יומן מילאנו חלק 2: מילאנוקיה

החוג לסוציולוגיה של בלאט, הרגליים של תיאודוסיץ', המסיבה של אוהדי מכבי.

 

unnamed

1. מכל שירי העידוד, אלה המלחמתיים ואלה הילדותיים, יש אחד שניצב בגאון בראש המצעד, ופזמונו נותן תעצומות נפש, ומכריז, מדרבן, מזכיר גם ללא מאמינים ש"והעיקר, והעיקר, לא לפחד כלל".

באמצע הרבע הרביעי, כשאוהדי מכבי ת"א החלו בשירה הזו, גם הם הרגישו את המומנטום זז לכיוונם. האולם המקומי כבר הוכיח את עצמו לא מזמן כידידותי למאמינים בניסים, וסרט ההמשך לנס מילנו יצא לאקרנים.

סוני ווימס מחטיא עונשין על אותה טבעת שכיווצה את קוטרה גם עבור קית' לנגפורד, בלו תופר שלשה, וצסק"א החלה לפחד מהפחד, ותוכל בקלות לשכנע את האגיס או פאמפרס להיות הספונסרים שלהם בעונה הבאה.

הסל האחרון של טייריס רייס גרם להתפרצות רבתי וביום ראשון נראה אם זה צירף את העיר מילאנו לרשימת לוקיישנים תאומים יחד עם וירטון, גבעת התחמושת, אולם פיוניר ואנטבה.

ועם אולם צהוב ברובו לא ניתן להשתחרר מהמחשבה שאולי היה ניתן לארח את האירוע כולו בנוקיה. במקום זה אוהדי מכבי נתנו את התחושה שאנחנו בתל אביב והאולם נקרא מילאנוקיה.

2. טייריס רייס נתן רבע אחרון מופתי. עוד רבע מופתי יש לומר. את האמונות הטפלות של אחרים הוא השאיר תפלות.

אחרי שלושה רבעים אנמיים וקשים התקפית של מכבי, הוא הצליח סוף סוף לפצח את ההגנה של צסק"א בחדירות. לעיתים היה לא יציב בסיומת, לעיתים השאיר את טיוס להיות לא יציב בסיומת. אבל כשהוא וטיוס סיימו, זה התחיל לקזז ב15 הפרש. הוא זה שלקח את ההגה מידיים שהובילו לניצחון רוסי נוח ופשוט והסיט אותו לכיוון תל אביב.

תיאודוסיץ' סומן. יותר נכון חלקו התחתון של תיאודוסיץ', רגליו, שלא הצליחו להתמודד עם רייס.

למרות סל חשוב שלו לקראת הסוף, בצד השני של המגרש ההגנה שלו הייתה פצע של צסק"א ומכבי חפרה וחפרה בפצע, לא הרפתה עד ששאגו בחורים כי נגמר.

כשארון ג'קסון נפצע, דימה שאקולין, עוזרו השני של מסינה, הנחה במפורש את תיאודוסיץ' לשמור על היקמן ולהשאיר את רייס לווימס שהסתדר איתו הרבה יותר טוב. אך תיאודוסיץ' מצא את עצמו בהתקפה הבאה מול רייס.

לזכותו ייאמר שהוא השתדל לאורך כל המשחק להיות מאורגן, מחונך, מסודר, יש שיאמרו מסורס. אבל יש דברים שלא משתנים. שניות אחרונות זה הרגלים, אופי, חזרת לזירות הפשע בהן ביקרת בעבר. ושיאים נוצרו על מנת להישבר, גם השליליים שבהם.

ובכל הזמן הזה יושב ג'רמי פארגו על הספסל ואוכל את הלב עם כפית.

ועוד דבר אחד לגביי מסינה: בהשתלמות מאמנים שנערכת כאן, יסמין רפשה הסביר היטב על עקרונות התקפיים נגד איזורית. הקטעים המקצועיים בהשתלמויות האלה בהחלט חשובים אבל חשובים מהם הפילוסופיה האישית של כל מאמן. הפרטים הקטנים, ההתאמות הסמויות מן העין של מי שחי את הקבוצה ומכיר את ההרגלים של השחקנים על בוריים.

