמקדת בהבנת הרקע שממנו צמח הדור המדובר:

״האלמוגים בני ה-55 וה-54, שמחזיקים במשרות של חברי סגל באקדמיה, חיים במובלעת קטנה ששרדה מישראל של פעם: מדינת רווחה, לפחות עבור טובי בניה, שבה מי שלמד היטב ועבד קשה השיג בטחון כלכלי. כל אחד מהם אוחז בשני מאובנים יקרי ערך מעידן שלא קיים יותר: קביעות ופנסיה. ועוד דברים: חופשה שנתית ארוכה. שבתון. מעמד. בית. את הדברים האלה הם השיגו בזכות, בכשרון ובעבודה קשה. אבל לסטודנטים שלהם לא יהיה אותם, כמעט לא משנה מה הם יעשו.״

כלומר, כתב ההגנה של דור ה-y עצמו מההאשמות שמורעפות עליו על-ידי הדורות הקודמים מתבסס על הדגשת הפערים הבין דוריים, או ליתר דיוק, המצב הכמעט בלתי אפשרי אליו נולד אותו דור.

***

אבל אנחנו מנסים לדבר פה גם על כדורגל, ולהבין איך זה מתקשר. אז אני חוזר עכשיו לפול פוגבה.

כשמשקיפים לעבר התופעה הזאת שנקראת פול פוגבה, אפשר לזהות כבר מרחוק כמה דברים:

1. פוטנציאל אדיר, אתלטיות, כשרון, שליטה בכדור, חן, יכולת מגוונת בהתקפה ובהגנה, בעיטה אימתנית מרחוק, משחק אווירי משובח.

2. פאסון, תסרוקות, חשבון אינסטגרם פעיל, מוסר עבודה לא עקבי, יכולת לא עקבית, לא שולט בקצב המשחק, לא מנהיג, יקר, מנופח, הייפ.

אבל אם בוחנים את הקריירה שלו מקרוב, ניתן בעצם לראות את כל הסממנים הקלאסיים של דור ה-y.

למרות שמצפים ממנו להיות נאמן כמו ג׳רארד או גיגס – פוגבה גדל בדור שבו האקדמיות של המועדונים התרחקו מהייעוד המקורי שלהן להכשיר כדורגלנים מהקהילה המקומית עבור הסגל הבכיר – והפכו לענף הכנסה נוסף. המשחק שבו פועלים פוגבה ובני דורו הוא משחק ריאליטי משוכלל, שרק שילוב של יכולת פנומנלית, עבודה מפרכת, כשרון יוצא דופן, בניית פרסונה תקשורתית והכי חשוב – קשרים והרבה הרבה מזל עשויים להביא אותך להרכב הראשון של המועדון בו אתה מתאמן.

למעשה, הטענות כלפי פוגבה הן אותן הטענות המוטחות בדור אליו הוא שייך. אנו מצפים ממנו ומחבריו שפשוט יורידו את הראש ויעבדו קשה, כו שלמפארד ומייקל אואן עשו, אבל הם יודעים יותר טוב מאיתנו שכך אין ולא יהיה להם שום סיכוי להגיע לאנשהו.

אנחנו שומעים הרבה על צעירים שקיבלו חוזה מקצועני, ואז נשלחים להשאלות אין סופיות ברחבי ספרד, אנגליה ואירופה. אבל המציאות היא שעל כל אחד כזה שקיבל בכלל חוזה, יש עשרות שהגיעו לשלב האין חזור אבל נאלצו לחזור לאחור. מה שהשתנה הוא, שהכסף הגדול יצר מצד אחד מיליונרים צעירים, אבל גם צוואר בקבוק מאד ברור וצר של כמה עשרות מועדונים שאליהם מנסים להשתחל למעשה מיליונים של צעירים.

בפועל, במועדונים הבכירים יש רק 1-4 מקומות לצעירים בסגל הבכיר. כלומר, סך כל המקומות הפנויים שנפתחים בכל שנה בטופ העולמי הם רק כמה עשרות.

