נאצים קטנים, שוטרים טיפשים, גז מדמיע בעיניים / ערן לוי, ברלין

  

כל היום בקושי אכלתי. מרוב סידורי פוסט מעבר דירה לא נשאר לי זמן לאכול. אמא שלי לא אוהבת לשמוע ממני דברים כאלה. היא חושבת שאני רזה מדי, שאני צריך להשמין, שהקמטים בצדי שפתיי עמוקים מדי ושרק חמישה קילו נוספים יעלו את ערכי הקוסמטי בעיני הבריות. אם סבתא שלי היתה שומעת את הדברים זה בטח היה מעניין אותה.

מאז שאמא שלי בברלין אנחנו כל הזמן ביחד. אוכלים ביחד, משחקים עם הבת שלי ביחד, נרדמים ביחד.  כשאמא שלי מגיעה אני מקדיש לה כל דקה שאינה דקת עבודה. אנחנו לא נפגשים מספיק, בערך שלוש פעמים בשנה, וכשאני מגיע לארץ יש לי יותר מדי משפחה לבקר. כאן בברלין זה רק אני והיא, בלי אף אחד על הראש. כמעט.

בשבת האחרונה ויתרתי על עקרונות אירוח אם, כדי להגיע לאירוע חשוב לא פחות – המחזור הראשון של הבונדסליגה. 62 אלף צופים, עלייה במחיר הבירה, קטלוג מהודר של מוצרי המועדון ש"נשכח" מתחת למושב, סיגריות "אמריקן ספיריט" מגולגלות, מרטין ויוהאנס מימיני ואדם עם שפם, שמתחיל להמהם בכעס בכל פעם שאני מדליק סיגריה, משמאלי. כיף לחזור לאולימפיה שטדיון.

*

אלמוג כהן ממש קטנצ'יק, לא ידעתי. הוא לבטח השחקן הנמוך במגרש. נראה כמו ילד לעומת השחקנים הקשוחים והחזקים על הדשא, אבל מהר מאוד מבינים שהילד "גרמני" לגמרי. הוא נכנס לתיקולים בלי חוכמות, הוא משכיב על הדשא כשצריך, הוא קיבל כרטיס צהוב אחרי שקיצץ את פייר-מישל לאסוגה שכמעט כפול בגודלו. הוא משחק בקבוצה היריבה, אבל קשה לי שלא לפרגן לו אחרי עוד תיקול קשוח עם אדריאן ראמוס.

הוא שולט במרכז השדה, מחלק כדורים באגפים, כועס כשהמסירה מאחרת לחזור אליו ומביע זאת במלים ובתנועות ידיים. אלמוג אולי לא בעל הבית של נירנברג, אבל כמו שהוא נראה ומשחק הוא כבר יודע שזו רק שאלה של זמן. 

*

הרטה ברלין שיחקה את המשחק הגרוע ביותר מאז שאני זוכר אותה. תשעים דקות, אפס סיכונים. ראמוס חושך, לאסוגה מרחף, אנדראס אוטל יבש, פטר נימאייר מבולבל, רפאל מסוחרר. טוב שהיה את תומאס קראפט בשער, שבכמה זינוקי פנתר הציל את הרטה מתבוסה. הוא לא אשם בשער היחיד שספג.

מי שהפתיע אותי יותר מכל היה לבאן קוביאשווילי. בן 34, נראה היה ששיאו הרחק מאחוריו ושבונדסליגה שנייה היא המקסימום עבורו, אבל קוביאשווילי מהיר יותר וחזק יותר מבעונה שעברה ונראה כאחד שעבד קשה מאוד בקיץ כדי להשלים פערים בינו לבין הצעירים שבחבורה.  זה לא עזר להרטה, שפתחה את העונה עם הפסד ביתי מול אחת הקבוצות שעתידות להתמודד מולה על ההישארות.

*

ואז אחרי המשחק הגיע רגע המפתח שהבהיר לי, אחת ולתמיד, ששוטרים, בכל מקום בעולם, הם בני אדם.  תהיו בטוחים, אין לי מחמאות בנרתיק.

יש להרטה ברלין קבוצת אוהדים קטנה, עשרים איש לכל היותר, הקוראת לעצמה "חזית ואנזה". שם הקבוצה, המופיע על גב חולצותיהם, יותר ממרמז על דרכי מחשבתם. חבורת הנאצים הזו עומדת בדרך כלל מול דוכן הבירה ליד תחנת הרכבת בצד המזרחי של האצטדיון, בדיוק היכן שאני וחבריי עומדים ולוגמים בירה לפני ואחרי המשחק. עד עכשיו הם היו בבחינת "כלב נובח לא נושך". קצת צעקו, קצת קיללו ובדרך כלל שתו, דיברו ולא הציקו לאף אחד.

אבל הם החליטו לפתוח את עונת 2011/12 בדרך קצת אחרת. הם החלו להכות אוהדים תמימים של נירנברג שעברו במקום. במו עיני ראיתי אותם בועטים בנער, בן 15 לכל היותר. לא האמנתי כשצפיתי, די בחוסר אונים, באב ושני בניו נרטבים מכוסות בירה מלאות שנזרקו עליהם. 

