הבּוּבִּיז

'פלמנקופופ' קוראים לזה, גיטרת פלמנקו עם היתוך מוסיקלי – ג'ז, רומבה, ים תיכוני, רוק, טנגו, הכל הולך. פאקו דה לוצ'יה עשה את זה, וכולם שמעו על הג'יפסי קינגס, אבל אצלי בראש מתנגנת אחת אנקרניטה פולו, עם ה'פאקו פאקו פאקו' שלה:

כבר ארבעה ימים שהפאקו פאקו לא יוצא לי מהראש, והקליפ של ביונסה לא ממש עוזר לשכוח. עומד ברכבת ו"פאקו פאקו", יושב במשרד ו"פאקו פאקו", נוסע לאצטדיון האולימפימה זה השיר הזה, שואל יוהאנס. נדבק אליי, לא יוצא לי מהראש, פאקו פאקו פאקו, קה מי פאקו, פאקו פאקו פאקו

עכשיו אנחנו בתחנה, יושבים על הספסל וצופים בקליפ. מדליק איך זה הסתנכרן בלי להתכוון, בעיקר מפני שביונסה רחוקה מלהיות הBFF שלי, אז עדיף שמישהו אחר ישיר במקומה. לא נורא, שתמשיך לרקוד. אין יותר מדי אנשים בתחנה, אין יותר מדי צופים הערב, חמישה מהם עומדים מעלינו, צופים בפאקו פאקו. ביונסה וזה.

*

ככה היינו נוסעים פעם, מספר לי יוהאנס, עד 1997, רק בU Bahn, ברכבת התחתית. הרכבת העילית, הS Bahn, עדיין לא הפעילה קו לאצטדיון, ובכל שבת היינו נדחקים לקרונות הצרים של התחתית, נוסעים מזרחה כדי להגיע מערבה. יורדים בתחנה, מטפסים לאט במדרגות הדחוסות, נדחסים החוצה, אל הרחבה הגדולה שמחוץ לתחנה, משם אל השביל הרחב שעובר דרך שתי מנהרות ויוצא אל היער, בדרך לחניה ולכניסה.

בסך הכל האנובר מגיעה לברלין, אבל אנחנו יצאנו מוקדם מהרגיל. שביתת רכבות של ארבעה ימים, בלי S Bahn, רק עם תחתית, ועשרות אלפים עומדים לעלות עליה, אז לדרך. אבל התחתית די ריקה, ואנחנו מוצאים מקומות ישיבה, ובדרך היא לא מתמלאת, ושקט מוזר אופף את התחנה האחרונה, מכסה אותה בערפל.

גם יום שישי בערב, גם שביתת רכבות, גם קבוצה שלא נהנית מפופולריות יתר מחוץ להאנובר, גם הרטה ביכולת רעה, אז למה שיבואו? אני באתי, כי זה ערב שבת, ואין כמו משחקי ערב שבת, הדרך המושלמת לאיתחול המחשבה, להחלפת הדיסק, ל"ובמעבר חד" מיקי חיימוביצ'י בין Nine to Five ל– TGIF.

סחתיין עליך, יוהאנס מחייך בציניות, כרטיס ליציע של האולטראס. נו, אתה בטח רוצה לשבת שם, לא? נראה לך, אני צוחק, כל כך כעסתם עליי בפעם שעברה, כשעברתי ליציע אחר, האשמתם אותי באובדן הנקודות, אז תשכח מזה הפעם, אני צמוד אליך, רק תארגן לי כניסה ליציע שלכם.

נו, ערן, ממתי זו בעיה. רק תאמר לי, מה דעתך על היום?

לא טובה, ג'ו, בכלל לא. שתיים אפס להאנובר.

אני הולך על אחת אחת, לפחות שלא יפסידו.

אחת אחת זה טוב?

לא, זה לא טוב, אבל כמו שהם נראים גם אחת אחת זה יותר מדי, אז לפחות זה, לא יכול להמר נגדם.

יוהאנס אף פעם לא אופטימי, ככה הם אוהדי הרטה, זה מה שהם לנצח יחושו. דברים טובים תמיד מפתיעים אותם, הם אף פעם לא מצפים להם, הם שבעי אכזבות, ירידות, עליות, נפילות, מכירות משחקים, מה לא. ולרוב הקבוצה שלהם לא משחקת כדורגל יפה, תמיד יש בה משהו סיזיפי שכזה, גם כשלוסיאן פאבר ומרכוס באבל היו שם, גם עכשיו עם יוס לוהוקאי, גם אחרי ששחררו את בן שהר.

כבר שני הפסדים רצופים, הוא מקונן, קשה לי עם זה.

למה שניים רצופים, את המבורג ניצחנו 0:3.

מאז היו עוד שניים, אחד בליגה ואחד בגביע.

הגביע

סיבוב שני, לפעמים גם ראשון, כמו שבדרך כלל קורה בשנים האחרונות. וכמעט תמיד לקבוצות נחותות, מליגות נחותות. הפעם זו היתה ארמיניה בילפלד, בפנדלים, והפסד בגביע כואב הרבה יותר מהפסד בליגה. כי כולם מאמינים שהישרדות אפשרית העונה, יש סגל חזק, צריך לרוץ קצת והכל יהיה בסדר. אבל חוץ מעונה נוספת בבונדסליגה, איפשהו בין 10-15, מה נשאר להרטה חוץ מגביע?