כך שפוגבה, כשלא מצא את מקומו אצל פרגוסון, עשה בשכל רב כשעזב ליובנטוס. למעשה, גם אם היה מקבל חוזה קבוע מקבוצה נחותה יותר, כמו לדוגמה ליל או סנדרלנד, סביר להניח שהיתה זו בחירה טובה יותר מאשר להתדפק על דלתות ההרכב במנצ׳סטר.

המיקוד העצמי והנרקיסיזם הם ההמשך הישיר של ההתפתחות הזאת. כיום, גם שחקנים בינוניים מעסיקים מנהל מדיה חברתית. זוהי תקופה בה חשובה מאין כמוה הנוכחות בצד הנכון של המפה. יש לך הזדמנות להצטלם עם דייגו קוסטה לפני המשחק? תעלה ותראה שכיף לעבוד איתך. מגיע מוקדם לאימונים? תעלה תמונה שתוכיח כמה אתה שקדן. פצוע? תראה שאתה עדיין קיים ועובד על שיקום בבריכה ההידרולוגית.

אם לא תעשה את כל אלה – תיעלם. עדיין יש סיכוי שתצליח, אבל הוא מונח בידיהם של אנשים אחרים: מנג׳רים, פרשנים, סוכנים, עסקנים. הם חשובים, אבל בינתיים צור ותחזק קשר ישיר עם הקהל שלך. בלבל את כולם. אל תתחייב. תפיק מכל יום את המקסימום. הפץ אינפורמציה שסותרת את מה שאמרת בפעם הקודמת. תמונה שניתן לפרש אותה כאילו אתה שוקל לעזוב בקיץ. האוהדים הקנאים אולי קצת יכעסו. אבל מי יודע, אולי תהפוך על הדרך למותג?

פול פוגבה (חשבון אינסטגרם רשמי)

 

יומן האליפות של הג'איינטס (13) - ביג בלו
יומן פירוק - פרק א'

68 Comments

אהוד 12 בדצמבר 2016

לא יודע כמה זה בא ממנו וכמה מהסוכן שלו. מן הסתם, פוגבה יכול לתת את המילה הסופית, אבל הסופר-אייג'נטס האלה כמו ראיולה ומנדש מוכנים לתזוזה וחוזה גדול יותר בכל רגע נתון, ואם צריך לפזר רמזים ארבעה חודשים אחרי שחותמים על חוזה חדש, אז זה מה שעושים.

יוני (המקורי, מפעם) 12 בדצמבר 2016

מעולה ומעורר מחשבה. הרי יש פוגבה גם בעולם הרפואה, הייטק, אקדמיה, טלויזיה ועוד.

אלון 12 בדצמבר 2016

אני לא שולל את הניתוח אבל אני חשוב שפוגבה הרבה יותר קרוב לדור-Z מאשר לדור ה-Y.
אני חושב שאם אתה באמרת רוצה דוגמה של דור ה-Y אולי זה רונלדו או מסי שהם מותגים בפני עצמם.
אולי באלוטלי הוא הדוגמא לכדורגלן דור ה-y אבל בכיוון הרע.

שי אורן 12 בדצמבר 2016

מה שקרה שמצד האחד שיטות האימון התזונה וההכשרה התפתחו מאד ומצד שני בזכות הגלובליזציה אלפי ילדים אפריקאים וברזיליים וישראלים יכולים לחלום על מה שהיה פעם מועדון סגור לאנגלים, צרפתים וספרדים.

אופיר 12 בדצמבר 2016

אחד הגדולים שלך, גור.
מעולה, כרגיל.

אהד 14 בדצמבר 2016

מצטרף למחמאות.

צור שפי 12 בדצמבר 2016

מצויין וכרגיל, בלי קשר לספורט, מדכא כשרואים איך אנחנו הולכים אחורה ממעמד ביניים עם זכויות לפיאודליזם חדש של טייקונים ותאגידים תחת כותרות מסנוורות של גלובליזציה וטכנולוגיה. וזה מבייבי-בומר שנהנה מהמאובנים שהזכרת ומתקשה להסתכל בעיני ילדיו ונכדיו.

