סוף שבוע בבון – חלק אחרון

1. לו הייתי שר התיירות, נדמה לי שהייתי די מרוצה אחרי סוף השבוע הזה. בישיבת הממשלה הקרובה הייתי מנפנף בכמות המאמנים, השחקניות וההורים, שפנו אליי ואמרו שהם מאוד היו רוצים שבשנה הבאה הטורניר יתארח אצלנו בישראל (הטורניר מחליף מיקום כל שנה). הם לא ציונים כמובן, וכל אזכור של המצב הבטחוני מלחיץ אותם, אבל מזג האוויר, וההזדמנות לצאת מהתבנית האירופאית שהם חווים, עושים את שלהם. יכול מאוד להיות, שישנם רבים, שקטים, שלא יבואו להגיד כלום, והם לא מוכנים לבוא לארץ כעניין של עקרון או כעניין של CNN. אנחנו אמורים לארח טורניר כדורסל בחודש מרץ הקרוב, לאחר שהפעם האחרונה בה אירחנו טורניר כלשהו הייתה ב 1996. ביום חמישי כל מנהלי הספורט של בתי הספר המשתתפים בהתאחדות הזו יצביעו בנושא. כאן אין את את ארה"ב שתטיל וטו מחנך על מדינות סוררות.

2. אני פריק של שפת גוף של ספורטאים. כשמגיעים לדו קרב פנדלים, שפת הגוף היא הנתון היחידי שכדורגלן מספק לצופים מהצד, המנסים לנחש את תוצאת הבעיטה. במשחק על המקום החמישי מול אתונה, לאחר 0-0 תחת גשם בלתי נסבל, הבנות ניגשו לבעוט. שאלנו מי רוצה לבעוט. שלוש הצעירות ביותר, תלמידות כיתה ח', הרימו יד. הבוגרות יותר, תלמידות י"א – י"ב, ניסו להתחבא בתוך השלוליות. אחת מהן נכנעה ללחץ הקבוצתי לאחר שהבנות האחרות קראו בשמה. החמישית, השחקנית היחידה בקבוצה שמסוגלת לנפק טראש טוק ליריבות ולפנק מישהי באיזה מרפק לצלעות, הצטרפה.

3. לאחר שיוויון אחת בבעיטות, הבועטת השנייה שלנו, תלמידת כיתה ח', ניגשה לכדור. היא נעמדה לידו מרחק צעד אחד כאילו הייתה סוקרטס של ברזיל 82'. "לא טוב", אני לוחש לעצמי בלי להגיד לה שום דבר, בתוכי תקווה קלושה שהיא אולי יודעת מה שהיא עושה. היא אוחזת בקצה השרוולים של החולצה שלה, פרקי הידיים שלה עומדים להתפקע. צבע עורה לבן והיא נראית כרגע שקופה. זה מספיק לי. אני צועק לה להוציא את הידיים מהשרוולים אבל היא לא שומעת. אבא שלה הגיע מדיסלדורף כדי לראות אותה. גם חברה שלו. היא נראית כאילו היא מנסה להתחבא מתחת לכדור. השוערת הודפת, והבועטת רצה לאבא, לחיבוק. אולי זה גשם הזלעפות מסביב שמרטיב אותנו בלי רחם שגורם לי לצטט את פיני גרשון בדוברו על עודד קטש הצעיר, "מי שהולך לישון עם תינוקות שלא יתפלא שהוא קם רטוב". אכן, רטוב.

4. הגשם הפסיק. השוערת היווניה הודפת גם את הבעיטה השלישית אבל איכשהו מסתבכת עם ההדיפה, הכדור מתגלגל פנימה, ובתנופה שנוצרה מניסיון ההדיפה היא מתנגשת בקורה ונפגעת בראש. הבועטת שלנו, זו עם המרפקים, בוכה מאושר.

