באיירן מינכן. שכונה

ארבעה שערים, זה הכל, לא בשמיים, עשו את זה כבר פעם, גם באיירן יכולה

נו, מה יהיה הערב, הוא שואל.

ארבע אפס לבאיירן, אני עונה.

חיוך מופתע, חסר אמונה.

אתה לא רציני, לא יכול להיות.

אני מאמין, לך תשכנע אדם מאמין.

אחת אחת, משהו כזה, אפילו לא קרוב למה שבאיירן צריכה.

*

בסוף עידנתי את ההימור שלי, סגרתי איתו ועם עצמי על ארבעה שערים או יותר, לא משנה למי.

עידנתי והתחרטתי.

דווקא אני, עם כל דעותי המוצקות על הכדורגל המודרני, הביזנס שסוחט כספים מאוהדים, האהדה חסרת הפשרות והפשר, ההיסטריה הפסיכית, מחירי הכרטיסים שעולים ועולים ועולים; דווקא אני, שימים ולילות שוקע בנוסטלגיה, בליברפול וקיגן, במכבי ת”א וטבק נכנע בקלות, מאבד את הרגש העמוק ביותר, עוצר בו, שלא ייצא החוצה, לאוויר, כולא אותו בין קירות הצפוי, בלי הפתעות.

והגעתי הביתה, רטוב עד לשד עצמותיי מהגשם הסוחף שלא הסכים לקבל על עצמו יום חם באמצע מאי וגזר את דינו לעת ערב, והחלפתי לבגדי הבית וחזרתי לחלום.

היום באיירן מנצחת.

ארבע אפס.

*

אני זוכר איך פעם, במחזור הראשון של עונת 1991/1992, מכבי הובילה על בית"ר ת"א 0:2 בדקה ה-87. בדרך הביתה מצאלים, אחרי ביקור משפחתי של שבוזה צהלי"ת בארבעים מעלות בצל. אני זוכר, דקה אחרי דקה, את שלושת השערים של בית"ר בשלוש הדקות האחרונות, איפשהו בין שדה תימן ורהט: אברהמי, סוקריסטוב, ישראל מאיה. ואבא שלי, אוהד הפועל, צוחק עליי, אבל בקטנה. ואני חושב על עוד עונה מחורבנת, ועוד עם שוער נבחרת ברית המועצות, ועוד במשחק הראשון של אחד, אברם גרנט.

ואני לא התעצבנתי, גם לא התעצבתי. תמיד היתה לי סימפטיה לבית"ר ת"א, עוד מהימים של קיש רומנו, רפי תשובה ומנחם מור. וכנראה שכבר אז ניטעו בי זרעי התהייה, ושאלות על הצורך המשתק הזה, שמדביק אותי למדרגת הבטון בשער 11, או במקרה הטוב ל'שירים ושערים', החלו להציף את הרגש בהגיון מפתה, להתגרות בו, לקרוע רצועות דקות ממנו.

ושמחתי עבור בית"ר. שמחתי שאברהמי, סוקריסטוב וישראל מאיה זכו לרגע הזה, של הפסד שהפך את עורו, כי כל מי ששיחק כדורגל בשכונה מכיר את הרגע הזה.

neot

*

עשר דקות.

שני שערים.

התוצאה אחת אפס, וחלפו שמונה דקות, והטיים קיפר מציץ בקסיו הדיגיטלי, מתנה מהדוד שגר בטרזאנה (ומספר שזה לוס אנג'לס), וצועק שנשארו עוד שתי דקות, ואז שוויון. ועוד מעט פנדליםאבל יש אחד שלא מפסיק, לא מוריד הילוך, למרות שכבר אין לו כוח, למרות המגן שמנסה לפרק לו את הרגל, למרות הברך שמתגרדת על האספלט.

והוא ממשיך להתקדם, וכבר אין לו אוויר בגוף, והוא מתחיל לאבד ריכוז, אבל הוא כבר עבר שני שחקנים, וגם הוא רוצה להבקיע, כי במגרש של המתנ"ס אין הגנה וקישור והתקפה, כולם חלוצים, כולם רוצים שער, אז הוא אפילו לא מהרהר באופציית מסירה, ובין כה וכה עומד בשער ההוא שאין לו מושג בכדורגל אבל מתעקש לשחק, ההוא שדוחפים אל בין הקורות, שלא יפריע הנודניק.

והריאות נקרעות, אבל אז הוא שומע את הטיים קיפר צועק "התקפה אחרונה!". והוא שולח את הרגל קדימה, והשפיץ של הנעל פוגש בכדור, משגר אותו כמו טיל, ממש אל אמצע השער, קורע את הרשת הדמיונית ועף מעבר לגדר, אל החולות  הריקים מבניינים של ח' 300. וכולם מקללים את השוער, ואת עצמם, ומתווכחים עם הטיים קיפר, כי לא יכול להיות שכבר עברו עשר דקות, אבל הטיים קיפר לא מתרגש ומכריז על סיום המשחק, ואף אחד לא רוצה להיות הטיים קיפר, אז כולם מפסיקים להתווכח.