גם רפשה לא התאפק וטען שמאמן צריך לעזור לשחקנים שלו. ואם תאודוסיץ' לא יכול לשמור על גארד אקספלוסיבי ואתה חייב אותו על המגרש להובלת הכדור וליצירת מצבים לעצמו או לאחרים אתה צריך למצוא דרך להחביא אותו. ואיזורית היא דרך מצוינת להחביא רגליים לאות. ועכשיו למסינה אין היכן להתחבא.

3. למסיבת העיתונאים לאחר הניצחון בחצי הגמר בברצלונה 2011 דייויד בלאט הגיע באקסטזה. אתמול הוא היה הרבה יותר שקול, ובעיקר חד כתער.

קצת קישקש באיטלקית. אחר כך טען שלקה בעיוורון זמני במהלך האחרון בו קלע רייס, ושלא ראה כלום אבל פשוט ידע שינצח. קצת בלתי נתפס. אולי ראה בזמן אמת אך המוח מתקשה לשחזר בגלל ההתרגשות.

אחר כך החמיא לכתב של הוושינגטון פוסט וסיפר שהעיתון הוא אחד מחביביו. וסיפר שבמינוס 15 סימן לשחקנים מטרה לטווח קצר ועמד בזה עם ירידה של מינוס 10 בסוף הרבע השלישי.

במינוס 5 לא דיבר טקטיקה אלא הזכיר לשחקנים את פארק הקופים שנפתח ברגעים אלה על הספסל השני ושתושביו נמצאים עם כל כובד משקלם על הכתפיים של שחקני היריבה.

ובפסק הזמן האחרון החליט לצמצם את זוויות המסירה של הרוסים ולכפות עליהם למסור לפינה של הצד החזק ואז לנסות לעשות טראפ בניסיון לחטוף רגע לפני שעושים פאול. בלו הפנה את גבו למוציא, המסירה אכן יצאה לפינה ומשם לידיו הרועדות והמאבדות של חריאפה, ובלו יצא עם הכדור.

ברגעים שבלאט לא מספר על הגיאומטריה של המשחק, זה נשמע כמו הרצאה בחוג לסוציולוגיה של פרינסטון. עיתונאי איטלקי מספר בקנאה על היכולת של הישראלים ללוות את קבוצתם במשחק חוץ בעוד באיטליה מקשים על קהל חוץ להגיע למשחקים בגלל בעיות אלימות. "הקהל של מכבי הראה שזה אפשרי" הוא מחמיא. בלאט מספר לו על המקום אותו תופסת מכבי ת"א במדינת ישראל ומדוע רבים כל כך מרגישים צורך ללוות אותה למסעיה האירופאיים. הוא מעריך ש75 אחוז מהישראלים בעדה ו25 נגדה. ולטענתו גם אלה שנגדה עוקבים אחריה.

ואז הוא עובר לדבר על ההיסטוריה של טייריס רייס. על מה שהוא כינה "תנאי פתיחה צנועים" שבתרגום מאמריקאית נקרא עוני. על הקשיחות. על חוסר הוויתור. על האמונה העצמית. רייס גדל בוושינגטון. אמנם עיר בירה אך אחת מהערים הקשות בארה"ב. בלאט גדל באזור בוסטון. עם ילדות לא פשוטה. כשרייס שיחק בבוסטון קולג', הוא חווה בעצמו אזור קשה בבוסטון שנקרא רוקסברי, אותו מכיר בלאט היטב. רייס ובלאט הם שני קווים מקבילים שנפגשו. המאמן היהודי הלבן גדל ללא אב שעזב את משפחתו כשבלאט היה ילד. השני הוא אב חד הורי לילד אותו הוא לוקח לכל מקום. בסוף כל משפט בעברית ואנגלית מסתתרים אבא וילד.

