פיירברג מאחורי הסורגים

ב1999 רשת שוקן הקימה שבועון כדורגל בשם "ראשון". הוא יצא, מן הסתם, בימי ראשון, סיקר כדורגל ישראלי ועולמי, ולמרות שלא שרד הרבה זמן (פחות משנתיים נדמה לי), היה מקום בועט ופרוע, שעשה סוג של מהפכה בעיתונות הספורט הכתובה כשהעמיד את הפובליציסטיקה במרכז הסיקור.

לכל קבוצה בליגת העל היה פובליציסט שליווה אותה למשחקיה וחבר שלמד איתי הראה לי מודעת דרושים לעיתון. כן, פעם חיפשו פובליציסטים במודעות דרושים.

בכל מקרה, שלחתי טור פיילוט, והעורך (האגדי!) איתן מרקוביץ, וסגניו אבי סולומון ואורי שאלתיאל (האגדיים!) קיבלו אותי בתור הפובליציסט של מכבי נתניה. זו הייתה סוג של הגשמת חלום, ללוות את קבוצתך האהובה, לכתוב עליה, ולקבל על זה (קצת, אבל ממש קצת) כסף. היו אלה שנתיים אדירות, מייד לאחר שנתניה חזרה לליגת העל לאחר נדודים כואבים בליגה הלאומית, ושיחקה עם קלמי סבן, גיא שרעבי, לירון וילנר, אורי אוזן, סטפן ורניש, ויורל טנסה, דרקו סודר, לאסלו צה, עמוס נחייסי, ישראל זביטי, ואיציק זוהר, שהיה אז אחד אלוהינו איציק זוהר.

זה די ברור שנוסטלגיה היא משרד יחסי הציבור של העבר אבל בתור מי שגדל על מדור הספורט של "חדשות" שהרעיד את אדמת הספורט ועתונות הספורט הישראלית, עם חוש הומור בכותרות שהשוו בין זאהי ארמלי לג'ו רמבו, הייתה תחושה שאנחנו עושים ב"ראשון" משהו שהכי מתקרב לזה בחוצפה, בכעס, בהשתלחויות, בכותרות ("נבחרת ישראל מודיעה בתדהמה" לאחר ה5-0 מול דנמרק) והכל עם טונות של כשרון כתיבה: איתן בקרמן (שצעק על גברי לוי להתפטר במסיבת עיתונאים של הנבחרת), שאול ביבי (לא עושים יותר כאלה), אלון עידן, אורי משגב, חיים שדמי, אורי (קטמון) שרצקי, חמי (עורך מדור הספורט של וואלה!) אוזן, שאול אדר, חיים ברעם, אלון הדר, יואב גורן, אלעד ליפשיץ, ועוד רבים וטובים, כמו שאומרים. סוג של דה באזר בפרינט.

בקיצור, מכיוון שנתניה הייתה משחקת חלק ממשחקי הבית בשישי, יצא שלפעמים, אם זה הסתדר לי עם לו"ז האימונים בקבוצה ששיחקתי בה, הייתי עוזר בעריכה במוצאי שבת (המערכת ישבה במערכת של עיתון "העיר"). ואז, כמו שאומרים בסיפורים, מוצאי שבת אחת, ניגש אליי הצלם (האגדי!) אלן שיבר ושאל אותי אם יש לי משהו לכתוב על תמונה שהגיש לי עבור כפולת הסיום.

בתמונה נראתה מרים פיירברג משוחחת עם אוהדים דרך גדר הסורגים ב"קופסה". יום לפני, בשישי, מקומוני נתניה יצאו עם כתבות על חשדות לשחיתות ושוחד בחירות של מרים פיירברג, שהתבררו לאחר מכן כלא נכונות (או לא מוכחות), אבל אני כתבתי טקסט קשה על הגברת, על כך שהיא "מואשמת" בשחיתות וקינחתי בכותרת הנכונה עובדתית, אז בקופסה בשיחה עם האוהדים, וגם היום, "פיירברג מאחורי הסורגים".

כחלק מהרצון שלנו להיות פרועים, הטקסט הזה עבר. הוא לא היה צריך לעבור, ואולי אף לא להיכתב. אבל אם לא היה נכתב, לא היה סיפור. ונכון שהיום, ממרחק השנים, אם כן היה נכתב, אז בחירת המילים הייתה צריכה להיות אחרת, הרבה יותר זהירה, אחראית ונכונה עובדתית. אבל לפעמים יהירות, חוסר בגרות ותחושת כוח יכולים לסנוור. אבל גם יכולים להפוך לסוג של נבואה ואחלה אנקדוטה.

ביום ראשון לאחר הפרסום, איך אומרים באנגלית, "הגיהנום השתחרר", וקיבלתי איומים באלימות פיזית, מילולית וכמובן הבטחה לתביעות דיבה. אף אחת מההבטחות לא מומשה.

שבוע לאחר מכן, פורסמה באותה כפולה הבהרה והתנצלות.

16 שנים לאחר מכן, העובדות של ההווה הסתדרו עם הכותרות של העבר.

ותודה לאבא שלי שאול ז"ל, ששמר כל שטות שכתבתי.