טוב שיש עבר, לוחש יוהאנס, טוב שיש את הבּוּבִּיז, לפחות יש על מה להתרפק

*

מאז 1985 נערך משחק גמר הגביע הגרמני בברלין, רק פעם אחת הגיעה אליו הרטה, ב-1993. היו שם ניקו קובאץ', מריו באסלר ותיאו גריס שסיימו במקום החמישי בבונדסליגה 2, אבל אפילו הם היו ביום המשחק בבית, או מקסימום ביציעי האולימפיה שטדיון.

בהשוואה לשנים האחרונות הצליחה הרטה1992/3, שפתחה עונה שניה בבונדסליגה 2, מעל למשוער במפעל הגביע והצליחה לשרוד עד שמינית הגמר, שם הודחה על ידי באייר לברקוזן (0:1, אנדראס טום). ואז עברו המקצוענים ליציע ונתנו לילדים מהליגה השלישית לשחק לפניהם.

487 צופים הגיעו לאצטדיון הקטן ברחוב אוסלו (2000 מקומות ישיבה), למשחק של מילואי הרטה נגד SGK היידלברג. שתי הקבוצות זכו בגביעים המקומיים (הרטה בגביע ברלין והיידלברג בגביע באדןוורטמברג) והעפילו ישירות לסיבוב השני. בדקה השביעית הבקיע אוליבר הולצבכר את השער הראשון אי פעם של מילואי הרטה במפעל הגביע. שער נוסף שלו, עוד אחד של זוראן מילינקוביץ', וקבוצת המילואים של הרטה העפילה לראשונה בהיסטוריה לסיבוב השלישי. איזו הצלחה.

לאף אחד לא היו אשליות לקראת הסיבוב השלישי. בכל זאת, VfB לייפציג מהליגה השניה, שפעם, קצת לפני נפילת החומה, העפילה עד לגמר גביע אירופה למחזיקות גביע. 1719 צופים, פי שלושה מהמשחק הקודם, צפו ביום גדול של החלוץ אייהאן גצן, שהבקיע שער אחד ובישל שלושה – לדניאל להמן (2) ולסוון קייזר בדרך ל-2:4 חסר תקדים והעפלה לשמינית הגמר. למחרת נסע גצן עם הקבוצה הבוגרת ל-SV מאפן, בישל את השער השלישי של הרטה (2:4) ובתוך עשרים וארבע שעות העפיל עם שתי קבוצות לשמינית הגמר.

 

עכשיו כבר היה האצטדיון ברחוב אוסלו קטן על ממדיהם התופחים של היציעים, ו-7000 צופים נסעו לווילמרסדורף, לאצטדיון מומסן, לדחוף את ה'בוביס' מול יריבה לא פשוטה – האנובר 96, מחזיקת הגביע.

ההאנוברנים הוליכו 0:2, הולצבכר וגצן השוו, אוליבר שמידט הבקיע את השלישי להרטה, שוב שוויון, ובדקה ה-87 ניצח אוליבר שמידט את המשחק והדיח את מחזיקת הגביע. למחרת הודחה הרטה הבוגרת על ידי באייר לברקוזן ופינתה את הבמה לבוביז. האהדה שהחלה לסחוף את המדינה דחפה את שחקני המילואים להאמין שאפשר להמשיך, שרבע הגמר אינו מוכרח להיות הסוף.

 

גם רבע הגמר נערך באצטדיון מומסן, הפעם הגיעו 14 אלף צופים לראות מה יעשו הבוביס מברלין מול פ.צ נירנברג מהליגה הראשונה. אנדראס צימרמן כבש להרטה, מרכוס בויירלה השווה, וממש לפני השריקה לסיום תשעים הדקות הבקיע דניאל להמן את שער הנצחון ושלח את הרטה לחצי הגמר. עכשיו לא היה צורך לחפש אצטדיון חדש, עכשיו ידעו כולם איפה ישחקו הנערים לפנינו – באולימפיה שטדיון.

סיפורם של מילואי הרטה כבר נחקק עמוק בהיסטוריה של הכדורגל הגרמני, אבל עבור 57 אלף צופים זה לא הספיק, הם רצו יותר, הם רצו גמר. אז הקבוצה פתחה חזק, התקפי מאוד, וכבר בדקה ה-22 הוליכה 0:2 על פ.צ חמניץ (קרסטן ראמלוב, סוון מאייר). בהמשך ספגה שער אחד, החזיקה מעמד עד לסיום המשחק והעפילה לגמר מול לברקוזן, זו שהדיחה את קבוצת האם.

