בין חלום למציאות

חלום

בדרך ליוהאנס אני עובר בגורליצר פארק. סוחרי הסמים עומדים שם, כל קבוצה אתנית במקומה הקבוע. ריח הגראס תמיד באוויר, אבל אין היום הרבה לקוחות, והפארק כמעט וריק מאדם. הגשם הכבד השאיר את הסטלנים בבית, והחבר'ה עם השקיות הירוקות עומדים בקבוצות בין העצים ובוחנים כל אדם שעובר במקום, ממתינים להנהון הראש המוסכם של הלקוח הפוטנציאלי, הנהון ה"אני בעניין". אני עובר ליד אחד מהחבר'ה, הוא מקדים הנהון, שואל אם אני רוצה גראס.

אתמול שלח לי מישהו הודעה בפייסבוק: “אהלן אהלן, שאלה לבעל ניסיון: מה הסיכוי להשיג כרטיס להרטה – באיירן במחיר שפוי? או לחילופין אולי אתה מכיר מישהו שמכיר מישהו שיש לו כרטיס ולא יכול ללכת?” איפה הוא חי, הבחור. הכרטיסים אזלו עוד לפני תום הסיבוב הראשון, אי שם בדצמבר. מחיר שפוי? בטח שלא. מחיר ספסרות? את זה תמיד אפשר למצוא מחוץ לאצטדיון. אני גם לא מכיר מישהו שמכיר מישהו עם כרטיס שלא יכול ללכת, מי לא ילך לראות את באיירן. חבל על הזמן, עניתי לבחור האופטימי, ערב טוב שיהיה.

בבוקר נזכרתי שדווקא יש מישהו שאני מכיר, ויכול להיות שלמישהו הזה יש כרטיס. במכירה המוקדמת למנויים קנה יוהאנס שלושה כרטיסים, שיהיה, בטח מישהו מהחברים, מהמשפחה ירצה ללכת. התקשרתי אליו, שלח לחמך. אתה לא תאמין ערן (במלעיל), נשאר לי כרטיס אחד ביד, גיסי הודיע הבוקר שהוא לא מגיע, אתה רוצה לבוא?

*

שלושים יורו ליציע המזרחי, מאחורי השער, עם כל הפסיכים של הרטה. לא יודע, לא מת עליהם, די מפחידים. חוץ מזה אין לי נסיון טוב עם משחקים נגד באיירן. בפעם הראשונה זה היה במחזור האחרון של 2009/10, כשהכל כבר נקבע – באיירן אלופה, הרטה יורדת. גם הפעם השניה, שנתיים לאחר מכן, היתה עונת ירידה, אבל לבאיירן לא היה אכפת והם חזרו למינכן עם שלוש נקודות ו-0:6.

יום שלישי היום, וכדורגל באמצע השבוע זה תמיד שינוי מרענן, ובאיירן יכולה לזכות היום באליפות המהירה בתולדות הבונדסליגה, אבל אני לא נוסע לאצטדיון האולימפי כדי לראות את באיירן הגדולה זוכה באליפות, אני נוסע לאצטדיון האולימפי כדי לראות את באיירן הגדולה מפסידה להרטה. וכל הפסאודו פרשנים והאנשים המציאותיים שקוראים נכוחה את מפת הכדורגל העולמי יכולים ללכת קיבינימט, אני הולך על נצחון של הרטה, אחרת אין לי מה לחפש כאן.

בחלומות שלנו אנחנו בוחרים במה להאמין, בחלומות שלנו לא צריך להיות ריאליים, בחלומות שלנו אפשר לחלום, אז עדיף לחלום, עד כמה שאפשר. בדקה השישית משתלטת המציאות על המוח, טווה את קורי השינה על העיניים רגע לפני שריח הקפה חודר לנחיריים, קורא להתעורר. יאללה, חלאס, נגמר החלום.

*

וכמעט כמו תמיד מצליחה באיירן לגמד את הרטה למידת קבוצת נוער מהליגה המחוזית, וכל ההוסוגאים, הקראפטים והראמוסים מתגמדים בארבעים סנטימטר ומתחילים להביט על הענק – 1.75 מ' – מלמטה. שני שערי נגיחה הבקיע מריו גצה העונה, שניהם נגד הרטה, והשני לא ממתין יותר מדי, רק שמונה דקות מהשער הראשון, ואני מתחיל לראות את הסיוט הגדול של 2011/12 חוזר על עצמו. במקרה הטוב.

אבל באיירן של הערב לא צריכה לעבוד על פול ווליום, והם אפילו לא מנסים. פפ יודע מי עומדת מולו – קבוצה של שמונה נקודות ו– 9:17 בסיבוב השני, שהפסידה 3:0 בשני משחקיה האחרונים, שרק רוצה לצאת מהמשחק בשלום. אז הרגל משחררת את הגז, והכל לפתע מאט, וגם משקוף של תומס מולר לא מצליח לעורר את האווירה. עוד משחק, סתם עוד משחק.

