פרופורציות

"איך לא יצאת לרחובות אחרי הגמר? אתה השתגעת? גרמניה זוכה, אתה חי בגרמניה, ברלין משתגעת, ואתה נשאר בבית?”

נשארתי בבית, סגרתי את הטלויזיה ונרדמתי.

מתישהו באמצע המונדיאל משהו התמוסס בי בפנים. הרצון הפשוט הזה, לצפות בכדורגל, התחיל להעלם. אז את הגמר לא פספסתי, בכל זאת גמר, אבל משם והלאה הכל התפרק. וניסיתי, באמת שניסיתי. וחיפשתי משחקים באינטרנט, וקראתי את כל מדורי הספורט באשר הם, אבל יכול להיות שזה נגמר(?).

הבונדסליגה השניה נפתחה לפני שלושה שבועות ועד עכשיו אין לי מושג מה קרה שם. אני יודע שאוניון ברלין עם שתי נקודות, וגם את זה גיליתי תוך כדי שיחה אקראית עם אוהד אוניון שפגשתי לשיחת ברזיה משרדית. הוא גם היה זה שגילה לי שבסוף השבוע תיפתח עונת הבונדסליגה. פעם זה היה אחרת.

*

שבת בבוקר, הבית נקי, האוכל מבושל, המקרר מלא, ומה עכשיו? יוהאנס יהיה שם, באצטדיון האולימפי, והוא תמיד שמח להיפגש באצטדיון האולימפי, אז אני בדרך לשם. ובדרך לשם אין לי מושג למה אני עושה את זה, אולי מתוך הרגל. כבר שבע שנים שאני יושב ביציע במשחק הפתיחה של העונה, אז גם עכשיו אני רוצה להיות שם. כנראה.

כולם מדברים על מחירי הכרטיסים הזולים לכדורגל גרמני, אבל בקצה התור הארוך לקופות מספרים המחירונים משהו אחר. מינימום עשרים ושלושה יורו לכרטיס, וכשיצאתי מהבית הבטחתי לעצמי שלא יותר מעשרים, כי גם ככה אני לא ממש בהיי, מקסימום אחזור הביתה, אולי אעצור בקניון, לקנות חולצה או שתיים, כי צריך.

אבל אני כבר כאן, וכוח הרצון הולך ומתקהה, ואני ממשיך לעמוד בתור ולתהות אם שלושה יורו ישברו אותי. ואז מגיע נער בחולצה ירוקה של ורדר ברמן ומציע כרטיס ליציע האורחים. ולי זה לא משנה, אני מסודר עם קומבינה מקומית שמכניסה אותי ליציע האמצעי, השווה, וכל מה שאני צריך זה להיכנס לתחומי האצטדיון. אז אני קונה. חמישה עשר יורו. זול, כמו שמספרים.

fans1

כולם נפגשים עם כולם ביציע, מתחבקים ומעבירים חוויות מהקיץ. טיול בבריטאני, מלון הכל כלול בבלק, חווילה במאיורקה. ורק אני נשארתי בברלין, עם העבודה והילדה והדברים הישנים, ואין לי מה לספר, אז אני מקשיב. אולי באוקטובר, נראה.

מארק מספר ששום דבר חדש לא קרה בקיץ, הכל כרגיל. והוא לא יודע שאני יודע שהוא והיא כבר לא ביחד, אחרי עשרים ואחת שנה. והוא לא מספר לי דבר, ולמה שיספר? כי אנחנו נפגשים חמש פעמים בשנה ביציע, וגם אז יושבים בשורות נפרדות? אני יודע שקשה לו, ושהוא יודע שעשה את הדבר הנכון, וחייב לשמור את זה לעצמי. פעם הייתי במצב שלו, ופרידות קלות קצת יותר כשמכירים כאלה שהיו שם. עכשיו נשארו רק שניים בחבר'ה של הכדורגל שעדיין נשואים.  מיעוט.

Hertha1

*

ששים אלף צופים, וזה לא אותו דבר.

HA HO HE, HERTHA BSC, וזה לא אותו דבר.

0:1 להרטה

0:2 להרטה.

וזה לא אותו דבר.

*

את השער השני של הרטה לא ראינו. ישבנו בחוץ על הדשא, עישנו סיגריה, דיברנו. שוב הוא יצא לחופשה עם המשפחה, ושוב זה הכל בשביל הילד, כי ביניהם שום דבר כבר לא קורה. וכבר כמה שנים ששום דבר לא קורה, רק שהילד לא ייפגע. עשרים ואחת שנה, גם הם. ופעם, בדרך הביתה אחרי משחק, עצרנו באיזה פאב כדי לפתוח, וחזרנו הביתה בחמש בבוקר, אבל היום זה לא יקרה. גם הוא לא מאמין שמשהו חדש יכול להתחיל.

הוא חזר ליציע, ולי היה משעמם שם, אז עברתי ליציע האורחים. בדרך לשם שמעתי את צעקות ה-0:2, טור שוטרים החל לזרום אל תוך גוש האורחים. ואני מיד אחריהם.