כולם קיוו שהאגדה תמשיך, שהעלילה הבלתי אפשרית הזו לא תסתיים, שלראשונה בהיסטוריה, אולי של העולם, תזכה קבוצת מילואים בגביע המדינה. בלברקוזן חשבו אחרת. הקבוצה לא נתנה להרטה ול-76 אלף הצופים להכתיב את קצב המשחק, ויתרה על יופי ואסתטיקה והלכה בכל הכוח על נצחון. עד לדקה ה-77 עוד הצליחו הילדים לעמוד בלחץ, אבל אז הבקיע אולף קירסטן את השער היחיד במשחק, ריסק את החלום, את קבוצת המשנה ואת עשרות אלפי האוהדים ביציע.

אני הייתי שם, הוא מתרגש, ראיתי אותם, לעולם לא אשכח אותם, את מה שעשו לי באותה עונה, את האהבה עבורם שלא הצלחתי להכיל, את הבכי עם שריקת הסיום. ומאזנאדה, כלום, מדבר, יבש.

*

הרכבת הגיעה לתחנה, אנחנו יוצאים ממנה. עולים למעלה במדרגות, יוצאים לרחבה. הנה המנהרות, עכשיו אנחנו ביער, חוצים אותו בדרך למגרש החנייה. מרחוק נראות הטבעות האולימפיות, מעל שער הכניסה הראשי. והנה אורות האצטדיון, מוליכים את מראהו דרך הערפל, מכוונים אותנו אליו. ומשהו באווירה הזו מזכיר דברים שמעולם לא הכרתי. ערב שבת, אורות האצטדיון, הערפל השקוף, סיפורי דרך על מה שהיה כאן פעם, הרבה לפני שהגעתי, לפני שידעתי. עכשיו, כשאנחנו כאן, כשתלאות השבוע מאחורינו, כשכולנו כדורגל, כשקסם הדרך של פעם מרשרש תחת נעליי, עכשיו זה מרגיש הכי שנות התשעים בברלין. יכול להיות שפעם זה היה ככה, לפני שהגעתי, לפני שהכרנו, לפני שיוהאנס.

הרטה הפסידה, 2:0, בדיוק כמו שצפיתי. מתישהו במהלך המשחק קיוויתי שיישאר 2:0, שלא יהיה גרוע יותר. אין שום ביחד על המגרש, כל אחד לעצמו. אף אחד לא תומך, אף אחד לא מנחם שחקן שהחמיץ, שפספס. יוהאנס מספר שהמחנאות הורסת את הקבוצה, שהוותיקים נגד הצעירים וכו', שהרטה תישאר בליגה רק אם תצליח לאחד את השחקנים. כשהבוביז שיחקו לא היה צורך לאחד אותם, הוא אומר ושואף עמוק לריאות, הם ידעו מה עומד לפניהם, וזה לא היה האגו.

עכשיו, בדרך לתחתית, הכל נראה אחרת, תרתי משמע. עכשיו דחוס וצפוף בקרונות הצרים, והדרך הביתה ארוכה ארוכה, שעה וארבעים דקות. בסוף מגיעים, ושקט בבית, ההפסד כבר נשכח, לפעמים עדיף לא לזכור. ולמרות המשחק הגרוע, ולמרות החולשה המחרידה של הרטה, ולמרות שהמצב על הפנים, אני מחייך, שמח. אם לא בשבילי, לפחות בשביל יוהאנס. אני אסתדר בלי הצלחות, בשביל זה יש לי את מכבי ת"א. ליוהאנס יש רק את הרטה, וטוב שיש פרק כשזה בהיסטוריה, ולנצח יהיו הבוביז, אבל יש גם הווה, וההווה לא מספיק. ולא אתאבל על ירידת ליגה, אבל אני יודע שיוהאנס כן. אז אני עם יוהאנס, עם או בלי הבוביז, אני אשאר עם הרטה.

BUBIS

חידון מספר 423. פרסים על שם אנשים
פוטבול מכללות (6) - שחר דלאל

4 Comments

פאקו 15 בנובמבר 2014

יופי של סיפור. פוסט מעולה כתמיד.

גור אילני 15 בנובמבר 2014

יפה מאד! בזמן שהרבה סיפורי נצחונות וזכיות נשכחים, סיפורי סינדרלות שכמעט עשו את זה נשארים בזכרון

גיא 15 בנובמבר 2014

סיפור מדהים! כתיבה משובחת..

סתם בשביל התעניינות-
האם באופן תיאורטי, הקבוצה ה"רגילה" הייתה יכולה לשלוח שחקנים בכירים לקבוצת המילואים לאחר שהיא הודחה מהגביע,בכדי שיעזרו למילואים לזכות?? הרי עד כמה שידוע לי ניתן במהלך העונה להעביר שחקנים מקבוצת המילואים לקבוצה הרגילה ולהפך.

ערן לוי 15 בנובמבר 2014

הקבוצה הרגילה יכולה לשלוח שחקנים בכירים לקבוצת המילואים, אבל רק במשחקי הליגה, ורק שלושה שחקנים מעל גיל 23 רשאים לעשות את המעבר. בגביע הדבר לא אפשרי.
ב-2007 עשו זאת הבוגרים של סאנדהאוזן, הצטרפו לקבוצת המילואים באמצע העונה כשזו היתה במקום החמישי ועזרו להם לעלות ליגה בסיום העונה.

Comments closed