הרטה יכולה לשכוח מאליפות ביובל הקרוב, וגם בגביע לא זוכרים שם מתי בפעם האחרונה ראו שמינית גמר.   אבל העונה יש להרטה את אדריאן ראמוס עם חמישה עשר שערים, חזק במאבק על תואר מלך השערים, אם רק יצליח לסיים לפני לבנדובסקי. רגע, מאיפה הגיע המנדז'וקיץ' הזה, איך הוא פתאום עם שני שערים יותר?

ועכשיו הוא גם נכנס למשחק, מחליף את מולר. והנה, עוד מעט גם הוא יצליח להרוס לראמוס. ודווקא אז מבקיע אדריאנצ'ו שער, בפנדל, ועולה לשש עשרה. ומנדז'וקיץ, שטוב עליו לבו, אינו מסתער על הכדור שהקפיץ ריברי מעל קראפט ושעושה את דרכו בשלווה לרשת, ומשאיר את ראמוס בתמונה.

בסוף נגמר כמו שכולם אמרו שייגמר. חוץ ממני. ומיוהאנס. וביום העשרים וחמישה לחודש מרץ חגגה באיירן אליפות באולימפיה שטדיון, ואני עמדתי שם, עם כל אוהדי הרטה, ולא הבנתי למה הם עדיין שרים. תנו לבאיירן לחגוג בשקט. שונא אותם, כאלה מושלמים, איחסה, אבל מגיע להם.  הם ממשיכים לשיר, אני עוזב אותם ויוצא מהאצטדיון.

bayern

*

מציאות

בדרך הביתה מהג'ים אני עוצר בקניון. שני אוהדי באיירן בחולצות המועדון עומדים ליד שולחן גבוה באטליז ואוכלים נקניקיה בחרדל. אני חולף על פניהם, הם מסריחים מאלכוהול וסיגריות. אני מתגבר על הבחילה וממשיך לכרסם בחטיף הפרוטאין. עוצר בקיוסק, קונה חבילת גרעינים בלי מלח ובקבוק קולה. מגיע הביתה, עולה למעלה, נועל את הדלת, מדליק את המחשב, מוצא סטרימינג יציב, ממקם את הכריות מתחת למרפקים, עוד כרית אחת מתחת לסנטר, בשביל הקערה, שיהיה נוח לירוק את הקליפות בלי ללכלך.

לא התקשרתי ליוהאנס. כבר שבועיים לא דיברנו, אבל הוא היה מודיע לי אם היה לו כרטיס. וטוב שלא היה לו כרטיס, כי הדבר האחרון שמעניין אותי בעונת הבונדסליגה המשעממת בקריירה הגרמנית שלי הוא באיירן מינכן והאליפות שלה. שיהיה להם לבריאות, ושהרטה תשיג כבר את השלוש נקודות המחורבנות האלה, שתוכל ללכת לישון באופן רשמי, שתעזוב אותי בשקט עד לעונה הבאה.

המשחק מסתיים, באיירן מנצחת. פפ מתחבק עם אנשי הספסל, השחקנים קופצים במרכז המגרש, השדר קורא בפאתוס: "פ.צ באיירן מינכן זוכה באליפות העשרים וארבע, בסטיאן שווינשטייגר עם שבע אליפויות, הבונדסליגה עם האליפות המהירה בהיסטוריה. ברכות מכל הלב לבאיירן". אני מקשיב, מפנים, קם מהספה ולא מבין איך תמיד, אבל תמיד, הרצפה מלאה בקליפות. אני מוליך את סמן העכבר לאיקס הקטן בצד העליון הימני של המסך.

קליק.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 ערן לוי, ברלין

 

 

 

 

פייבוריטית או לא?
הלפרין חדש? לא ממש

16 Comments

זורק מילה 26 במרץ 2014

אחלה פוסט,נהניתי לקרוא.

תגיד ערן,איך אוהדי כדורגל בגרמניה (שלא אוהדים את באיירן) מקבלים את באיירן בכלל או באיירן של השנה בפרט? מעריכים אותה? שונאים אותה?השנה בכדורגל הגרמני זה יותר גרוע מליגת הכדורסל בישראל בארבעים השנה האחרונות.

אגב ,זה ברור לך שמה שראינו בשנתיים האחרונות הולך לקרות לפחות עד 2020? אולי לא 25 פער כמו אשתקד או מעל 30 השנה אבל 15 הפרש לפחות כל שנה זו הערכה שלי לגבי העונות הבאות…

עם היתרון הכלכלי שלה על כל פני יתר הליגה שאין לה אפילו מתחרה אחת ( כמו בספרד שלריאל ובארסה יש לפחות אחת את השניה),עם הסגל המדהים והצעיר כ"כ,עם רכישות בלתי נגמרות של כוכבי היריבות,ועם פפ שלא הולך לשום מקום כי שקט לו שם ואין לו איזה מוריניו על הראש,זה די תמוה לחשוב אחרת.