4. הפסד במוסקבה ב35 הפרש. הפסד ביתי. ניצחון בפיינל פור. טיימינג זה הכל עניין של תזמון.

5. הקהל של מכבי משוכנע שהוא אחראי לניצחון. לכו תשכנעו אותם שזה לא נכון. ועדיין, למרות תסמיני השטייטל, עם אנשי חב"ד המשכנעים להניח תפילין מחוץ לאולם, עם החבורות הצהובות ששועטות ברחבי העיר, מי שצהוב מקבל תחושת עוצמה קהילתית.

השטויות הקלישאתיות והמתלהמות על כיבוש מילאנו וצביעת אירופה בצהוב עדיין בסביבה אבל בעיניים זרות זה מחזק את תחושת האחווה והדאגה ההדדית שהיהודים מפורסמים בה. לו רק היו יודעים שבישראל אנחנו אוכלים אחד את השני.

לו היו יודעים זאת, בוודאי לא היו מושיבים את נציגי "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" אחד ליד השני.

ריאל מדריד וברצלונה הביאו למילאנו כמות אוהדים שיכלה למלא כמעט במלואו את האולם בעפולה. במפגש הפיסגה של הכדורסל האירופאי אוהדי מכבי נשארו בודדים, ללא יריב אמיתי, כמו מסיבה שאיש לא בא, עומדת, שרה התקווה.

פלונטר
הגדולה מכולן

23 Comments

איציק 17 במאי 2014

ואחרי כל זאת הנצחון נשען ם על ההחטאה משלוש של ווימס. סגירה לא מספיק טובה של הקשת (דווקא מתחת לסל כן סגרנו טוב), החלטה תמוהה לקחת שלשה במקום עוד שני צעדים וזריקת חצי מרחק (אולי לחץ הזמן גרם לכך). טעויות קטנות בשיקול דעת של ווימס, מזל רע בזריקה נוחה… זה ההבדל בין כתבה על הנצחון של מכבי לכתבה על ההפסד ה"מכובד."

רועי 17 במאי 2014

תיארת יפה מהו משחק הכדורסל.

49ers 17 במאי 2014

איציק, כמה מילים:
אתה מזכיר לי את אלו (הפרשנים המכובדים) שתמיד תמיד ימצאו את הסיבה מדוע מכבי ניצחו בשיניים. הסיבה תמיד תהא טעות של היריבה, של שחקניה או של המאמן שלה "חסר הנסיון". אני עדיין זוכר את השלשה של הלפרין במדריד שהביאה לניצחון. כמה פעמים שמעתי את עפר שלח מזכיר את העובדה שרק תודות להחלטה תמוהה של המאמן לא לבצע עברה, מכבי ניצחה. הוא הזכיר זאת אין סוף פעמים, באין סוף טורי שלו. וזה רק מקרה בודד, כמעט תמיד מכבי מנצחת "תודות" לטעות של אחרים ואף פעם לא בזכות עצמה. הרי טעיות הן חלק מהעניין, בכל ספורט שהוא. אילו הספורט היה מדע מדוייק, לא היה ספורט במיטבו ובמלוא אונו ורגשותיו. "ואחרי הכל הניצחון נשען על החטאה משלוש של ווימס". אם כבר להשען על זה, למה לא ללכת אחורה למהלכים אחרים ולמצוא את הסיבות שהביאו את מכבי לקזז את ההפרש. אני לא בטוח שמדובר בחוסר פרגון, אבל קשה לי לקרוא תמיד (או לרוב) הסברים מנומקים מדוע הניצחון הוא למעשה הפסד של הקבוצה השניה. האין זה תמיד כך?

