אחרי סיבוב הקיץ ביפן (חלק 1)

הבטחתי להשתדל לכתוב פוסט כל שבוע, היתה לי טיוטה אחת פתוחה אבל לא הצלחתי לעבור את הפיסקה הראשונה, ככה עברו 24 ימים, והנה נגמר לו המסע ואני חייב לכם.

השאלות המרכזיות שעמדו בלתי פתורות לפני המסע היו:

– האם הקיץ היפני אכן נורא ויגרום לנו להתגעגע לתל-אביב?

– האם נצליח להסתדר ללא הזמנת מקומות מראש?

– איך זה לטייל ביפן עם ילדה בת כמעט 10?

– מה השתנה ב-10 השנים שעברו מאז הטיול הקודם?

אז בואו ניגש ישר לעניינים!

הזמנו מבעוד מועד 3 ימים ראשונים במלון ריוקן יפני מסורתי בעיירת אונסן (מרחצאות) מצפון מערב לטוקיו. הזמנו רכב ל-7 הימים הראשונים, ונסענו ישר כשהגענו לעיר בינונית בשם טקאסאקי. מתחנת הרכבת יצאתי כשאני נוהג בהונדה n-box, קופסתון יפני חמוד למראה וקטנטן מבחוץ, אך עם מרחב פנימי די מדהים. הדרך היתה גשומה, ועברנו דרך אזור תעשייה פרברי שהכיל הרבה סוכניות רכב, מסעדות דרכים ובתי כלבו גדולים. הנסיעה היא במהירות מותרת של 40 או 50 קמ״ש, תלוי בכביש, מה שהקל עליי את ההתרגלות לנסיעה בצד שמאל ובכבישי יפן.

עד מהרה ההאנגרים התחלפו בבתי כפריים יפייפיים, והתחלנו לעבור בעיירות קטנות. ילדים חזרו מבית הספר עם תרמיליהם המיושנים וקשישים חביבים עצרו את התנועה ועזרו להם לחצות את הכביש. מכיוון שביקשנו מסוכנת השכרת הרכב לא לנסוע בכבישי אגרה (כדי לראות את הקאנטרי ולהימנע מחיובים בלתי צפויים), היא סימנה במערכת הניווט ״minimum highway״, ועברנו בכבישים צרים שגרמו לי להעריך את רוחבו הצנוע של הקופסתון. נפח המנוע (600 סמ״ק) הבטיח נסיעה בתחושה שמזכירה מכוניות מתנגשות, אבל השתדלתי לנסוע אחרי המכונית שלפני ולפנות ימינה בזהירות כדי לא להפוך את הנסיעה להתנגשות ממשית.

הגשם הלך והתגבר. העונה הגשומה, דאם איט. גם קיץ וגם גשום. זה מה שמחכה לנו שלושה וחצי שבועות? התחלנו להתקרב ליעד. ההרים הגבוהים שסבובנו התכסו בערפל שהקנה להם מראה ציורי. הדרך התפתלה ונכנסנו לעיירת האונסן. היה קשה למצוא את הבית המדוייק שהיה המלון, כי הוא היה קטן, עמד בצדי בסמטה צרה שטיפסה על צלע ההר, כי לא היה לו שלט באנגלית, וכי השמיים המטירו עלינו גשם זלעפות. לבסוף, בעלת הבית יצאה אלינו עם מטריות, עזרה לנו לרדת, ולקחה ממני את מושכות המכונית כדי להחנות אותה בחנייה הציבורית.

בחדר חיכה לנו הדבר הזה:

היופי אצל היפנים זה שהם ברגע אחד הופכים את הגשם והרטיבות והעייפות על פניה, ונותנים לאורח להרגיש רצוי, נעים, חמים ובטוח. כמה התגעגענו לרצפת הטאטאמי ולריח שלה, למזרני הפוטון שכבר היו פרושים על מרבית החדר הצנוע, למרפסות הצרות שמהן ניתן להשקיף על גגות, הר, יער, גינה או תחנת רכבת עמוסה, תלוי בנסיבות ובמיקום. מלבד החדרים המעימים והמוארים (חלונות גדולים ורחבים לרוב), הריוקנים מתגאים יותר מכל באונסן שלהם – חדרי הרחצה. לכל ריוקן יש לפחות שניים – ציבורי לנשים וציבורי לגברים. בנוסף, הרבה פעמים גם רוטנבורו – בריכת מעיין חם באוויר הפתוח, וגם אונסן פרטי – אליו אפשר ללכת בזוג או כל המשפחה.