ערן לוי 26 במרץ 2014

חיים, אתה יודע, אין ברירה.

לפחות בקרב אוהדי הרטה (וגם אוניון, אבל הרבה פחות) אין כלל התייחסות לבאיירן. היא לא קבוצה בסקאלה של הרטה, אף אחד לא משלה את עצמו. הפוקוס כאן, לפחות בקרב האוהדים שאוהבים כדורגל ולא אלימות לשמה, הוא על הקבוצה שלהם. יש קבוצה , יש מטרות לקבוצה, בין אם מקצועיות ובין אם wishful thinking,וזה כל מה שחשוב. קבוצה כמו הרטה לא תזכה באליפות, אז הנושא כלל לא עטמד על הפרק. אבל אני עדיין מאמין שבאיירן לא תהיה השלטיטה הבלעדית בחמישים שנים הקרובות, גם השושלת הזו תתפרק מתישהו, ואז דורטמונד, שאלקה, וולפסבורג (המון כסף, מבט לעתיד) ולברקוזן (טוב, עכשיו צחקתי) יצליחו לרשום ״אליפות של בין השושלות״.
כאוהד כדורגל אני מאמין, תמיד מאמין, שבאיירן זה לא לנצח. כאוהד הרטה זה ממש לא מעניין אותי.

no propaganda 26 במרץ 2014

ממה שאני יודע, כל האוהדים בגרמניה חוץ מאוהדי באיירן ממש שונאים אותה. זה לא נובע רק מענייני כדורגל( כמובן שיש להם גם השפעה רבה) אלא גם לעובדה שבווארים הם לא בדיוק גרמנים, הם יותר אוסטרים.

אחד 26 במרץ 2014

אז הם כמו מכבי ת"א כאן בארץ.

ואני בטוח שהם לא מתלוננים כששחקני באיירן ה"אוסטרים" מככבים בנבחרת גרמניה.

ישי 26 במרץ 2014

לא יודע אם "שונאים" זו המילה הנכונה.
אתמול במשחק, אוהדי הרטה שרו לבאיירן "תזכו באליפות, בגביע אירופה, בגביע (הגרמני) – אנחנו לא שמים זין" (בגרמנית זה נשמע יותר טוב).
נראה לי שזה מסכם את העניין – לא שנאה, באיירן פשוט לא מעניינת אותם.

D! בארץ הקודש 26 במרץ 2014

בווארים הם לא בדיוק גמרנים הם יותר אוסטרים???

לא הייתי אומר את זה לחברים של בבוואריה. ממש לא.
חלקם אמנם היו שמחים להפרד מגרמניה, וזה די ברור שבמובנים רבים התרבות קרובה יותר לאוסטריה (ושוויץ) מאשר להמבורג או ברלין. אבל
יותר אוסטרים??

וואו זה היה נגמר רע.

D! בארץ הקודש 26 במרץ 2014

גמרנים – גרמנים
של בבוואריה – שלי בבוואריה

no propaganda 27 במרץ 2014

התכוונתי שהגרמנים האחרים רואים את הבווארים כלא גרמנים.

מתי 26 במרץ 2014

ההיסטוריה הקרובה נותנת סיבות להאמין שבין שושלת לשושלת יהיו קבוצות שיצליחו לעקוף אותם. בכל פעם אחרי אליפויות מוחצות יש פחות דרייב להמשיך בכל הכוח, כמו שקרה בסוף הקדנציה של מאגאת ולפני האליפויות של דורטמונד. ואז באיירן נזכרת שהיא בכל זאת באיירן…

אחד 26 במרץ 2014

סטרימינג? גם בטלוויזיה הגרמנית יש דני נויימן?

אמיר ברמן 26 במרץ 2014

קודם כל ערן, אחלה שיר!

בשנים האחרונות, אני מוצא את עצמי יותר ויותר מסביר לאחיינים שלי מה המשמעות של לאהוד את האנדרדוג ולמה זה בעצם כיף יותר. אני רק מחכה שהבן שלי יהיה מספיק גדול כדי שאוכל להסביר לו את זה גם.
אליפויות זה לבחורות ולילדים, השאר פשוט אוהבים את הקבוצה שלהם לא משנה איפה היא נמצאת בטבלה.

איך בא לי נקניקיה עם חרדל עכשיו.

איברה 26 במרץ 2014

יפה.

אייל הצפון 26 במרץ 2014

גרעינים בלי מלח? זה בעצם גרנולה בלי הדברים הטובים.
זה כמו לפתוח את הבירה שעתיים מראש.
אין שום דבר בעולם המצדיק את זה.

ערן לוי 26 במרץ 2014

אתה בטח בחור צעיר, על כולסטרול שמעת רק בכלבוטק.

אדם בן דוד 26 במרץ 2014

גרעינים בלי מלח זה כמו גפילטע בלי חזרת.
ובלי שום קשר פוסט יפה, כרגיל.

matipool 26 במרץ 2014

אחלה פוסט , אחלה שיר .

Comments closed