איציק 17 במאי 2014

49ers,
אתה צודק לחלוטין, וגילוי נאות, אני אוהד מכבי, ומיצידי, היתי מוכן לנצח גם מדאנק עצמי של קרסטיץ' בשניה האחרונה. פשוט היתי קצט פרקליטו של השטן ומה שבאתי לומר, שאחרי כל החזרה המעולה של מכבי לצסק"א עוד היתה אפשרות לנצח. היא פשוט לא לקחה אותה כמו שלא לקחה הרבה דברים ברבע האחרון ומכבי כן.
אני גם ביום ראשון מוכן לקחת דאנק של קרסטיץ' אם זה מה שיביא למכבי את הגביע.

עכו"ם 17 במאי 2014

נהניתי מאוד לקרוא, תודה.

Amir A 17 במאי 2014

גם ב-1977 הכדורסל האירופי לא עניין אף אחד ביבשת? בתור ילד זכור לי שמדינה שלמה עמדה מאחורי מכבי תל-אביב, אבל עכשיו עולה השאלה האם למישהו אחר חוץ מהישראלים היה איכפת אז מהכדורסל?

roei034 17 במאי 2014

1.קרמר אתה צריך לפרשן בטלווזיה בלי טיפת צינויות. גם שחקן כדורסל וגם אחד שמתבטא יפה. דרך אגב כמה היה קל לשמוע שפיני גרשון היה מת אבל מת שמכבי תפסיד. בשלשה של חריאפה ברבע הרביעי הוא כמעט גמר!
2. ראיתי תשידור החוזר של ערוץ הספורט ושם קטש דיבר בשידור על הבעיה עם הרגליים של תאודוסיץ. אחד לאחד מה שקראתי בפוסט שלך. פיני גרשון לא הזכיר במילה את הבעיה ההגנתית של תאודטסיץ.

טל 12 17 במאי 2014

עבורי היה רגע שבדיעבד ממחיש את ההבדל בין הקבוצות במשחק הזה. לשחקן של צסק"א היתה זריקה טובה מבחוץ והוא לא לקח אותה. לבסוף, באותה התקפה הם לקחו זריקה לא טובה.

צסק"א טחנו פנימה את מכבי כמו רובוטים ומכבי מנגד לקחה מה שיכלה. אם אלו הזריקות מבחוץ ! ואם אפשר לרוץ אז לרוץ ושסופו על הפרקט הכדורים הלכו בעיקר אליו,כך נדמה לי.ובלו בלו בלו- הוא שמר את מכבי במשחק.

בסוף נראה היה לי שכבר אין ממש סיכוי לחזור אבל בסופו של סופו יש את ריייס :-)

גיל מזימבבואה 17 במאי 2014

לא תשכנעו אותי, לחזור מ – 15 הפרש מול קבוצה ברמה של צסק"א זה רק מאמן. לא קהל, לא שחקן כזה או אחר לא פדרמן רק בלאט.

גיא זהר 18 במאי 2014

לפי דויד פדרמן הכל בזכות וויצ׳יץ בכלל. וברצינות, לא ידעתי שבלאט שיחק בשישי. למאמן במיוחד בכדורסל יש השפעה, אבל מי שעושה את העבודה בפועל הם השחקנים. לחיוב ולשלילה.

איתן מסוארי 17 במאי 2014

"ריאל מדריד וברצלונה הביאו למילאנו כמות אוהדים שיכלה למלא כמעט במלואו את האולם בעפולה."
מה זה אומר על הטורניר?
ולמה לעזאזל למארגני הטורניר אכפת מכמות המושבים באולם של המשתתפות?

רומן 18 במאי 2014

מעניין אם הבחורים בצהוב הבינו את מילות השיר..
ועכשיו ברצינות היה משחק כדורסל מצוין שבו חבורה של אמריקאים לבושים בצהוב ניצחו חבורה של אירופאים עדיפים בהרבה לבושים באדום, תוך כדי הצגת רוח לחימה קבוצתית, משמעת ונחישות מעוררי כבוד!
אבל מה כל זה קשור לישראל? זה ממש מביך כל הסיפור הזה של לראות ישראלים נייטרלים מתרגשים מזה, כאילו הרגע מכבי חיפה זכתה בליגה האירופית, אני די מתבייש להיות ישראלי בימים כאלה.

