לחגיגה שבהיכל

1. שבת בבוקר, הפארק הירוק של תל אביב, רענן ומזמין. עפיפונים רוקדים את הרוח, נעים כמו ראשו של סטיבי וונדר בוידאו קליפים שלו משנות השמונים. החנייה הצמודה לפארק, גני התערוכה, הלונה פארק, גני יהושע, מתמלאת אט אט בהורים. להורים יש ילדים. והם, יחד, מתחילים בצעדה. כמו הילדים הצועדים אל עבר מטחנת הבשר ב"החומה" של פינק פלויד, הם נכנסים בצד אחד כדי לצאת בשר קצוץ בצד השני. פסטיגל 2014. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע.

2. התפאורה – תפאורה. יצירתית. מושקעת. האפקטים, מושקעים גם הם, אפקטים אפקטים. הלוליינים מתליילנים. השירים מושרים. ואז, ברגע שהאקורד האחרון מנוגן, נשכחים, נזרקים למעמקי תיקיות הנפש שאיש מעולם לא יפתח. זה לא פרץ נוסטלגיה לשירי הפסטיבל של פעם, של עודני ילד, עם הסבון בכה מאוד ואפונה וגזר. אלא באמת, אף שיר, אף פזמון, לא ייזכר. לא יושר. הזמרים האלה שרים בשביל אף אחד.

הילדים מסרבים לייצר התרגשות. החל מגיל ארבע, כולם כבר been there, done that, גם אם לא היו בשום מקום ולא עשו דבר. הילדות שלהם מגיעה בשתי צורות: פלסטיק או בתוך מסך. והמפיקים, והבמאים והכוריאוגרפים, מבינים את זה. לכן מעל הבמה יש מסך ענק שמשלים את התמונה על הבמה. יש הופעה על הבמה אבל העין, מורגלת, נמשכת, הולכת אל המסך, החלילן מהמלין של תודעת הילדים שלנו. מחיאות הכפיים חלושות ומקבלות חיזוק מסאונד של מחיאות כפיים, כמו צחוק מודבק על סיטקום כושל. השאלות הרטוריות שהמנחים שואלים את הילדים על מנת לקבל פידבק אנושי נתקלות בהיענות חלושה.

מה ההורים רוצים? שהילדים יהיו שמחים. וכמה שעות של שקט. ואולי, אולי, יש סיכוי אחד למיליון, לחווייה משמעותית. לא שיש אשליות שהחווייה הזו תתקבל בפסטיגל. אבל אולי, במאבק האבוד לנתק את הילדים מהמסכים שלהם, תהיה הפוגה של כמה שעות.  אולי, חשבו לעצמם, הופעה של שירה וריקוד תעשה את העבודה לכמה שעות. אבל לשווא.

מבין כל הפלסטיק, יש שביב של תקווה באלי פיניש ומריאנו אידלמן, שכירי חרב של חנוכה, אולי יקחו פסק זמן קטן מלשרת את התעשייה ויזכרו שהם שני המצחיקולים מנתניה שהיו עושים חיקויים של המורים שלהם מתיכון "שרת". אבל הם על אוטומט. ממלמלים טקסטים מפלייבק. כל מילה בשקל, על המשקל. רק היום, וגם מחר.

הייתה גם עלילה. האדומים נגד הכחולים ובסוף האהבה מנצחת. או האהובים נגד האדומים ובסוף הכחולים מנצחים. כי האדומים הרי, אף פעם לא מנצחים. כלומר, באמת, מנצחים.
והכל עטוף במסחרה. דוכנים של חרבות הפסטיגל, שעוני הפסטיגל, חוברות הפסטיגל, דיוידי הפסטיגל. רק תקנו. תוסיפו דוכני אוכל רע ומזיק, דיילים עם תפוחים מסוכרים, פנטזיה של רופאי שיניים ומומחי סכרת, פופקורן במחיר מופקע, קרפ צרפתי שזה קצת בצק וכף של ממרח שוקולד, בעשרים וחמישה שקלים. הסוכר הוא המלך. תעשייה שחייבת לממן את עצמה, חייבת פיות פעורים ומכורים, יצרן נרקומנים שלא יכולים בלעדיו. סוכר זה רצח, יאמרו הטבעונים של הנפש.

