תוגת האוהד


הסטירה הגדולה הגיעה אתמול, ביום שישי.
הלכתי בצעידה מהירה מאיפשהו לאנשהו, ומכר שעובד איתי, אוהד בית"ר ירושלים (יריקה הצידה), שרוב השיחות שלנו סבות סביב הכדורגל, צעד מולי. כשהגיע לטווח הנימוס, בו העיניים נפגשות והצועדים מהנהנים עם הראש לשלום קצר וממשיכים בענייניהם, הוא לפתע עיקם מעט את החוקים המקובלים בצעידה שכזו.
הוא הפנה אליי שאלה. לא הייתה לי בעיה לו היה שואל "מה ניינים?", או "מהמצב?".
לאור מה שהוא שאל אותי, למרות הקונוטציות, ולמרות שהיה מדובר בשעת צהריים של יום שישי, הייתי מוכן שישאל אותי "ער?".
אבל הוא שאל משהו אחר.
הוא שאל אותי, ככה על הדרך, אולי מתוך נימוס, אולי מתוך צורך להגיד משהו למכר שבא מולך, אולי מתוך עניין אמיתי, "נגד מי אתם מחר?".
עצרתי. הבטתי בו. ואז השפלתי מבט. שתקתי. ואז עשיתי פרצוף של אדם חושב. זה היה כיסוי לתחושה שדלי של מים קרים נשפך על עצבי העצבים של עמוד השידרה שלי. זו לא הייתה צמרמורת. זו הייתה הבושה. מחר הקבוצה אותה אני אוהד מגיל 5 משחקת משחק ליגה ואני לא יודע מי היריבה. "מחר?…", לחשתי, "אה…..", גימגמתי, "נדמה לי בני יהודה…." ניחשתי. "אין מצב", קבע, "אנחנו נגדם". "אה, סליחה, בטח שבוע הבא אנחנו נגדם, וואלה לא זוכר, הייתי עסוק כל השבוע".

מיהרתי להתרחק מהמקום, מושפל. לא בגלל שנתפסתי בקלקלתי. אלא כי באמת לא ידעתי נגד מי משחקת מכבי נתניה. התשובה הנכונה הייתה כמובן מכבי פ"ת, כמו שבדקתי אחר כך בעיתון. נדמה לי שתמיד התשובה היא מכבי פ"ת.

איך הגעתי למצב הזה?
בתור אוהד, העונה הנוכחית דווקא התחילה בצורה חיובית. האהדה שלי לא יכלה לקבל חיזוק טוב יותר, בצורת מינויו של נתי עזריה למאמן הקבוצה הבוגרת. נתי הוא בן דוד שלי. האמהות שלנו אחיות. ומי שחלק קוסקוס ומפרום מאותו סיר יודע שאין דבר יותר אינטימי מזה, במיוחד בנתניה. האהדה שלי למכבי נתניה הפכה להיות אישית הרבה יותר. אמוציונלית יותר. כואבת יותר.
כשנתי פוטר, האהדה שלי חזרה למצב הקליני בו שהתה לפני מינויו. היא הייתה מונשמת ובמצב יציב. החוט המקשר היחיד שלי לקבוצה נותר בצורה חולצת הקבוצה הצהובה שרכשתי בשנת 2000, והיא שוכבת לה בשקט, בירכתי ארון הבגדים, מצהיבה מזיקנה ומשעמום. הספונסר על החולצה הוא חברת הכבלים מת"ב ז"ל, ופס שחור אלכסוני נתן לוק עם שיק דרום אמריקאי. החולצה הזו מחכה לגמר גביע המדינה בה תופיע הקבוצה ושאליו אלך. אם אלך.

ובעצם הכל מתחבר לי לשיחת טלפון שקיבלתי לפני כמה ימים, ממכר מהעבר שעומד לכתוב טור על מכבי נתניה כדורגל. הוא ניסה להבין למה למרות ששנינו מגדירים את עצמנו כאוהדים אנחנו לא עושים שום דבר שאוהדי כדורגל עושים. אנחנו כבר לא הולכים למשחקים, אנחנו לא מזמינים את ערוצי הספורט בתשלום כדי לראות את קבוצתנו בטלוויזיה, ובוודאי שאנחנו לא מזמינים את הערוצים האחרים כדי לצפות בתוכנית סיכום המחזור במוצאי שבת. אנחנו אפילו לא אוהדים שמקבלים כינויי גנאי מאוהדים שמגיעים כל שבוע ליציע, נגיד אוהדי כורסא או אוהדים של ניצחונות. אנחנו אוהדי לשעבר. אוהדים במיל, והכוונה למטבע. אנחנו כבר לא מתעניינים בסגל ובשיטת המשחק, אנחנו לא יודעים מי הזרים, אולי חוץ מהשוער, ההוא מזמביה, או מגמביה, או מגאנה. אנחנו אדישים, חסרי עניין. אנחנו רוצים ולא יכולים, או יכולים ולא רוצים, או לא רוצים ולא יכולים. כי אם היינו באמת רוצים, ובאמת יכולים. היינו שם. ביציע. עם חולצה צהובה ועליה ספונסר עדכני.
במקום זה אנחנו נכנסים במוצאי שבת לאינטרנט לבדוק מה עשתה הקבוצה ושוכחים ממנה לשבוע. אנחנו פאתטיים. אנחנו בוגדים. אנחנו זקנים.
כשהשיחה הסתיימה הנחתי את הסלולרי ונכנסתי לתוגה.

אולי אנחנו צודקים?

על יופיה של המחזוריות שבטבע (עם תוספת על ה-0-5 על פומפי)
איך נגיע ליורו 2012 - פוסט אורח מאת אבא של אלאניס

5 Comments

שרית הספרית 6 בפברואר 2010

תקשיב, לא שומרים בגדים 10 שנים בארון. לא חולצות של מכבי נתניה ולא חולצות של סיום הטירונות ולא תחתוני מזל ולא את הטוטו שלבשת באגם הברבורים.
פשוט לא.

ירון 6 בפברואר 2010

דורון, הסיבה היחידה שאני עוד מגיע למגרש פעם בשבועיים זה כי יש לי מנוי. אני מת שהעונה המסריחה הזאת תגמר כבר. ואז אני כמוך אוהד במיל'. בלי תוגה ובלי נעליים.

ארז 6 בפברואר 2010

לפני 10 שנים היה לי מנוי ליציע ג' שער 12 בקרית אליעזר, ובתור סטודנט לא בדיוק ברור לי איך הצלחתי לממן את זה. במשחקי חוץ הייתי ישן אצל אמא שלי ונוסע בשבת למשחק. ככה שראיתי בערך 3/4 מהמשחקים שמכבי חיפה שחקה באותן עונות. תשאל אותי מול מי שחקה חיפה שבוע שעבר? אין לי מושג.

doron kramer 6 בפברואר 2010

לשרית הספרית – לא שומרים את החולצה, שומרים את הזכרונות.

ירון – ברוך הבא למועדון.

אני בא מקטמון 7 בפברואר 2010

הייתי במצבך – ואף חמור מכך.
היום אני שוב יכול לדקלם את לוח המשחקים של ליגה ג' מחוז דרום :)
קבוצות אוהדים – רק זו הדרך להחזיר את הכדורגל למקומו הטבעי (בלב של האוהדים)

Comments closed