ווילי בימן 13 בדצמבר 2016

אתה לא חושב שלמעמד הביניים עם הזכויות יש איזה אחריות גם כן? קח את נושא הקביעות והפנסיה התקציבית למשל – אנשים לקחו לעצמם כל מיני זכויות, מעבר גם למה שהיו יכולים לפי התקנות, כשהם יודעים שהדורות הבאים יצטרכו לשלם עליהם.

פנסיונר של האוניברסיטה העברית כנראה מרוויח טוב יותר ממרצה בן 35 שעובד במשרה מלאה וצריך לכלכל משפחה, וכשהיה איום כלשהו על התנאים שלו האוניברסיטה השביתה את תחילת הלימודים. זו רק דוגמא, ראה כל נושא דור א' / ב' במפעלים שונים. קל לבוא בטענות לבעלי ההון שמחזיקים היום את בתי הזיקוק או מפעלי ים המלח, אבל החזירות של הוועדים שם היא זו שגרמה למצב שבו המדינה חיפשה להפטר מהם. אותו תהליך יתקיים בנמלים או חברת חשמל. ועד שחושב קדימה היה עובד עם ההנהלה, כמקובל בסקנדינביה, ולא מנסה לסחוט לעצמו ככל האפשר.

צור שפי 13 בדצמבר 2016

הדברים שאתה כותב כמובן אינם מופרכים אבל תפקיד המדינה הוא להתמודד עם חזירות של ועדים או של טייקונים.

צור שפי 13 בדצמבר 2016

נ.ב. החזירות הכי גדולה זו הממסד הבטחוני. ביחס למה שקורה שם כל הוועדים השנואים הם פוסיקטס.

ווילי בימן 14 בדצמבר 2016

גם זה ועד עובדים.

פאקו 12 בדצמבר 2016

טור מעולה.
משעמם כבר לכתוב על צ'לסי, אה?

כחול 12 בדצמבר 2016

תשמע אחרי תשעה נצחונות רצופים, מה כבר יש להגיד?
;)

פאקו 12 בדצמבר 2016

זו הייתה כוונתי.

כחול 12 בדצמבר 2016

אני יודע, כיף להזכיר את זה :)
צריך להנות מזה כל עוד זה נמשך…

ק. 12 בדצמבר 2016

מעולה.
שתי הפסקאות האחרונות במיוחד, כמה שזה מבאס

Amir A 12 בדצמבר 2016

בפעם הראשונה שראיתי אלפי ילדים מקפצים בהופעה של איזה די-ג'י חטפתי הלם. כאילו, אתם מתלהבים לראות בהופעה חיה מישהו שלוחץ על מקשים של מחשב? והמישהו הזה שלוחץ על כפתורי המחשב, הוא לא מרגיש אידיוט לעמוד על הבמה ולהתנהג כאילו הוא יוצר מוזיקה או משהו כזה? לקח לי זמן להבין שבעצם היוצא דופן כאן הוא אני. הדי-ג'י הוא בגיל של הקהל שלו והם מדברים באותה השפה. אותו הדבר לגבי שחקנים כמו פוגבה, ואין שום הצדקה לדרוש ממנו להתנהג כמו פלה, מרדונה או קנטונה. הוא מדבר אל אנשים מהדור שלו בשפה של הדור שלו. הבעיה היא לא אצלו, היא אצלנו (אלו מדור X או מה שלא יהיה).

פאקו 12 בדצמבר 2016

המממ… בתור בן 47 שמתלהב מהופעות של די ג'יים, אני קצת לא מסכים לגבי עניין הגיל המשותף. צריך אולי לעבוד בתחום התכנה כדי להבין שגם דברים שנכתבו באמצעות מחשב יכולים להחשב ליצירות אמנות לכל דבר.

צור שפי 12 בדצמבר 2016

אז מה קורה בהופעות? מעלים לפטופים באש ו/או מרסקים אותם על הבמה?

