חוזרים לבלוס (תאמינו לי, אין כדורגל כמו בארץ)

אופן צריכת הכדורגל בישראל לעומת אירופה

תבשיל ארנבות משובח

וואו, איך שאתם (ובעיקר אני, אנחנו בעצם) מחכים לזה. הכדורגל חוזר ובענק. למעשה עבר קצת יותר מחודש מאז הפעם האחרונה בה ישבתי בסלון ביתי בסופ"ש מול שתי טלביזיות ומחשב והפקדתי-הפקרתי את נפשי בידי הכדורגל. משחק לצד משחק לפני משחק ואחרי משחק. מרתון כדורגל.

מאז הייתה החופשה' בה חוויתי את הכדורגל בצורה אחרת ובלתי שגרתית: מצד אחד קרוב יותר – הרי הייתי בגרמניה, צרפת, הולנד ובלגיה וראיתי  משחקים במגרשים ובפאבים עם אוהדים אוריגינל ובשפת המקור. מצד שני זה היה רחוק יותר – גם רמת העניין שלי בכל הנעשה בכדורגל נאלצה לפחות משמעותית' נוכח הבילויים והאטרקציות הרבות שניכרו בדרכי, וגם העובדה שמשחקים שנערכו באנגליה, ספרד ואיטליה נותרו רחוקים ממני. ברובם הגדול לא צפיתי כלל.

למעשה, זה הפרדוקס הגדול: כשאתה נמצא במדינה כמו ישראל יש לך פריבילגיה עצומה שהגיע הזמן שנדע להעריך – היות שכדורגל זו מילה גסה בעברית ואין במדינת היהודים מקבילה אמיתית למשחק הפופולארי בתבל – מכאן יוצאת הבשורה.

כאן אתה מרגיש אזרח העולם הגדול, מתעניין בכל הליגות ובכל הכדורגל הפרוש לפניך בעולם. העובדה שאתה דווקא במדינה בלי כדורגל (ברמה סבירה) פותחת אותך לכל מקום אחר בו יודעים לבעוט בכדור.

לעומת זאת כשאתה בגרמניה אתה שותה, אוכל, מנשנש (ומאונן?) בונדסליגה והיא הופכת למרכז ההווייה שלך. אז עולמך נעשה צר יותר. אתה לא באמת צורך כדורגל מכל מקום כי פתאום לא כל כך מעניין אותך שפאלרמו הפסידה לצ'זנה או ניוקאסל מעדה בוויגן. יש לך את הדבר האמיתי, כך אתה משוכנע, עם האווירה הנפלאה, הרמה הגבוהה והחוויה הכוללת.

במילים אחרות: בישראל אני צורך כדורגל כמו בולמי שלא אכל שבוע, כמו חרמן שלא גמר שנתיים, כמו אסיר בשבי החמאס שלא ראה אור יום וחופש חמש שנים, או סתם כמו מישהו שאין באפשרותו הקרובה לראות כדורגל טוב ממש במשך 30 שנה. נעלמים העידון, המידתיות, ההסתפקות במועט.  העיניים רק גדלות, אתה נעשה בהמה. ולומר לכם את האמת? אני די בהמה. לא יודע שובע. תנו לי עוד ועוד כדורגל טוב.

***

אז חזרתי בתזמון מחורבן מחו"ל. שבועיים בלי כדורגל שמעולם לא נראו ארוכים יותר. ממש נצח פגרת הנבחרות המשמימה הזו. אני כבר מת להיכנס לסופש ולהתניע. יאללה, תנו גז.

באיירן-דורטמונד, ולנסיה-ריאל, סיטי-ניוקאסל, נוריץ'-ארסנל, פיורנטינה-מילאן, נאפולי-לאציו. אלה רק המשחקים הבולטים בשבת הקרובה (לא כולל עכו-מכבי ואולימפיאקוס-פנאתינייקוס ועוד כל מני איזוטריות). רק אחרי שבת אדע שחזרתי לשגרה, שחזרתי ארצה, שנחתתי בישראל. שאני בעניינים.

פאק, חודש זה הרבה זמן.

*

ניר דוידוביץ'. כשהאמונה נגמרת
זה הדבר:

No Comments

רוני 17 בנובמבר 2011

אני לא מבין איך אפשר לעקוב אחרי שני משחקים באותו זמן. הניסיון שלי, עם כי באמצעות טלוויזיה אחת, מראה שבכל פעם שתעביר ערוץ יפול גול דווקא במגרש שהרגע עזבת.

מעבר לשנאת-ההפסד, משחק כדורגל הוא סיפור. לא תבין למה הקהל הביתי שורק בוז לשחקן מסוים של היריבה אם התמקדת במשחק האחר והחמצת איזו מחווה מיותרת שהוא סימן לקהל (ג'ואי ברטון הוא ממייסדי התחום) או עבירה מכוערת שהשופט לא ראה. זה כמו לקרוא ספר ולדלג על כל פיסקה שלישית. אולי תדע בסוף מי הרוצח ואם הבלש תפס אותו, אבל לא תדע למה.

גולר 17 בנובמבר 2011

ספ בלאטר נשיא פיפ"א,טען בראיון ל-CNN כי אין גזענות בכדורגל:
"אם שחקן מעיר לשחקן אחר על צבע העור שלו,זה מקובל.
זה חלק מהמשחק ובסוף זה נשכח".

באנגליה פתחו בקמפיין לפיטוריו של בלאטר:
"ספ בלאטר אדם מסריח וגזען, זה הזמן שיתפטר"

ערן 17 בנובמבר 2011

בדיוק כך, מי שאין לו רוצה יותר. אני שותה, אוכל, מנשנש (ומאונן?) בונדסליגה, והאמת היא שמאז שהגעתי לברלין באמת שאין לי עניין בכדורגל ספרדי או איטלקי. לי באופן אישי אף פעם לא היה עניין מיוחד בכדורגל ספרדי או איטלקי, אבל יש דבר אחד שברור לי גם אחרי שש שנות מגע בלתי אמצעי עם אחת הליגות הטובות בעולם – אין כמו הליגה האנגלית.

אין גם כמו ליגת העל, אבל כאן הקטגוריות טיפה שונות.

נעל קרועה 18 בנובמבר 2011

רק שולנסיה-ריאל, יהיה משחק צמוד כמו ולנסיה-בארסה,זה כבר יעשה את כל הסוף שבוע

Comments closed