דור ה-y משחק כדורגל

בשבוע האחרון חשבתי קצת על דורות כפי שהם מוגדרים סוציולוגית וההשתקפות שלהם בעולם הכדורגל.

למי שישן תחת סלע בשנים האחרונות, הדורות, ממש בגדול, מוגדרים כך:

בייבי בומרס (דור 1 ו-2): נולדו ב-1945-1965

דור ה-x: נולדו ב-1966 עד 1979 (הי, אני שם!)

דור ה-y: נולדו ב-1980-1994

דור ה-z: נולדו מ-1995

מבחינה סוציולוגית, ניתן לראות מפל הנמשך מהבייבי בומרס ועד דור ה-y ומראה ירידה ביכולת הכלכלית הריאלית, בנגישות הדיור, בהזדמנויות הכלכליות והתעסוקתיות, בנאמנות למקום העבודה ובעלויות רכישת השכלה גבוהה.

מצד שני, ניתן לראות את המפל ההופכי: בין הדורות מסתמנת עלייה דרסטית ביכולות טכנולוגיות, מידעניות ושליטה במדיה חדשה ורשתות חברתיות.

ולמה חשבתי על זה בהקשר של כדורגל?

התשובה הקצרה היא פול פוגבה.

אבל בואו נחזור כמה צעדים אחורה. אם אנחנו הולכים לפי ההגדרות שלעיל, הבייבי בומרס כוללים את פלה ואת מראדונה. דור ה-x שלנו כולל שחקנים כמו בקהאם, מאלדיני, רונאלדו הפנומן, וגם את פרנק למפארד, סטיבן ג׳רארד ותיירי הנרי. למעשה ניתן לומר שדור ה-x נמצא כרגע בחלק הסופי בהחלט של הקריירה כשחקן פעיל או לרוב אחריה.

כך שדור ה-y כולל למעשה את רוב השחקנים הפעילים כיום. ממסי ורונאלדו דרך מולר ושורלה, דויד לואיז וניימאר, הזאר ודה-בריינה, דה רוסי ובאלוטלי, דה חאה ואינייסטה.

אם כך, נסיון לאפיין את דור הכדורגל הנוכחי יהיה פחות או יותר מקביל לנסיון לאפיין את דור ה-y בכללותו. למעט שחקנים בחלק הבאמת אחרון ודי בקריירה שלהם ולתינוקות ממש, פרוש לפנינו דור שלם.

אז למה אני נטפל דווקא לפוגבה?

כשמדברים על דור ה-y, בדרך כלל קיימות שתי תפיסות עולם:

1. דור ה-y הוא עצלן, נרקיסיסטי, נצלן, מפונק, לא נאמן, מנותק ולא יציב רגשית. ראייה זו, המזוהה בארץ על ידי תמר ועוז אלמוג.

"דור ה–Y הוא בעצם דור עם מאפיינים חנוניים מובהקים: העילגות הרגשית, ההסתגרות מהעולם, המיקוד העצמי, טשטוש ההבדלים המגדריים, הבשלות המעוכבת, התלותיות וההתמכרות למשחקים, לתקשורת ולטכנולוגיה ממוחשבת" (מתוך המבוא לספר דור ה-Y — כאילו אין מחר)

2. דור ה-y הוא התוצר של הרס הכלכלה, תנאי העבודה ותאוות הבצע של הדורות הקודמים לו. אם לא היה דור כל כך מוצלח ומוכשר, והיה מתנהג כפי שחושבים שהוא רואה את העולם, היינו במצב הרבה יותר גרוע. גישה זו בוטאה באופן רהוט על ידי צליל אברהם בסדרת הטורים שלה במאקו. התגובה שלה לתמר ועוז אלמוג מתמקדת בהבנת הרקע שממנו צמח הדור המדובר:

״האלמוגים בני ה-55 וה-54, שמחזיקים במשרות של חברי סגל באקדמיה, חיים במובלעת קטנה ששרדה מישראל של פעם: מדינת רווחה, לפחות עבור טובי בניה, שבה מי שלמד היטב ועבד קשה השיג בטחון כלכלי. כל אחד מהם אוחז בשני מאובנים יקרי ערך מעידן שלא קיים יותר: קביעות ופנסיה. ועוד דברים: חופשה שנתית ארוכה. שבתון. מעמד. בית. את הדברים האלה הם השיגו בזכות, בכשרון ובעבודה קשה. אבל לסטודנטים שלהם לא יהיה אותם, כמעט לא משנה מה הם יעשו.״

כלומר, כתב ההגנה של דור ה-y עצמו מההאשמות שמורעפות עליו על-ידי הדורות הקודמים מתבסס על הדגשת הפערים הבין דוריים, או ליתר דיוק, המצב הכמעט בלתי אפשרי אליו נולד אותו דור.