פאקו 12 בדצמבר 2016

:) לא חייב. יש את המתלהבים שרוקדים ועושים תנועות ידיים, ויש את אלו שפשוט נותנים למוסיקה לדבר.

Amir A 12 בדצמבר 2016

פאקו, אני בן 48. כשתגדל תבין. (-:

פאקו 12 בדצמבר 2016

מרגיש קטן.

matipool 13 בדצמבר 2016

זה כנראה ההבדל בין גיל 47 ל-48 .. (-:
גם אני בן 48 ( וחצי ) ובניגוד לך אמיר – עד עכשיו אני לא מבין את הקטע של ההופעות די.ג'יי האלו .
כאילו – wtf ?
יותר סביר שכנראה הזדקנתי .

ג'נובי 12 בדצמבר 2016

לא כדי להקניט אבל זה שאתה לא מוצא את האמנות או את היצירתיות במשהו לא אומר שהיא לא שם. כמובן שיש המון זבל בכל תחום אבל יש גם יצירה עמוקה ומשמעותית.
זוכר איך הדור של ההורים שלך הסתכל על המוסיקה שאתה אוהב? אז זה.

Amir A 12 בדצמבר 2016

זה בדיוק מה שכתבתי. שהבעיה באי מציאת האמנות במקרה של הופעות חיות של די ג'יים היא אצלי ולא אצלם. זו פשוט לא השפה שלי ואני לא יכול להבין אותה.

גור אילני 12 בדצמבר 2016

מהזווית שלי יש הרבה יותר סיכוי שאכנס ל״מוד״ בהופעה אלקטרונית מאשר בהופעת רוק. נכון, כשהופעת רוק כן עושה את זה היא לא פחות חזקה. אבל יש משהו במעבר לתוך הסביבה האלקטרונית כבר באופן מובנה יוצר טרנספורמציה כלשהי. וכאן נכנס הקצב והשילוב של חזרתיות שגם נשברת ומשתנה. על הבסיס הזה, מוסיקה טובה שעוטפת אותך וגורמת להאזין לכל מיני פרטים היא כבר מתכון לחוויה חזקה ממש.

הדוד פודג׳ר 12 בדצמבר 2016

זה ועוד 120 מיקרוגרם

יותם 12 בדצמבר 2016

בתור אחד מהצעירים שאתה מדבר עליהם, בשביל הרבה מאיתנו הופעות די ג'יי הן פשוט המסיבה הכי גדולה בעיר. מהופעות רוק לפעמים יוצאים ביצועים בלתי נשכחים או מוצגים שירים חדשים (היום פחות), אבל במוסיה אלקטרונית זה לא ממש קורה. פשוט מסיבה ענקית.

אמיתי 12 בדצמבר 2016

אם להשאיר את פוגבה והכדורגל ספציפית בצד קצת לדעתי זה פוסט פוסט מודרניזם. ילדים היום הרבה יותר עצמאיים מפעם. יש אפניים חשמאליים ויש עוד טכנולוגיה שמייתרת את ההורים והמבוגרים מהחיים היומיומיים. אבל הבעיה או העניין הוא שהם (ההורים וה״מבוגרים״ בכלל) לא נוכחים גם מבחינה חינוכית ערכית, יש להם תחליפים רבים אחרים מתרבות הפופ ותרבות הרשת. פוגבה לא היה צריך את הפלטפורמה של יונייטד כמו שהוא לא היה ״צריך״ את פרגי כמנטור. גם תחום העבודה שעולה בפוסטים של גיל שלי מתפרק מערכיו.
האדם החדש החליף ערכים בסוגי הצלחה שונים שפועלים במישורים אחרים מפעם

כחול 12 בדצמבר 2016

מעולה גור, וכל כך נכון.

האח של 12 בדצמבר 2016

זה מזכיר לי ראיון ישן עם אברם גרנט, שאמר שהדבר הכי קשה בעבודה שלו זה שפעם בשנה צריך לזמן שחקני נוער לא מספיק טובים ולהגיד להם: זהו, הקריירה שלכם נגמרה, אתם משוחררים. צריך לזכור שעל כל פוגבה יש אלפים כאלה.