בפנים צפוף, אף אחד לא יושב, ואין סיכוי להגיע למושב שלי. אז אני עומד על המדרגות עם כולם ומקווה שאף אחד לא ישתולל. בכל זאת, פיגור של שני שערים. ואז לוקימיה מבקיע ואני נרטב מבירות שמושלכות לאוויר. אפילו טיפה אחת של בירה לא נכנסה לפי, אבל עכשיו אני מסריח מאלכוהול.

אחרי השוויון של די סאנטו וברמן הכל משתנה, כולם מתחילים לשיר ולרקוד, ושוב אני לא מוצא את עצמי. זו לא הקבוצה שלי, אלה לא האוהדים שלי, והשירים בטח לא שלי. ואני מביט ליציע המרוחק, הקבוע, שם באמצע, וגם שם אין את השירים שלי. יכול להיות שזו לא הקבוצה שלי?

fans2

*

כשמבקשים ממני לספר על חוויות כדורגל בברלין אני תמיד מתחיל באוניון. אצטדיון קטן עם סיפור מרגש, קבוצה של שכונה, נופך מזרח גרמני. רק אחר כך אני עובר לספר על הרטה, ותמיד זה מתחיל עם האולימפיה שטדיון, המקום הכי פחות כיפי לכדורגל בבונדסליגה. ושואלים אותי למה לא הפכתי לאוהד אוניון, ואני מספר איך פגשתי את יוהאנס בקורס ההכנה ללידה, איך נקשר גורלי להרטה. ולא בטוח שאני עדיין מעוניין להניח לגורל לקשור אותי למקום בו, אולי, אין לי מקום.

היום, בדרך הביתה, אני עובד ליד דוכן הבירה. הזקן ההוא עדיין עומד מאחורי הדלפק, מספרים שכבר שלושים שנה הוא עומד שם, בכל משחק ביתי, פותח מאות בקבוקי בירה, מסובב מאות נקניקיות על הגריל. אבל היום הוא נראה עייף, מאוד עייף. התנועות שלו איטיות יותר, הוא לא זוכר מה הזמינו האנשים, התור מולו לא זז. אין לו כוח, כנראה שגם אין לו ברירה. יום אחד הוא יהיה חייב לפרוש, להישאר בבית בשבתות.

בשבת הבאה אשאר בבית, גם בשבת שלאחריה. אולי הילדה תהיה אצלי, אולי לא, זה לא באמת משנה. הבן של יוהאנס היה במחנה כדורגל של הרטה, שבוע שלם במתחם האימונים של המועדון. עכשיו הבן יודע – הוא לא רוצה כדורגל, לא מעניין אותו. ופעם ניסיתי לעניין את דנה, ולקחתי אותה איתי לשני משחקים, והיא כבר לא רוצה, משעמם לה שם. והיום אני קצת מבין אותה.

*

יורד מהרכבת, כמה תחנות לפני אלכסנדר פלאץ, מתחשק לי ללכת ברגל, לגרד את המועקה. אנשים ממלאים את הרחובות, אנגלית וספרדית ואיטלקית ורוסית במסעדות תיירים עם מחירים של טוקיו. ואיש זקן אחד, עם בגדים קרועים וראש לא כל כך מסודר, יושב לצד פסל זכרון למה שהיה כאן פעם, בדיוק באמצע, בין הילדים בדרך לבית הספר והמשפחה בדרך למחנות. “רכבת לחיים, רכבת למוות" נקרא הפסל, ובאמצע הקבצן, עדיין חי.

פרופורציות.

אף אחד לא מת מזה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

פרומו פרמייר ליג מאוחר
עונת המלפפונים 41: טעות? לעולם חוזרת

17 Comments

ניתאי 23 באוגוסט 2014

נשמע כמו משבר גיל ה40…
תמיד הודיתי למזלי הטוב שנולדתי אוהב כדורגל, כי הדבר הזה תופס חלק כה נכבד מחיי. וגם תהיתי מה היה לו לא, איך הייתי מתפתח אחרת, במה הייתי מעסיק את עצמי וכו. מוזר. אולי גם לי יגיע.

עידוקוליס ליפשיץ 24 באוגוסט 2014

כתיבה מאוד יפה.

ירון 24 באוגוסט 2014

תודה על הכנות. זה לא עניין של מה בכך.

צור שפי 24 באוגוסט 2014

הטקסט הזה הוא כמו פסיכולוג, אתה יכול להשליך עליו מה שבא לך למרות שאין בטחון שזו היתה גם כוונת המחבר. אצלי למשל בזמן הקריאה ישב כל הזמן בתודעה ״המצב״ או איך שלא נקרא לעניין הזה אצלנו. זה לא מוזכר בפוסט אפילו במלה אבל מבחינתי זה מאוד מאוד נוכח. טקסט חזק ועצוב.  