ומה עושים האבות כל הזמן? מסתכלים על התחת של כוכבת הילדים. מתעלמים מהמילה ילדים ונשארים עם המילה כוכבת. בוודאי בשנות העשרים לחייה. האם זה בסדר? וגם אם לא בסדר, זה הדבר היחידי שמשאיר את אבא עם עיניים פקוחות. זה ופוסט של ציפי לבני שבו היא מספרת על ברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי. ציפי, זאב, ברל והתחת של כוכבת הילדים. ואז האבא מגיב לפוסט וכותב לציפי: "ברל? הטקסטים המביכים שלך יושבים טוב על ברלד", ומרגיש טוב עם עצמו. כוכבת הילדים עטופה בחליפת לייקרה שחורה. האם היא מכירה את משנתו של ברל כצנלסון?

יותר מכל, עצב מתעטף בביתן 1 של גני התערוכה. עצב ובדידות. ההורים בודדים מול הפייסבוק והישבן של כוכבת הילדים. השחקנים בודדים, מדקלמים טקסטים בודדים. הרקדנים בודדים, תנועותיהם בודדות. התאורנים בודדים. המלבישות בודדות. המאפרות. אנשי התחזוקה. הבמאים, הכותבים והמלחינים. הכוריאוגרפים. כולם בודדים. האיש שמפעיל את מכונת העשן. המאבטח שעומד בעניבת שני שקל שלו. הילדים בודדים. יושבים מול במה, מעליה מסך, מנסים ליצור עוגן של זכרון שיהיה אולי חוייה משמעותית לילדות מאושרת.

ילדות מאושרת. כבר לא עושים כאלה.

בחלק השני של המופע יש מחווה ללהקות הצבאיות. אם כבר אינדוקטרינציה מילטריסטית, שתתחיל בחלב האם הקלוקל שמשקים את ילדי המדינה. מופיעים צנחנים, ושריונרים, וגולני שלי. וגברים ונשים במדים לבנים בוהקים קראו לבוא אלינו אלינו לים. והשמש לא תידום בין עזה ורפיח, היא אף פעם לא נדמה. והנה, בקצה הבמה, הילדה האדומה עם שתי הצמות ששאלה למה. אבל אף אחד לא שואל אותה "למה מה"? מה למה, ילדה, מה למה? ואולי השאלה היא בכלל כמה. כמה מהילדים שראו את המחווה של משחקי הפסטיגל ללהקות הצבאיות ימותו במלחמות ההמשך של הסרט הזה? אבל לאף אחד לא הייתה תשובה, כי בדיוק התחיל קרנבל, בנח"ל קרנבל. ואחר כך שיר הסלפי. לדור הסלפיש.

וירדנה ארזי עולה. בלייב. ועל המחנה נדלק ירח. ועל המסכים סאדאת יורד מהמטוס בנתב"ג ומנופף לשלום. ורבין וחוסיין, ובלונים. אבל הם רק על המסכים, שכידוע, נמצאים ליד החיים האמיתיים. המסך הוא לא החיים האמיתיים. ורק הדמעה הבת זונה הזו חורכת לי את הלחי.

4. בחירות תכף. דייויד פוסטר וואלאס התלווה בשנת 2000 לסנטור ג'ון מקיין, בהתמודדות שלו מול ג'ורג' בוש על ראשות המפלגה הרפובליקאית. הסיפור המלא מופיע בקובץ שיצא לאחרונה ונקרא "אקספרס הדיבור הישיר". הנה מה שהוא כותב על מנהיגות (תרגום – דבי אילון):