אהוד 12 בדצמבר 2016

היה פעם בערוץ 8 סרט על מחלקות הילדים של איאקס. יש שם קטע שמאמן של איזו קבוצת ילדים ג' או משהו כזה צריך להגיד לילדים בגיל יסודי שהם לא מספיק טובים להתקדם. או שהמאמנים האלה הולכים ובוכים בבית, או שהם מפתחים לב מאבן.

גור אילני 12 בדצמבר 2016

מצד שני עדיף לשמוע את זה מוקדם מאשר לחטוף את הסטירה בגיל 18

שי 12 בדצמבר 2016

בתור דור Y שרואה איך החברים שלו שמשקיעים בלהתקדם בד"כ גם מצליחים יפה, ואלה שמנסים פשוט להתפרנס בעבודה שלהם בד"כ מצליחים פחות, אני תמיד תוהה: עד כמה הדור שלי מפונק יותר – והוא, אנחנו, רובנו, גדלנו בשפע יחסי, ואז כשהשתחררנו מהצבא חסכנו כסף בקלות והוצאנו אותו על טיולים ומסעדות אז למה שלא נקנה דירה כשאנחנו רוצים? – ועד כמה פעם זה באמת היה יותר קל? האם באמת אנשים בחרו מה הם רוצים לעשות בחיים והסתדרו בכל כיוון שפנו אליו? או שזה לא היה כ"כ חשוב פעם ועבדו והתקדמו במה שיש?

שי 12 בדצמבר 2016

והתובנה על דורות של כדורגלנים מעולה

אביאל 12 בדצמבר 2016

שי זה משולב, אני מוכן להתחייב שהדור שלי (משתייך גם כן לדור הY) במידה והיה טס, אוכל בחוץ ומוציא כסף על פנאי כמו הדור הקודם, היה לו לא פחות כסף מהדור הקודם. עם זאת, זאת המציאות הנוכחית, אנחנו הולכים יותר ויותר לכיוון המערב, מי שרוצה לחיות בערים הגדולות ולהנות מהתרבות וחיי פנאי פעילים כנראה יגור (בממוצע) בשכירות, בדיוק כמו בפריז, לונדון, ניו יורק וכו׳. בישראל יש את הפריבלגיה לצעיר בן 21 שעובד במלצרות במסעדה טובה בת״א לגור ברחובות היקרים ביותר של העיר, מה שאין לצעירים בערים האחרות שתיארתי, זו גם נקודת זכות אחרי הכל.

ניתאי 13 בדצמבר 2016

כמה כסף היית חוסך אם היית טס, אוכל בחוץ ומוציא כסף על פנאי רק ב-50% ממה שעשית בפועל?

Ljos 12 בדצמבר 2016

כי אם כמה שחסכנו כסף בקלות (באמת?), עדיין הסכומים מגיעים לשום וכלום דבר שאפשר לעשות איתו. לא דירה, לא עתיד כלכלי אמיתי או עתיד בכלל. אפשר לעשות הכל נכון, ועדיין להגיע בסוף להכנסה נמוכה ללא קיבעון. אז הדור שלנו מבזבז עכשיו את מה שיש, כי אחר כך כבר לא יהיה מה לעשות איתו.
כל דבר שהדור הקודם עשה וכל העולם שהוא פעל בו השתנה לגמרי ללא היכר, עד שאנחנו לא מדברים באותה שפה.