5. הפסדנו 4 – 2. איך אמורה להיראות קבוצה שהפסידה הרגע בפנדלים?
פעם בעיתונים היו קריקטורות שלא התייחסו למצב הפוליטי או לאקטואליה אלא לסתם סיטואציות חיים משעשעות. הכיתוב מתחת לקריקטורות הללו היה "ללא מילים". נדמה לי שזה היה הכיתוב שהייתי בוחר לו הייתי צריך לבחור כיתוב לוידאו הבא, שצולם בערך 2 דקות לאחר שהפסדנו בדו קרב הפנדלים (אנחנו במכנסיים הלבנים, הקבוצה השנייה היא מילנו):

כאלה שאיבדו את זה
המהנדס

8 Comments

אנונימוס 14 בנובמבר 2010

אני אומר משהו מאד סטריאוטיפי עם הכללה גסה להפליא – אבל מראות כגון אלו הם אחת הסיבות שהספורט הנשי מתרומם כ"כ לאט והרמה שלו משמעותית יותר נמוכה כמעט בכל מקצוע.
אני פשוט לא מצליח לדמיין חבורת בנים באיזשהו גיל שהייתה מתנהגת בצורה שאפילו מזכירה את מה שקורה בסרטון הזה, אחרי הפסד כואב של משחק.
גם אם זה עם החברים הכי טובים בשכונה.
לא יודע אם בתמונה הכוללת התרבותית זה לטובה או לרעה.
אבל בספורט, מי ששונא להפסיד (בהכללה גסה כאמור) מצליח יותר.

גמל (סתם גמל) 14 בנובמבר 2010

מצד שני, אף פעם לא הבנתי למה עושים רעש בכל פעם שספורטאי שהקבוצה שלו הפסידה יוצא לפאב או מועדון באותו הערב. האם בכל הפסד צריכים להיכנס לדיכאון?
תאמין לי שאני תחרותי בטירוף. אני לא רוצה אפילו להתחיל לספר סיפורים שידגישו את הנקודה הזאת. אבל אחרי שהפסדתי בתחרות אני מעדיף לצאת לשתות איזו בירה באותו הערב, לצחוק ולהנות. איזון

אנונימוס 15 בנובמבר 2010

אני לא אומר שצריך לבכות. ואני בהחלט רואה משחקים בהרכב זכרי עם תגובות מתונות בסוף וכו'. אבל לא משהו שמתקרב לזה אפילו…

ויכסלפיש 14 בנובמבר 2010

אני חושב שאתה מתכוון לסוקרטס 86' נגד צרפת ולא 82'

הופ 14 בנובמבר 2010

ענק. כתוב נהדר כרגיל. וסעיף 5 – כמה שציפיתי למשהו כזה, זה בכל זאת הפתיע אותי. LOL.

proud falcon 14 בנובמבר 2010

(ראשית, ויכסלפיש, זה היה זיקו שבעט פנדל אומלל בסביבות הדקה ה-80 מול צרפת ב86)

אופי התחרות הזו ואופיין של הבנות יוצר את התגובות הללו לאחר הפסדים. הדבר שדורון לא מציין בבלוג הנפלא שלו הוא שהבנות המרקדות במשובת נעורים כה טהורה שיחקו 60 דקות ומשחקות כל משחק כמעט ובכל מזג אוויר שהוא, מתוך מחוייבות עילאית, השקעה ונתינה שלעיתים נמצאת אף מעבר ליכולותייהן. הן שם, לא מרוויחות יורו שחוק, ללא חשיפה ותהילה וללא טיפת אגו, פשוט מתוך אהבה למשחק ולאחת לחברתה. בעולם הציני של הכדורגל המקצועני (מרוני ועד לסבוטז'יונריים של בייתר), לראות ילדות שמתאבדות על משטח סנטטי קפוא וחסר רחמים..טוב, אותי זה מרגש ברמה הספורטיבית הגבוהה מכולן.

ויכסלפיש 15 בנובמבר 2010

פלקון, זה היה סוקרטס שבעט מהמקום את הפנדל הראשון ב-86' בבעיטות הכרעה נגד צרפת ומהמקום ובאטס הדף, לא עולה ל בראש פנדל של סוקרטס ב-82'

proud falcon 16 בנובמבר 2010

סביר להניח שאתה צודק. דורון נותן את סוקרטס כדוגמה, כיוון שסוקרטס ומשחקו הנונשאלנטי (פחות מצעד לפני הנקודה) מסמל את הקונספציה הקלילה (והזוהרת, שלא לומר הבלתי נשכחת) של ברזיל 82'. ואני בטוח שאתה זוכר את החטאת הפנדל של זיקו, שרק קם מהספסל ונגע לראשונה בכדור באותו פנדל ארור שעף מעל למשקוף ושלך את הקבוצות להארכה חסרת תוחלת שהקדימה קרב בעיטות עצוב עבור הברזילאים..

Comments closed