"הקטע המוזר הוא שהמילה 'מנהיג' היא קלישאה משעממת, אבל כשאתה נתקל באדם שהוא עצמו מנהיג אמיתי, האדם הזה אינו משעמם כלל; למעשה הוא ההפך ממשעמם. כמובן, מנהיג אמיתי אינו סתם מישהו שאתה מסכים עם הרעיונות שלו, וגם לא סתם מישהו שבמקרה נראה לך שהוא בחור טוב. מנהיג אמיתי הוא אדם אשר, מכוח השילוב המיוחד של עוצמה וכריזמה ודוגמה אישית שמתגלם בו, מסוגל לעורר באנשים השראה, והכוונה כאן לשימוש רציני ולא קלישאתי במילה 'השראה'. מנהיג אמיתי יכול איכשהוא לגרום לנו לעשות דברים מסוימים שבעומק לבנו אנו מאמינים שהם טובים ורוצים להיות מסוגלים לעשותם אבל לרוב איננו מצליחים להכריח את עצמנו לעשות אותם בכוחות עצמנו. זאת איכות מסתורית, קשה להגדרה, אבל אנחנו תמיד מזהים אותה, אפילו כילדים. ודאי תוכלו להיזכר איך ראיתם אותה אצל אי-אילו מאמנים או מורים מעולים במיוחד, או אצל איזה ילד גדול מכם שהיה קולי (COOLׁׂׂ) להפליא ואתם "נשאתם אליו עיניים" (ביטוי מעניין) ורציתם להיות כמוהו. יש בינינו כאלה שזוכרים איך הם ראו את האיכות הזאת בילדותם אצל איזה כומר או רב, או מדריך בצופים, או הורה, או הורה של חבר, או בוס באיזו עבודת קיץ. וכן, כל אלה הן "דמויות סמכותיות", אבל זאת סמכות מסוג מיוחד. אם יצא לכם להיות אי פעם בצבא, אתם יודעים כמה קל לדעת בן רגע מי מהממונים עליך הוא מנהיג אמיתי ומי לא, ועד כמה זה לא קשור בכלל לדרגה. הסמכות האמיתית של מנהיג היא כוח שאתה נותן לו מרצונך, ואתה מעניק לו את הסמכות הזאת ללא שום הסתייגות או טינה אלא בשמחה, בתחושה שזה הדבר הנכון לעשות.

עמוק בלב, כמעט תמיד אנחנו אוהבים את האופן שבו מנהיג אמיתי גורם לנו להרגיש. האופן שבו אנו מוצאים את עצמנו עובדים קשה יותר ומתאמצים וחושבים בדרכים שלא היינו מסוגלים לחשוב בהן אלמלא האדם הזה שאנו מכבדים אותו ומאמינים בו ורוצים להשביע את רצונו. במילים אחרות, מנהיג אמיתי הוא מישהו שיכול לעזור לנו להתגבר על המגבלות האישיות שלנו, על העצלות והאנוכיות והחולשה והפחד שלנו, ולהניע אותנו לעשות דברים טובים יותר וקשים יותר מכפי שהיינו מסוגלים להכריח את עצמנו לעשות בכוחות עצמנו. לינקולן, לפי כל העדויות הזמינות, היה מנהיג אמיתי, וצ'רצ'יל, וגנדי וקינג. גם טדי ופרנקלין רוזוולט, וכנראה גם דה גול, וללא ספק מרשל, ואולי אייזנהאואר (אם כי כמובן גם היטלר היה מנהיג אמיתי, מנהיג חזק במיוחד, כך שצריך להיזהר. בסופו של דבר מדובר בלא יותר מאיזושהי עוצמה אישית מוזרה).

המנהיג האמיתי האחרון שהיה לנו בתפקיד נשיא ארצות הברית היה ככל הנראה JFK. לא שקנדי היה בנאדם טוב יותר מהנשיאים שהיו לנו מאז: ידוע לנו שהוא שיקר בנוגע למעשיו במלחמת העולם השנייה, ושהיו לו קשרים מפוקפקים במאפיה, ושהוא השתרלל בבית הלבן יותר מכפי שקלינטון המסכן היה יכול אפילו לחלום. אבל JFK ניחן באותו קסם מיוחד של מנהיגים, וכשהוא אמר דברים כמו "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך", אף אחד לא גלגל עיניים או ראה בזה סתם שורת מחץ מוצלחת. אדרבה, הרבה אנשים חשו שהמשפט הזה מעורר בהם השראה. והעשור שלאחר מכן, גם אם היה דפוק לגמרי מכל מיני בחינות אחרות, חזה גם במיליוני בוחרים צעירים שהקדישו את עצמם לתכליות חברתיות ופוליטיות שלא היה שום קשר בינן לבין התברגות במשרה נחשקת או רכישת חפצים יקרים או איתור המסיבות הכי שוות. ושנות ה-60 בכללותן, לפי רוב העדויות, היו תקופה טהורה יותר ומאושרת יותר מעכשיו. כדאי לנסות להבין מדוע. כדאי לחשוב היטב מדוע, כשג'ון מקיין אומר שהוא רוצה להיות נשיא כדי לעורר בדור של אמריקאים צעירים השראה להקדיש את עצמם לתכליות נעלות יותר מהאינטרס האישי שלהם (ופירושו של דבר שהוא אומר שהוא רוצה להיות מנהיג אמיתי), רבים מאוד מאותם אמריקאים צעירים נוטים לפהק ולגלגל עיניים או להפטיר איזו בדיחה אירונית במקום לשאוב מכך השראה כפי שקרה עם קנדי. אמת, במובנים מסוימים הקהל של JFK היה תמים מאיתנו: זה היה לפני וויטנאם, או ווטרגייט או שערוריות הבנקים להלוואה וחיסכון וכו'. אבל יש עוד משהו. מדע השיווק והמכירות היה עדיין בחיתוליו ב 1961, כשקנדי אמר "אל תשאל מה…". הצעירים ששאבו ממנו השראה לא היו חשופים לשיווק מתוחכם לכל אורך חייהם. הם לא ידעו מה זה ספין. הם לא היו מורגלים עד היסוד, עד זרא, באנשי מכירות.