א.ב 13 בדצמבר 2016

מסכים לחלוטין…
ההורים שלי יכלו בגיל 26 לקנות וילה במקום יפה עם קצת עזרה,
אני בגיל 35 מרוויח על פי הטבלאות ב ב 10% העליונים ואף יותר , ואין לי שום סיכוי לקנות דירה (שלא לדבר על וילה) במקום שלא מצריך ממני שעה וחצי נסיעה לכל כיוון…
ובאמת כסף שמוציאים על מסעדות, טיסות וכאלה זה כסף קטן, בסוף הרי במשא ומתן על דירה למשל אתה יכול להוריד (או שלא) ברגע את הסכום שחסכת או לא על מסעדות…

ר.בקצה 15 בדצמבר 2016

כאחד שיושב על התפר בין איקס ל-וואי, בדור שלי ברי המזל היו נוסעים לחו״ל בבר מצווה. היום, ילדים בני שנתיים מבלים את הקיץ השני שלהם בכרתים.

שלמה 12 בדצמבר 2016

״1. דור ה-y הוא עצלן, נרקיסיסטי, נצלן, מפונק, לא נאמן, מנותק ולא יציב רגשית. ראייה זו, המזוהה בארץ על ידי תמר ועוז אלמוג.״

חבל שלא קראת את הטור האחרון של צליל שבו היא מנסה להפריך את המיתוס הזה:
http://www.mako.co.il/video-blogs-weekend/millennials/Article-502f8f7c9a85451006.htm?sCh=b7d3ea3e17713510&pId=885471177

דורפן 12 בדצמבר 2016

נהדר. ואוסיף לאנלוגיה. דור ה-X ביונייטד השיג כל כל הרבה אבל בשלב מסויים הפך לחסם עבור דור הY. אנחנו רואים את זה בכלל בכדורגל העולמי. עם השתפרות הרפואה איברהימוביץ למשל הוא כוכב שבדורות קודמים כמעט לא ראית שחקנים בגילו משחקים. רונאלדו מדבר על לשחק עד גיל 40 ונראה שאין סיבה שלא יצליח. זה באמת ישאיר פחות ופחות הזדמנויות לאחרים.

עידו 12 בדצמבר 2016

מצטרף למברכים האנלוגיה ברוכה ומעניינת.

ניתאי 13 בדצמבר 2016

מצויין.
יונייטד לא הייתה "נאמנה" לפוגבה כשהוא היה צריך את זה (ויש להניח שלא תהיה נאמנה אם לא תצטרך אותו מחר), אז למה שהוא יהיה נאמן לה היום?

דורפן 13 בדצמבר 2016

אין שום סיבה. ויונייטד גם החתימה אותו מאקדמיה של קבוצה צרפתית. הוא היה שחקן רכש כבר באקדמיה.

אריאל גרייזס 13 בדצמבר 2016

מעולה, גור

רותם 13 בדצמבר 2016

מעולה
אני שיך לדור ה X והקו המנחה מבחינתי בין הדורות הוא העדר האותנטיות.
באומנות בכדורגל במוזיקה וכו׳.

matipool 13 בדצמבר 2016

נהדר . מצטרף למחמאות .

נאצר 13 בדצמבר 2016

צאו לעבוד פדלאות

דורפן 13 בדצמבר 2016

אין עבודה!

צור שפי 13 בדצמבר 2016

ואם להיות רציני – כמו שדו"חות העוני למיניהם מראים – יש עבודה, השכר החציוני בישראל הוא כ-6,000 ש"ח ויש המון אנשים עובדים שנמצאים מתחת לקו העוני. הממשלות (זה לא התחיל אתמול, רק מחריף כל הזמן) לא ממלאות את חובתן הבסיסית לאזרח, לאמור – מי שאיננו עצלן ויוצא לעבוד לא צריך לסבול עוני.

ניר 13 בדצמבר 2016

פוגבה הוא דוגמה אחת לדור הזה, אבל לא היחידה. יכול לחשוב על לא מעט שחקנים בגיל שלו שלא מתנהגים ככה, וזה משהו שכבר כתבו בלא מעט מאמרים. חלוקת הדורות היא פחות רלוונטית מבעבר, מה שמחבר זה מאפיינים דמוגרפיים ואישיים. לך יכול להיות דמיון גדול יותר היום לבן 18 שדומה לך מאשר לבן 40 שמאמין ואוהב דברים אחרים לגמרי.