***

אבל אנחנו מנסים לדבר פה גם על כדורגל, ולהבין איך זה מתקשר. אז אני חוזר עכשיו לפול פוגבה.

כשמשקיפים לעבר התופעה הזאת שנקראת פול פוגבה, אפשר לזהות כבר מרחוק כמה דברים:

1. פוטנציאל אדיר, אתלטיות, כשרון, שליטה בכדור, חן, יכולת מגוונת בהתקפה ובהגנה, בעיטה אימתנית מרחוק, משחק אווירי משובח.

2. פאסון, תסרוקות, חשבון אינסטגרם פעיל, מוסר עבודה לא עקבי, יכולת לא עקבית, לא שולט בקצב המשחק, לא מנהיג, יקר, מנופח, הייפ.

אבל אם בוחנים את הקריירה שלו מקרוב, ניתן בעצם לראות את כל הסממנים הקלאסיים של דור ה-y.

למרות שמצפים ממנו להיות נאמן כמו ג׳רארד או גיגס – פוגבה גדל בדור שבו האקדמיות של המועדונים התרחקו מהייעוד המקורי שלהן להכשיר כדורגלנים מהקהילה המקומית עבור הסגל הבכיר – והפכו לענף הכנסה נוסף. המשחק שבו פועלים פוגבה ובני דורו הוא משחק ריאליטי משוכלל, שרק שילוב של יכולת פנומנלית, עבודה מפרכת, כשרון יוצא דופן, בניית פרסונה תקשורתית והכי חשוב – קשרים והרבה הרבה מזל עשויים להביא אותך להרכב הראשון של המועדון בו אתה מתאמן.

למעשה, הטענות כלפי פוגבה הן אותן הטענות המוטחות בדור אליו הוא שייך. אנו מצפים ממנו ומחבריו שפשוט יורידו את הראש ויעבדו קשה, כו שלמפארד ומייקל אואן עשו, אבל הם יודעים יותר טוב מאיתנו שכך אין ולא יהיה להם שום סיכוי להגיע לאנשהו.

אנחנו שומעים הרבה על צעירים שקיבלו חוזה מקצועני, ואז נשלחים להשאלות אין סופיות ברחבי ספרד, אנגליה ואירופה. אבל המציאות היא שעל כל אחד כזה שקיבל בכלל חוזה, יש עשרות שהגיעו לשלב האין חזור אבל נאלצו לחזור לאחור. מה שהשתנה הוא, שהכסף הגדול יצר מצד אחד מיליונרים צעירים, אבל גם צוואר בקבוק מאד ברור וצר של כמה עשרות מועדונים שאליהם מנסים להשתחל למעשה מיליונים של צעירים.

בפועל, במועדונים הבכירים יש רק 1-4 מקומות לצעירים בסגל הבכיר. כלומר, סך כל המקומות הפנויים שנפתחים בכל שנה בטופ העולמי הם רק כמה עשרות.

כך שפוגבה, כשלא מצא את מקומו אצל פרגוסון, עשה בשכל רב כשעזב ליובנטוס. למעשה, גם אם היה מקבל חוזה קבוע מקבוצה נחותה יותר, כמו לדוגמה ליל או סנדרלנד, סביר להניח שהיתה זו בחירה טובה יותר מאשר להתדפק על דלתות ההרכב במנצ׳סטר.

המיקוד העצמי והנרקיסיזם הם ההמשך הישיר של ההתפתחות הזאת. כיום, גם שחקנים בינוניים מעסיקים מנהל מדיה חברתית. זוהי תקופה בה חשובה מאין כמוה הנוכחות בצד הנכון של המפה. יש לך הזדמנות להצטלם עם דייגו קוסטה לפני המשחק? תעלה ותראה שכיף לעבוד איתך. מגיע מוקדם לאימונים? תעלה תמונה שתוכיח כמה אתה שקדן. פצוע? תראה שאתה עדיין קיים ועובד על שיקום בבריכה ההידרולוגית.

אם לא תעשה את כל אלה – תיעלם. עדיין יש סיכוי שתצליח, אבל הוא מונח בידיהם של אנשים אחרים: מנג׳רים, פרשנים, סוכנים, עסקנים. הם חשובים, אבל בינתיים צור ותחזק קשר ישיר עם הקהל שלך. בלבל את כולם. אל תתחייב. תפיק מכל יום את המקסימום. הפץ אינפורמציה שסותרת את מה שאמרת בפעם הקודמת. תמונה שניתן לפרש אותה כאילו אתה שוקל לעזוב בקיץ. האוהדים הקנאים אולי קצת יכעסו. אבל מי יודע, אולי תהפוך על הדרך למותג?