חוסר האונים של אוהדי נירנברג הציף גם את יחידות המשטרה. השוטרים, שקודם לכן הפליאו מכותיהם בחבורות האוהדים שהכו אחת את השנייה, איבדו את עשתונותיהם והחלו דוחפים דווקא אותנו – כשלושים איש שעמדו, שוחחו ושתו בירה -אל מתחם תחנת הרכבת.

בלי שום סיבה. כולנו צפינו מרחוק בקרבות, וכולנו הופתענו לגלות שהמשטרה החליטה שאנחנו הפכנו לציבור מסוכן בן רגע. דחיפות אלימות, בעיטות לגוף, והציבור התמים החל לכעוס, לצעוק ולהתנגד לאלימות שמופעלת נגדו בלי שום סיבה. ואז שלפו שני שוטרים מיכלי גז מדמיע וריססו היישר אלינו. 

מעולם לפני כן לא חשתי בצריבה הבוערת של הגז בגרון ובעיניים. מעולם לא חשבתי שיגיע יום שכזה.  הנבלות התנהגו אלינו כמו היינו נאמני "חזית ואנזה". חבר ליציע נאלץ לראות את בתו בת ה-12 מאבדת את נשימתה לכמה שניות, מתקשה להתאושש מהגז שחדר לגרונה ולא מפסיקה לבכות במשך חצי שעה. 

*

עשרים דקות מאוחר יותר שוחחתי עם אחד מראשי הצוותים שישב בזינזנה חונה בצד השני של הרחבה.  הבעתי את דעתי על החוליגנים במדים. הוא היה כן מספיק כדי להודות שגם אצלם יש אידיוטים ושרק אם נגיש תלונה הם יוכלו לטפל בהם. החברים שלי דווקא ציפו לתגובה מיידית ממפקדי הכוח, ורתחו מזעם כשלא זכו לכך. גררתי אותם משם כדי שגם הם לא יהפכו מושא לעצבים לשוטרים העצבניים ממילא.

בדרך הביתה לא הפסיקה האלימות. כמה אוהדים עצבניים החלו לשיר שירים בגנות השוטרים ומהר מאוד עברו לקלל שחורים ומוסלמים. הם שרו על שריפת מסגדים, הם צעקו וגירשו רבע מיושבי הקרון (לפחות על פי מראם האתני) חזרה למזרח התיכון. הם קרעו את הריפוד מכמה מושבים ועישנו בתוך הרכבת הנוסעת. 

מישהו מהם ניסה לזרוק עטיפה של ביג מק מחוץ לחלון. הוא אפילו לא היה אוהד הרטה, אבל בשלב הזה גם לי נמאס. תפסתי לו את היד ובתנועה מאיימת שלחתי אותו משם. הוא השתחרר מידי, חזר למקומו, פתח את החלון וזרק את העטיפה החוצה.

*

חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי על מה שהיה שם. היא אמרה לי: "נו, אתה רואה? אם לא הייתי עוזב אותי הערב היית נשאר עם מצפון נקי ונשימה סדירה". האמא הזו, גם כשהיא לא צודקת היא צודקת.  טוב שיש מי ששומר עלי, גם אם זה קורה רק שלוש פעמים בשנה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

ערן לוי, ברלין / חיפוש ב"דה באזר"

"דה באזר" גם בפייסבוק

עוד קצת יותר מ-24 שעות. פואמה לפתיחת העונה
יענקל'ה מתפרע!!! (נראה לכם?) / דרור רייכר

4 Comments

בני תבורי 13 באוגוסט 2011

מפחיד למדי, הייתי אומר. צריך להסתיר אתהפוסט הזה מאשתי שמסרבת ללכת איתי לכדורגל בתירוץ של חשש מאלימות.

אבו חסן 13 באוגוסט 2011

נשמע לא כיף בברלין….

גלעד בלום 14 באוגוסט 2011

ניאו נאצים בברלין?נשמע הגיוני למדי,מה שמעניין אותי זה-

1)מה אחוז הניאו נאצים לעומת השאר?

2)מה היחס של הרוב הדומם?האם הם מוחים?האם יש מאבק בין מחנות שפויים לקיצוניים כמו שיש בבית'ר?

3)למה המשטרה דווקא טיפלה באוהדים חפים מפשע שסתם שותים ולא מפריעים?

4)למה לא טיפלו בחוליגנים?

5)האם התקשורת מדווחת על מקרים כאלו?

6)האם ההתאחדות הגרמנית(או הבונדסליגה) פועלים בתקיפות נגד המצב?האם יש קריאות נגד זרים תוך כדי משחק?ןאם יש האם קבוצות נענשות ברדיוסים וכו' כמו בארץ?

7)האם הרטה יוצאת דופן או שבכל קבוצה יש פלג של ניאו נאצים?עד כמה המצב חמור?האם יש כאלו מקרים כל משחק?

אסף THE KOP 14 באוגוסט 2011

אני מניח שלשמוע שירי שואה ביציעים בגרמניה זה יותר נורא מאשר ביציעי ישראל.

עושה רושם ששם, בדומה לישראל, המשטרה לא יודעת בדיוק כיצד להפסיק את העניין.

Comments closed