ועכשיו אתם צריכים להתרכז היטב במשהו שבמבט ראשון ייראה לכם מובן מאליו. יש הבדל בין מנהיג דגול לבין סוכן מכירות מעולה. יש גם נקודות דמיון, כמובן. סוכן מכירות מעולה הוא לרוב אדם כריזמטי שמתחבב בקלות, והרבה פעמים הוא יכול לגרום לנו לעשות דברים (לקנות דברים, להסכים לדברים) שאולי לא היינו חושבים עליהם בעצמנו, ולהרגיש טוב ביחס לבחירה שלנו. חוץ מזה, אנשי מכירות רבים הם ביסודם אנשים הגונים שיש הרבה מה להעריך בהם. אבל אפילו סוכן מכירות ממש מעולה אינו מנהיג. זה מפני שהמניע העליון והמכריע של כל סוכן מכירות הוא האינטרס האישי – אם תקנו את מה שהוא מוכר, סוכן המכירות ירוויח. ולכן גם אם סוכן המכירות אכן ניחן באישיות חזקה, כריזמטית ומעוררת הערכה עד מאוד, וגם אם הוא יצליח לשכנע אתכם שהקנייה משרתת את האינטרס שלכם (ואולי זו אמת) – עדיין, חלק קטן בתוככם תמיד יידע שבסופו של דבר מה שסוכן המכירות חותר אליו הוא משהו בשביל עצמו. והמודעות הזאת מכאיבה…אם כי יש להודות שמדובר בכאב זעיר, דומה יותר לדקירה, ולרוב לא מודע. אבל אם נחשפתם לסוכני מכירות מעולים ולאסטרטגיות מכירה ולקונספציות שיווק במשך זמן ארוך דיו – נאמר לאלה ששדורו עם הסרטים המצויירים הראשונים שראיתם בבוקרי שבת, למשל – זה רק עניין של זמן עד שתתחילו להאמין בעומק לבכם שכל דבר הוא שיווק ומכירות, ושכל אימת שמישהו נראה כאילו אכפת לו מכם או מאיזושהי תכלית נעלה או רעיון נשגב, האדם הזה הוא סוכן מכירות ובסופו של דבר הוא לא שם קצוץ עליכם או על איזושהי תכלית אלא למעשה רוצה משהו בשביל עצמו."

עד כאן פוסטר וואלאס, שהתאבד בגיל 46.

5. ואיזה אחלה דרבי כדורסל היה במוצאי שבת.

הנצחון בבוקסינג דיי
הקרב על המקום הרביעי. בסדר, שיהיה

43 Comments

martzianno 28 בדצמבר 2014

וואו…
לך ליותר פסטיגלים אם זה מה שזה מוציא ממך.

matipool 28 בדצמבר 2014

+1 .
באמת וואו .

S&M 28 בדצמבר 2014

אף פעם לא הבנתי מה מביא אנשים שפויים ואינטליגנטים לקחת את הילדים שלהם לטראש הזה. חוץ מ"רגע של חולשה" אני לא מוצא סיבה הגיונית. גם לא "נתנו לי כרטיסים בחינם".

יש לי ארבעה ילדים, בגיל מצטבר של 72 שנים, ובכל 72 השנים האלה אף אחד מששת בני המשפחה לא ראה שניה של פסטיגל או חרא דומה אחר.

רק תחשוב כמה תועלת נפשית היה הילד שלך מפיק בזמן הזה מאחד-על-אחד מול אבא שלו במגרש של בית הספר.