אדם בן דוד 24 באוגוסט 2014

פוסט על ספורט שהוא לא על ספורט באתר על ספורט שהוא לא על ספורט והכל בהחלט על ספורט.
תבורך. תודה על הכתיבה היפה והמרגשת.

יאיר אלון 25 באוגוסט 2014

ערן, אני כותב לך את זה כבר לא בפעם הראשונה ולא השניה כאן הכתיבה שלך היא פשוט מדהימה.
אין בטקסט הזה הרבה תוכן, ככה לפחות אני מרגיש, אבל הוא מרתק מתחילתו ועד סופו. לפרקים מרגיש כאילו אני בתוך הראש שלך ולפרקים כאילו אני הולך לצידך כמה תחנות לפני אלכסנדר פלאץ ועוברים ליד הפסל "רכבת לחיים, רכבת למוות".

שבוע טוב

ערן לוי 25 באוגוסט 2014

תודה רבה יאיר, שבוע טוב.

ערן לוי 25 באוגוסט 2014

עכשיו, יותר מתמיד, משהו מהעבר הופך לאקטואלי, ועל כן אומר:

תודה רבה לששת קוראיי.

matipool 25 באוגוסט 2014

יש לך הרבה יותר משישה קוראים . פשוט לא כולם מגיבים .
תוסיף גם אותי .
מזדהה הרבה פעמים עם הטקסטים שלך ( אנחנו בני אותו גיל בדיוק ונולדנו באותה עיר רק שמשפחתי עזבה אותה כשהייתי ילד ) ולפעמים גם מחמיא בתגובות .

נדב 25 באוגוסט 2014

כנה עד כאב, תודה.

rtz 25 באוגוסט 2014

ערן הצלחת פעם להגדיר מה יש בעיר הזו שמזמין את הבדידות אך גם גורם לה להרגיש הכי טבעית ונוחה בעולם ?

מינכן 1860 25 באוגוסט 2014

ערן פשוט טקסט נהדר ברמה גבוהה מאוד.
שאלה לי אליך.איך אתה עובר שם בין יציעים במקום כזה בכזאת קלות?

Amir A 25 באוגוסט 2014

אכן יש לך יותר משישה קוראים. ולגבי התחושות שאתה מתאר, עכשיו אולי דווקא תוכל להנות יותר מהספורט בפני עצמו, בלי העול שמציבה ה"אהדה" ואשר מכריח אותך לקחת עמדה לפני כל משחק.
ביום ראשון תוכל לאהוד את ליברפול ובשני היונייטד. בשלישי את הסלטיקס וברביעי את הסיקסרס. בחמישי את היאנקיס ובשישי את הרדסוקס. בשבת תנוח ובראשון תעודד את הפטס בגרון ניחר.
רק מגבלה אחת מוטלת על הגמישות האמורה. בשום יום לא תאהד את הקבוצות מניו-יורק. לא הג'טס ובטח שבטח לא את הג'איינטס.

ערן לוי 25 באוגוסט 2014

תודה לכל קוראיי :)

Rtz – העיר הזו לא דורשת ממך דבר (חוץ מעבודה וחיים ״רגילים״, אבל זה לא ייחודי לברלין), אפשר להיות בה מי שרוצים, בלי תנאים מוקדמים .

מינכן 1860 – הכרטיס שלי היה ליציע האורחים. ליציע המרכזי אני נכנס עם כרטיס מנוי של חבר שיושב שם באופן קבוע.

עופר פרוסנר 26 באוגוסט 2014

אני לא חושב שתהיה לי קבוצה שאוהד חוץ ממכבי חיפה. פעם חשבתי שאעבור לעיר אחרת ואנכס לי קבוצה ואקנה מנוי וזה יהיה נחמד, והיום אני מבין שיש לי רק קבוצה אחת וזהו זה. וזה טוב. זה מנחם לדעת שיש לך קבוע (Constant), שמחזיק אותך במקום.

אני לא יודע איך זה מרגיש כשלא רוצים ללכת למשחק. אני מקווה שאף פעם לא ארגיש את זה. אני מקווה שזה יחזור אליך. מה שכן – אני אתן לך עצה אחת שעד כה אני מוצא כעוזרת לי כאן בעיר הנהדרת הזו – לך רק למשחקים של קבוצות קטנות – זה כיף ונחמד ולא מעורר מחוייבות יתר על המידה.

ובלי קשר – אני מת על איך שאתה כותב. שאלה: האם החוסר ברצון לראות כדורגל מתכתב עם תנודות בחשק לכתוב?

תום 5 בספטמבר 2014

כתיבה יפה.
לא סתם לכדורגל יש חלק כה גדול מחיינו. הרבה פעמים אנחנו ממלאים בעזרתו חלל בתוכנו, והרבה פעמים אנחנו מצפים ממנו למלות את החלל הזה, אבל לא תמיד הוא מצליח.

עידו ברנר 22 בספטמבר 2014

אין ספק שהכתיבה יפה,
מחכה בקוצר רוח לפוסט הבא…

Comments closed