והחבר'ה ניגשים אל ההוא שהבקיע, נותנים לו חמסות של ניצחון וכאפות על הראש, וניגשים לברזיה, לשתות מהמים החמים שיוצאים ממנה, ואחר כך יושבים על הטריבונה, מדליקים סיגריות ומדברים על המשחק האחרון ועל השער האחרון כי מי זה מה שזוכרים לפני שהולכים הביתה. כבר שש בערב, חושך בחוץ, וזרקורים הם דברים שרואים רק בקולנוע.  וצריך לחזור הביתה, להתקלח ולהתלבש, עוד מעט חוזרים למתנ"ס, מסיבת יום שישי, והגיע הזמן לחנוך את נעלי המייקל ג'קסון החדשות, עם הלשון הלבנה והפונפונים השחורים, עם הסוליה החלקלקה, בול להליכת ירח.

muller

*

מהדי בנעטיה נוגח פנימה, מתניע את החלום. ניימאר מפרק אותו, פעמיים, קורע ממנו רצועות עבות. לבנדסובסקי מבקיע, ואני מתחיל לחשב: שלושים דקות לסיום, עוד שלוש דקות תוספת זמן, שער כל שמונה דקות, זה הכל

והנה עוד שער, ועכשיו רק עוד שלושה.

וכולם רוצים להיות ישראל מאיה, ואם לא הם אז לפחות ההוא מהמתנ"ס, שסוגר את הערב עם מלוכה וסיגריה, שרוקד בגוף כואב ותחבושת על הברך המשופשפת,  עם בילי ג'ין באוזניים,  והוא מבסוט מהחיים.

 

שני הסנט שלי על בלאטלברונגייט
מיני בעיה בקליבלנד

18 Comments

מאירי 13 במאי 2015

מתחכם יותר מדי.

ירון 13 במאי 2015

+1

אופיר 13 במאי 2015

אהבתי, כרגיל.
תגיד, יש תרופה לכל הנוסטלגיה הזאת? אני עוד די צעיר וכבר מרגיש שזה מפרק אותי.

ערן לוי 13 במאי 2015

אין תרופה כי זו לא מחלה :)

D! פה ועכשיו 13 במאי 2015

פוסט מעולה.
אני צעיר ממך מלא אבל זוכר ממש טוב את המשחק הזה מול בית"ר ת"א. אולי העונה הזו, של אליפות אחרי עשור שכון שכון, נחקקה לי יותר טוב בראש.
זוכר את אובארוב ופולאקרוב בנתניה, זוכר את הקללות שכולם חטפו בתחילת העונה. איזו עונה.

אריאל גרייזס 13 במאי 2015

מעולה!

אופיר 13 במאי 2015

אני גם זוכר את המהפך של בית"ר ת"א. לא יודע למה, אבל אני זוכר בדיוק איפה הייתי כשזה קרה. עברו כמעט 30 שנה, לא אוהד בית"ר ולא מכבי..ועדיין זוכר. מוזר.

אופיר 13 במאי 2015

אנחנו לא אותו אדם

ארז 13 במאי 2015

בול…פשוט נהדר.

yaron 13 במאי 2015

שום מילה ל אף 1 .. אבל אתה הכותב החביב עלי באתר הזה .

אורליוס 13 במאי 2015

יפה!

אודי 13 במאי 2015

את המשחק ההוא נגד בית"ר ת"א שיחקו באשדוד משום מה.

matipool 13 במאי 2015

נהדר .
הנוסטלגיה צובטת . אני בן גילך והלוואי שהייתה דרך לחזור לשנים הראשונות של האייטיז . אולי השנים המאושרות בחיי .

יוני 13 במאי 2015

ניסים כהן הגדול,
לשמוע אותו מדבר על המשחק בחדר הלבשה של ליגה ב' (לפני עשור ומעלה)
כאילו שניה לפני נשרקה שריקת הסיום.
אגדה

תני 13 במאי 2015

ממש גדלת בנאות שושנים, אה ?
באיזה שנים ?

ערן לוי 13 במאי 2015

לא גרתי שם, אבל מאוד קרוב – בצד השני של ההסתדרות, הרבה חברים גרו בנאות שושנים, אז בילינו שם כל הזמן. רק לחצות את הכביש.

צור שפי 13 במאי 2015

מהגול של בנאטיה (בן עטיה?) שמונה דקות.
שמונה וזה הכל
כל השאר לפרוטוקול.

גרבג' טיים ברמה גבוהה אבל עדיין גרבג' טיים.

ערן 13 במאי 2015

+1

Comments closed