כסיפוביץ 28 בדצמבר 2014

אני מסכים עם מלומדי כאן מעלי.
בהסכם הנישואין שלי קבעתי שלא יהיה מצב להתבחבש בתוך הביצה הזו.
מספיק עמדנו בתור לפני 70 שנה, ובתור רפת בכיר זה די מזכיר מכון חליבה.

אמרו חכמים:
"זה כמו להיכנס אל תוך גב האריות ולנסות לצאת ללא פציעות"

רפואה שלמה!

איציק 28 בדצמבר 2014

תתנחם בכך שהפסטיגל הזה הוא דבש לעומת מה שיהיה בעוד 10 שנים.
והדרבי היה גרוע, למרות שבסופו של דבר הקבוצה הנכונה ניצחה. לפחות בזה ננוחם…

אנונימוס 28 בדצמבר 2014

דרבי כ"כ מתסכל, היה לנו את זה בידיים בתכלס. מעדיף כבר להפסיד 20 הפרש מאשר ככה. מצד שני, מזכיר לעצמי שהגענו לימים טובים שאנחנו מתאכזבים מלהפסיד בדרבי ביד אליהו.

תומאס נוימן 28 בדצמבר 2014

מסכים לרוח הכללית. הפסטיגל הוא באמת זוועה, בייחוד השנה, אם כי כ"בוגר" של 8 פסטיגלים רצופים עם ילדיי (האישה תמיד מצליחה להתחמק…) אני מוכרח לומר בכנות שהיו בעבר אי-אלו רגעים מוצלחים בהופעות השונות, שאינם קשורים לתחת של כוכבת כזו או אחרת.

השנה זה קרה, בדוחק, רק בקטעים עם ירדנה ארזי, אבל זה היה ממש בסוף, כשהילדים כבר עייפים ורוצים הביתה (ההופעה שלנו הסתיימה ב-22:00).
בכל אירוע תרבותי, אם אתה ממש מתאמץ, אתה יכול למצוא רגעים קטנים של עניין (אפילו בטראש הנמוך ביותר).

אבל המסחור באמת עבר כל גבול, השנה זה כבר הגיע לשיא – לפני המופע ולאחריו לא יכולנו לעבור מטר מבלי שאיזה צעיר/צעירה מתנפל עלינו ומנסה לדחוף פוסטר/DVD/מארז/צעצוע כזה או אחר. צריך להוציא חוק נגד זה.

אהד 28 בדצמבר 2014

בחיים לא הייתי בפסטיגל ואנשאללה בחיים לא אהיה. פוסט מעניין, אבל היה יותר מעניין לו היית גם מסביר מדוע החלטת לקחת את ילדיך לשם (מלבד האשליה שבניתוק מהמסכים). אני מניח שלא היו לך אשליות באשר לאיכות שתקבל שם..

דורון קרמר 28 בדצמבר 2014

הכרטיסים נקנו, התוכניות תוכננו וההחלטות הוחלטו בפיקוד העליון. אני רק מילאתי הוראות (בקיצור – אשתי).

תומר (הוותיק) 28 בדצמבר 2014

אוווו, הגענו לשלב ה״אני רק ביצעתי פקודות…״

דורון קרמר 28 בדצמבר 2014

לא ביצעתי פקודות אלא מילאתי הוראות. זה שלב אחד לפני. או אחרי.

יוני (המקורי, מפעם) 28 בדצמבר 2014

לא הבנתי למה כתבת על הפסטיגל ועל מנהיגות באותו הפוסט. או שהמפיק הוא דוגמא להנהגה מופתית, או שזה מה שקראת בזמן ההופעה. או שלא חשבת שכל אחד מהם לבדו יכול להחזיק פוסט…

נהניתי מכל אחד בנפרד…

אלעד כץ 28 בדצמבר 2014

אני גם תהיתי, והמסקנה שלי היא שמסחור שהילדים היום מוצפים בו כבר מגיל צעיר, גורם להם לראות בכל דבר סחורה שנועדה לספק את מאוויהם בכל רגע נתון, וזה גם היחס לפוליטיקאים ("מנהיגים"). ברגע שנבחר ציבור הוא סחורה, וכל הפעולות שלו נתפסות כקד"מ, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לייצר אמון, שהוא תנאי הכרחי בפעולות שהתוצאה שלהן תהיה בטווח הארוך.