איציק 18 במאי 2014

לכן לא ברור איך אפשר לאהוד את סאן אנטוניו ב-NBA למשל. אין בה שום דבר לא רק של העיר SA כי אם של USA (כמעט), הלוואי ויפסידו לדוראנט, או לאמריקאים הטהורים מהמזרח. בריאל בכדורגל יש ספרדים בלבד, מקווה שיזכו בטראבל… מגיע להם… ניציגי ספרד האותנטיים (רק מה עם האליפות?). כל העיניין הזה של לספור שחקנים מקומיים כבר מזמן מביך. אולי רצוי, אך בטח לא הכרחי.

רומן 18 במאי 2014

לא הבנת אותי כהלכה.
צריך להפריד, יש כדורגל ויש את כל שאר ענפי הספורט כגון כדוריד, כדורסל, כדורת דשא, שייט מפרשיות וכו וכו.
כשקבוצה זוכה בכדורגל במשהו אז באמת כל העולם רואה את זה ופחות משנה מאיזה לאום השחקנים כי זה כדורגל וזה קדוש.
אבל בחיאת כדורסל לא מעניין אף אחד מחוץ לארץ הקודש, אז מילא היו ישראלים אז הייתי מתרגש בשבילם כמו שאני מתרגש משליזינגר שזכתה באליפות העולם בסמבו, אבל לאהוד שכירים אמריקאים בענף איזוטרי זה קצת כמו ללכת בקניון לראות את נועה תשבי לחייך אליה ואז לרוץ לחברה ולספר ש *** אותה.

איציק 18 במאי 2014

ואללה, מזל שאתה קיים, ממש האנטיקריסטוס (אנטיג'וני) בהתגלמותו :-)
הגיון פנימי בתשובתך לא מצאתי, אבל לפחות עלה חיוך על שפתי…

רומן 18 במאי 2014

זה קצת יומרני להאשים מתכנת בכיר, בוגר טכניון במדעי המחשב בחוסר הגיון

עכו"ם 18 במאי 2014

תאמת רומן, סתם כתבת בציניות נכון?

איציק 18 במאי 2014

אתה מנופף יותר מידי בתואר זה להצדקת ההגיון שלך ;)
קצת צניעות, יותר מידי בוגרי מדעי מחשב מכל מוסדות בארץ ראיתי עם הגיון מאוד קלוקל.

יוני (המקורי, מפעם) 18 במאי 2014

הבוגרים שראית לא היו מתכנתים בכירים, איציק. שים לב לפרטים. זה המינימום.

כסיפוביץ 18 במאי 2014

+100

עכו"ם 18 במאי 2014

אתה סאטיריקן בחסד.
איך לקחת טענה שגורה והדגמת את האבסורד האדיר שקיים בה.
שכחת לציין שהאמריקאים היו עם בגדים צהובים וצבע כהה (מוקה, שוקו, אספרסו ושאר גוונים אדמה) ואילו האירופאים היו עם וחולצות אדומות וגוון חיוור (תות עצל, ווניל, בננה חולה ושאר גווים עם טעם חמוץ מתוק שכזה).
באמת לא ברור מה הקשר של זה לישראל.
קשר הרי נקבע על ידי כמות הצופים בעולם.
המשחק הכי ישראלי היה בין אתלטיקו לברצלונה, לזה היו הרבה צופים בינלאומיים.
(ערן לוי האיר בטורו שבגרמניה לא עקבו אחרי המשחק, אז אולי אחרי ככלות הכל זהו אינו משחק ישראלי, בכל אופן החיפוש נמשך).

יואב 18 במאי 2014

קרמר,
תמיד תענוג.
גם שנון, גם מחכים, גם עמוק.

כסיפוביץ 18 במאי 2014

אחלה פוסט!
הלוואי תחטפו 25 בראש.
נמאס מהאוננות הצהובה! [לא של האוהדים אלא של כל הניספחים]

Comments closed