סימנטוב 13 בדצמבר 2016

מצטרף לברכות פוסט משובח. תודה

גל ד 13 בדצמבר 2016

תגידו, כולכם התחלקתם על השכל? כל הניסיון הזה לקטלג את כל בני האדם בעולם המערבי (שלא לומר כל העולם) על פי שנתון הלידה שלהם זו חרטא שגורמת לאסטרולוגיה להיראות לידה כמו אסטרופיזיקה.

לא מאמין שיש בעלי חוליות שמתייחסים לחרא הזה ברצינות.

גור אילני 13 בדצמבר 2016

באותה מידה אתה יכול לטעון שלחלק את ההיסטוריה לתקופות זה בולשיט. תקופת הברזל, ימי הביניים, הרנסאנס – כל אלה לא היו? ההסטוריה והסוציולוגיה הן בסך הכל נסיונות להבין את העולם טוב יותר. אם יש לך שיטה יותר טובה אתה מוזמן לחלוק.

אריק 13 בדצמבר 2016

אני עוד מנסה להבין מי ריאל-ויסרליסט ומי לא. זה מתברר מתישהו?

גור אילני 13 בדצמבר 2016

בעמוד שבו אני תקוע עדיין לא…

אריק 13 בדצמבר 2016

ה150 הראשונים עוברים ביעף. השאר מצויין וחכם ומעניין אבל לא מצדיק 640 עמודים…

גור אילני 13 בדצמבר 2016

לגמרי מסכים, בכלל לאחרונה אני דוגם הרבה ספרים… מה שמעיד על כך שהעלילה לא תמיד מחזיקה ספר שלם

אריק 13 בדצמבר 2016

הדרום אמריקאים הותיקים לא מאמינים בלכבוש באחד על אחד הם צריכים לחזור אחורה ולעבור עוד פעם את כל השחקנים ורק אז כשכולם נופלים מותשים לגלגל לרשת. הכל מבריק ויפה אבל רבאק שימו סוף.

גור אילני 13 בדצמבר 2016

נסה מערך 2666 ואז נדבר…

יהודה 14 בדצמבר 2016

אני בעמוד 250 ולא הצלחתי להבין מה זה אומר בכלל

מאנו 13 בדצמבר 2016

אני לא בטוח שאתה מנתח נכון את פוגבה. הוא אומנם פעיל ברשתות החברתיות, אבל הוא ממש לא עצלן או "בעל מוסר עבודה לא עקבי". זה נראה לי די קשקוש לטעון דבר כזה. הוא משחק פשוט בקבוצה די מחורבנת עם מאמן בעל הרס עצמי. ואני גם חושב שכל ההכללות הדוריות הן די מקושקשות כאשר מנסים להצמיד להן תכונות אופי ומגמות כאלה ואחרות.

נמרוד 14 בדצמבר 2016

מעולה!
כל הכבוד!

אסף the kop 14 בדצמבר 2016

פעם חשבתי שיש לחשוש במקום העבודה מהתקדמות של דור ה Y והתחרות מצידם.
היום, שאני רואה איך עובדים החברה האלה הצעירים ממני ב 10-15 שנים אני כבר לא מודאג.

אסף שלום 14 בדצמבר 2016

לגמרי! העולם שיחת לצעירים? בולשיט . הם לא יודעים לעבוד ורק מרוכזים בעצמם. זוועה

ערן (המקורי) 15 בדצמבר 2016

אחלה פוסט, גור

עומרי 15 בדצמבר 2016

יפה. הספר של הזוג אלמוג הוא לא כתיבה טובה. שטחי ולעוס.
לדעתי ספורטאי הדור של דור ה-Y מבחינת המאפיינים של הדור שמשתקפים בו זה לברון (אני לא חושב שמאפיין חזק של דור ה-Y זה חוסר בעבודה קשה על דבר שאוהבים לעשות וטובים בו). אובססיבי לאימאג' שלו, בעל FOMO ברור, למדן וחקרן, A whining bitch sometimes, מעורב חברתית ועוד

Comments closed