דורון קרמר 28 בדצמבר 2014

יוני – הילדים של הפסטיגל, שמוכרים להם כל דבר בכל מקום, יצטרכו יום אחד, כמונו, לבחור באיש שימכרו להם לנהל את המדינה.
אלעד כץ – אכן.

איציק 28 בדצמבר 2014

עד שהם יגדלו, אולי כבר יעברו לשיטה של הועדה המסדרת, ולא יהיה צורך שיבחרו :-(

רועי 28 בדצמבר 2014

לא קשור לפוסט – בנוגע לטור שלך בישראל היום מהבוקר:
ספר לז'לגיריס על לשמור על משחק "אמריקאי" והגנה "אולד סקול" כשאתה בפלוס שלוש. מעניין מה הם יגידו לך.
:)

דורון קרמר 28 בדצמבר 2014

שני מקרים שונים. ז'לגיריס היו בפלוס שלוש והיו צריכים לבצע עבירה כדי לשלוח לקו ולא לקבל שלשה. אתמול מכבי היו בפלוס 2. אמריקאיים בכל מקרה לא היו עושים עבירה בשני המקרים. אני עדיין כואב את החחלטה של פופוביץ' לא לעשות עבירה בפלוס 3 מול מיאמי אבל בפלוס 2 זה הימור יותר גדול ומרבית השחקנים שונאים את העניין הזה. ובצדק!

רועי 28 בדצמבר 2014

למה הימור יותר גדול ?
מקסימום שיוויון וכדור אחרון אצלך ביד.
זה לא מקרה שמובילים 2, ועושים פאול שנייה לסוף כדי לא לקבל שלשה וללכת להארכה (במקרה הרע).
זו אסטרטגיה של כדור אחרון בהתקפה אצלך.

דורון קרמר 28 בדצמבר 2014

גרשון הימר אתמול על זריקות העונשין אבל ההימור הגדול הוא על ההארכה שהזריקות יכולות להוביל אליה. זו שאלה של נקודת הסתכלות. יש מאמנים שמאמינים ביכולת שלהם לעצור. ואם צריך פאול הוא יעשה מתוך המהלך. בקשה משחקנים לעשות פאול מכוון בסיטואציה הזו היא חוסר אמון ביכולת שלהם לעצור.

רועי 28 בדצמבר 2014

או חוסר אמון בזה שהשופטים יתנו להם לעצור…

דורון קרמר 28 בדצמבר 2014

דווקא בכדורים אחרונים שופטים נותנים בדרך כלל (בדרך כלל!) יותר קרדיט לאגרסיביות הגנתית.

אהד 28 בדצמבר 2014

דווקא הצעד של גרשון(?) היה הכי אמריקאי ברוחו לדעתי, תן לי את הכדור האחרון ואני אעשה סל. בהינתן שהשחקן צריך לדייק (רחמנא לצלן) את שתי הזריקות, זה בכלל צעד חכם.
לקטש היו שני פסקי זמן והוא לא חלם בכלל על האופציה הזו, למרות ההיכרות עם פיני (לא שאני חושב שמישהו אחר היה חושב על זה)

דורון קרמר 28 בדצמבר 2014

אהד – לא תמצא מאמן אמריקאי אחד שיעשה צעד כזה. זה בכלל לא באג'נדה שלהם ויישמע להם אקט של טירוף. הם יגישו את הלחי השנייה לשלשת הפסד בגאווה נוצרית.

איציק 28 בדצמבר 2014

אני חושב שבמקרה של השלשה של אלן נגד סאן-אנטוניו, דובר על כך שהפופ כן רצה עברה והיא פשוט לא בוצעה. זה אכן נדיר ב-NBA אבל נראה לי שזה הולך להישתנות. אם האק דה שאק (או כל קלע גרוע) זה מנהל תקין אז למה למנוע שלשה לא?

אהד 28 בדצמבר 2014

דורון, אני מסכים איתך. הכוונה בשימוש בביטוי הרוח האמריקאית היא שהמאמן/כוכב רוצה שהכדור האחרון יהיה אצלו.

פאקו 28 בדצמבר 2014

זאת לא סתם העדפה. קראתי איפשהו שעשו סטטיסטיקות בנבא לגבי התוצאות בסיטואציה כזו (כשעשו עבירות מול מתי שלא עשו עבירות). התוצאה הייתה עדיפות מסויימת למקרים בהם לא עשו עבירות ("הגנה אולד סקול"). יכול להיות שזה קשור לזה שהשופטים מחמירים במצב הזה ונוטים לתת עבירות בלתי ספורטיביות.

