החיים אחרי אֶל לוֺקוֺ

לכל חובב יש את ה-משחק שהוא זוכר. זו יכולה להיות ההתמודדות שהפכה אותו לאוהד קבוצה זו או אחרת, השערים שחיזקו אצלו את ההרגשה שהגיע להחלטה הנכונה, אולי הוא פגש באותו היום את בחירת לבו, אולי מצא נחמה בנצחון אחרי פרידה. והסיבות לא תמיד חשובות, אלא אם כן הן שזורות בנסיבות.

תמיד האמנתי – וממשיך להאמין – שכדורגל הוא לא עניין של חיים ומוות, הוא הרבה מעבר לכך. בשונה מביל שאנקלי אני משאיר את המוות בבית, אין משחק כדורגל ששווה מוות, גם לא סבל. יש תשעים דקות של זיכוך, של כעס שמתחלף בעצב שהופך לאופוריה, והכל יכול להתרחש בתוך שתי דקות, והגוף מתרגש על עצמו וסופג לתוכו כמויות אדירות של אדרנלין ופעילות אינטנסיבית של דופמין וסרטונין או כל Xין שאפשר להעלות על הדעת. ואז מגיעה שריקת הסיום ואיתה מסתיימת הדרמה.

אבל יש משחקים שעושים את ההבדל, שמשאירים את חותמם לתקופות ארוכות, אם לא לנצח. כזה היה הדרבי התל אביבי של 1978, ומי שעוקב אחרי כתביי יודע עד כמה חשוב היה המשחק ההוא בעיצוב חיי האהדה שלי, בדיוק כמו ה-10:0 מול מכבי חיפה שהיה הסמן הבולט ביותר לנפילה של שנות השמונים.

קמפיין נבחרת ישראל במוקדמות מונדיאל 2018 ייפתח הערב. מילדות עקבתי אחרי משחקי הנבחרת, גם לאורך חיי בגרמניה, בעיקר דרך תקצירים של הטלויזיה המקומית. לפעמים טרחתי לחפש שידור ישיר באינטרנט, לרוב אני מוותר עם ה'קפאון' הראשון של הסטרימינג. אחרי שהתחברתי לנבחרת גרמניה קשה לשוב לשחקנים שאיכשהו משאירים את הרושם שהם עושים טובה לאנושות בעצם השתייכותם לסגל נבחרת ישראל.

ואני האחרון שאתמוך בכדורגל נבחרות, באוסף של שחקנים שהדבר היחידי המייחד אותם הוא דרכון, פרט טכני שזמין לציבור בקלות רבה יותר מכשרון או יכולת נרכשת. ובכל זאת ישבתי אמש מול המסך כדי לצפות בנבחרת גרמניה מטיילת ל-0:3 קליל בנורבגיה, קשה לסרב לכדורגל. ועכשיו לעשות את הסוויץ' לנבחרת ישראל? מזל שאיטליה תתמודד מולה.

Bundesmania

אני זוכר את ההתרגשות שמילאה אותי לקראת משחק הפלייאוף השני מול קולומביה, את הדרך הפקוקה לאצטדיון רמת גן עם איציק, ההוא ששירת איתי בסדיר, שהיה חבר לא רע במדים, שאיכשהו אבד העניין המשותף שלנו זה בזה במקביל ליום השחרור מצה"ל. אז ניסינו שוב, ונפגשנו בתחנה המרכזית, ונסענו לרמת גן באוטובוס, וצרחנו יחד עם כולם על כל החמצה מייסרת של רוני רוזנטל ושלום תקווה. רנה היגיטה וקרלוס ואלדרמה שמרו על שער נקי, עלו למונדיאל והותירו אותנו עם תחושת ריקנות איומה ועם פרידה האחד מהשני לנצח.

והיה המשחק מול נבחרת ספרד, והייתי שם עם הבן של זוגתי, ילד צעיר בשנים שעדיין לא ידע כדורגל מהו. וניסיתי, בחיי שניסיתי, ובסוף גם הצלחתי. דידי הררי, הוא ולא אחר, דאג לי לזוג כרטיסים למשחק אחרי ששאל שאלה בתוכנית הרדיו. שמעתי אותה בתחנת הדלק, קפצתי על הסאניאנג פיל ביג, טסתי למשרד במהירות של 60 קמ"ש ושלחתי את הפקס המיוחל עם התשובה שסידרה לי הזדמנות חד פעמית לעיצוב עתידו של הילד.

ישראל הפסידה, שלמה שרף פיטר בשידור חי את השוער, הכל הלך פייפן.

והיה הנצחן הענק על אוסטריה, השערים שלא הפסיקו להגיע, הפנים העגומות של וינקלהופר ואנדראס הרצוג, התחושה שעכשיו הכל אפשרי, הריצה אל משרדי הכרטיסים על מנת להבטיח את מקומי במשחק החשוב ביותר מאז ההוא נגד קולומביה – והתחושה בסופו שמישהו עבד עלינו, שהכל היה טריק שיווקי למילוי האצטדיון ובלוטת הגאווה.

כאן, פחות או יותר, נשבר לי. המשכתי לעקוב, ידעתי שכלום לא ייצא מזה. לא אבחנה מקצועית, רק תחושת בטן, לפעמים זה מספיק. אפילו קמפיין התיקו המעייף של גרנט לא הצליח להשיב את מה שאבד. לפני מוקדמות יורו 2016 שמעתי וקראתי את כל האבחנות, האופטימיות והפסימיות, של פרשנים בעשרים סנט ובאלף שקל, ונותרתי עם עצמי ועם אמונתי שמה שהיה הוא מה שיהיה, שימי אוסטריה חלפו ואינם, שמכסיקו היא רק מדינה של פושעים ואנסים ובעלת חוב כספי עתידי עצום על חומה שמעולם לא ביקשה (סאטירה, אל תתחילו).

*

אז מה בעצם אני רוצה? האם אני בעד הנבחרת או נגד? האם אני בצד של תומר חרוב או ערן קאלימי? סביר להניח שיהיה זה דווקא המושב ביציע הוירטואלי לצידו של ארז טיקולסקר. ערן זהבי שחקן נהדר, טל בן חיים חורך אגפים, גולסה… אין לי מושג מה יודע גולסה. אני יודע שאין התקדמות מקצועית בנבחרת, חש שאין על מי לסמוך בעידן הנוכחי, ושום חוזה מרגש בגרנאדה או בליגה של גרציאנו פלה לא ישנה את התמונה. ינצחו, יפסידו, הכל הולך. התחושות מקולומביה, ספרד ואוסטריה ייוותרו לנצח באצטדיון רמת גן.