בעלת הבית החייכנית הרגישה אי נעימות בגלל מזג האוויר שחיכה לנו, ורשמה לנו בפתק שהיא מקווה שלמחרת תהיה שמש. וכך אכן קרה. קמנו לבוקר קריר ונפלא, וקרני השמש החדות שנכנסו מבעד לענפי העצים האירו על קורי עכביש, זחלים שהילכו בצד הדרך, פרחים מכוסים אגלי טל וגם בשבילים מרוחקים יותר ביער – עלוקות שנתפסות על הרגליים והנעליים וזוחלות כלפי מעלה.

המלון שנמצא במרכז העיירה הוא ריוקן יפני עתיק יומין, שמספרים שהייאו מיאזאקי ביסס עליו את המבנה המשוגע שבו מתרחשת רוב עלילת הסרט ״המסע המופלא״ (spirited away). מאוחר יותר בטיול למדנו שיש עוד לא מעט ריוקנים שבטוחים שדווקא הם היו ההשראה. אבל אל דאגה – כולם יפים בדרכם.

בימים טיילנו ושכשכנו בנחלים, בערבים יצאנו לאכול באחת מהמסעדות, (כך התיידדנו עם יומי, שמכין אוכל פשוט ומצוין כמו מרקים וגיוזה, ואחר-כך פגשנו אותו שוב כסועד בסושייה המקומית והוא הזמין אותנו לסאקה וגם קיבל על חשבוננו סיבוב) ובלילות שתינו בירה על המרפסת והתחלנו לתכנן את היעד הבא. שלושה ימים בגן עדן עוברים די מהר, כך שעד מהרה מצאנו את עצמנו נלחצים מעט בין אזהרות אתר booking.com (״99.9% מחדי המלון בגונמה כבר תפוסים בתאריכים שביקשת, כדאי שתמהר להזמין״) ובין סוף השבוע המתקרב, שבמהלכו המונים עושים את דרכם מהערים הגדולות אל האזורים התיירותיים. ההונדה היה תמיד במרחק הליכה קצרה כדי לקחת אותנו לאן שרק נרצה, ועד מהרה גילינו גם שהוא עושה את כל זה בלי לרצות בכלל דלק. אחרי 7 ימים של טיול, שבמהלכם נסענו לא הרבה ולא מעט, מילאנו את המיכל בחזרה למצב מלא ב-2000 ין יפני (65 שקלים).

זוגתי מצאה והזמינה חדר בריוקן שנראה מבטיח ובמחיר זול במקום מסוים, אבל רק לעוד שני לילות, וכך נשארו בתווך שני לילות שבהם לא היינו בטוחים מה לעשות ולאן לנסוע.

תחת הלחץ המתון הזה, שהתגבר בלילה שלפני הצ׳ק אאוט, הצלחתי להזמין מקום לסוף השבוע במלון בסגנון קצת אחר – שנמצא על שפת אגם שבתוך לוע של הר געש.

אחרי דרך יפה מאד, שכללה עצירה מפתיעה בחוות אוכמניות ותות שדה אורגניים שמנוהלת על-ידי זוג קשישים –

הגענו ליעד הבא. המלון עצמו נראה כמו מלון בצפת – גדול יותר, מיושן ואישי פחות, אבל לחדר היה נוף אל האגם, ובקומה שלנו היו מכונות משקאות עם פאנטה, תה ירוק והכי חשוב – שלושה סוגי בירה.

אחד הסיכונים של טיול ללא תכנון הוא האפשרות שתגיע למקום הבא ותצטער שלא נשארת עוד בקודם, אבל אלה החוקים, זה המסע ולכל מקום יש את הקסם שלו.

עכשיו אני חייב להשלים game of thrones שלא ראיתי כל הטיול, אז אני אסיים כאן, ורק אציין שבפוסט הבא, שבמרכזו החלק האמצעי של הטיול – יהיה גם ספורט.

מאטאנה (נתראה ביפנית. מתברר שלהגיד סאיונארה זה קצת לא מנומס כי המשמעות היא שאתם לא מתכוונים להיפגש שוב).