אלעד כץ 28 בדצמבר 2014

טור מצויין. בארוחת ערב המשפחתית ביום שישי דיברו בשולחן על שיר הסלפי והמהומה שהוא עורר, ואני בעוונתי לא ידעתי כלל במה מדובר.
אז חמי אמר לי שאני לא צורך תרבות, ואני כמובן גיחכתי לשמע המילה תרבות בהקשר של שיר הסלפי, בזמן שבשולחן המשיך להנהל דיון ער בנושא.
אז כנראה שאני באמת לא בן אדם תרבותי.

איציק 28 בדצמבר 2014

כפי שרץ ברשת, שיר הסלפי זה כלום ליד השיר העתידי בפסטיגל שיקרא "עמודי חמוד" או אז נתגעגע לשירי פסטיגל דצמבר 2014.

אהד 28 בדצמבר 2014

אלעד, שיר הסלפי הוא פיוט, קינה וסאטירה אשר נועד להציב מראה בפנינו ולעמת אותנו נוכח תהליך האינדיבידואליות שעובר בימים אלו ממש על החברה הישראלית.

איציק 28 בדצמבר 2014

אולי, אך הוא עשוי בטעם רע מאוד, ובטח לא מתאים לילדים בגילאים 6, 7,… שלא מסוגלים להבין את הסאטירה ופשוט מתרגלים לטעם רע מאוד.

אהד 28 בדצמבר 2014

אני רק מבהיר שזו הייתה תגובה צינית

איציק 28 בדצמבר 2014

:-)
העיניין הוא שאתה אולי מגיב צינית, אך בדיוק את התגובה שמעתי ממארגני הפסטיגל בראיון ברשת ב' לפני מספר שבועות, והם היו מאוד רציניים בעיניין. לכן לך תדע, אולי גם אתה איתם ברוטוס ;)

הופמן 28 בדצמבר 2014

עוד וואו לאוסף.

(והערה אוףטופיק – אני שם לב עכשיו שאתם כבר לא מאפשרים בתגובה לקשר לאתר של המגיב, וזה חבל כי זה בעיני זה חלק חשוב בתרבות השיתוף האינטרנטית)

עמית 28 בדצמבר 2014

נהדר, כרגיל.
ואני אצעד למטחנה בשלישי הקרוב "כי נתנו לי כרטיסים בחינם"…

פאקו 28 בדצמבר 2014

טור לפנים.
לגבי הפסטיגלים, ובתגובה לאלו שאמרו שלא ייקחו את הילדים לפסטיגל, לדעתי עדיף אם הנוגדנים יגיעו מהילדים עצמם: במקרה שלי, לקחתי את שניהם לפסטיגל אחד. הגדולה אמרה אחריו שהיא לא תלך לזה יותר, והקטן פשוט נרדם. זהו – יש נוגדנים.

איציק 28 בדצמבר 2014

הילדים שלי כבר השנה לא רצו ללכת. אולי ביגלל שהם בני 18 ו-19?
;)

פאקו 28 בדצמבר 2014

במקרה הזה מדובר בפגיעה ברכוש צה"ל.

juliano 28 בדצמבר 2014

מעולה ועצוב (זה באמת בא ביחד יותר מאשר מעולה ומשמח, נניח, או שזה רק אני?).
תכתוב יותר.

איציק 28 בדצמבר 2014

אם כדי להוסיף לינק צריך להמתין לאישור והאישור ממתין 10שעות אז אין לכך טעם, כיוון שיש חשיבות גם לזמן פרסומו (לא שבמקרה שלי הוא קריטי אבל בכול זאת). אני מבין שלא ניתן כל הזמן לבדוק ולאשר אך כבועי זמן של הרבה שעות גם הם לא לעיניין.
סליחה על הקטנוניות, אך זה צורם.

דורון קרמר 28 בדצמבר 2014

מצטער איציק זה הפוסט הראשון שלי בעיצוב החדש ומשום מה אני לא מקבל כמו בעבר התראות למייל על תגובות לינקים וכו'. אבדוק את הנושא.

איציק 28 בדצמבר 2014

:-)

Comments closed