חוויות ממיאמי – משחק 4 בגמר ה-NBA / מאת דנה דר

היא היתה שם הלילה (וגרמה לשון בטייה לצחקק)

ההתרגשות לקראת:

פעם, בשנים בהן עוד עבדתי בערוץ הספורט, זה היה קורה כמעט כל שנה – נסיעה לגמר ה-NBA, או למשחקי האולסטאר.

אלה היו רגעי ההיילייט השנתיים שלי, להתחכך עם אותם כוכבי כדורסל שאני כל כך מעריצה ואוהבת, אותם גברים שבשבילם אני קמה בשלוש או ארבע בבוקר, רק כדי לראות אותם עושים דברים שבני אדם רגילים אינם מסוגלים לעשות. אני באמת מזדהה עם המוטו של ה- NBA – "I LOVE THIS GAME"!

אבל כבר כמה שנים שאני  לא עובדת בערוץ, וכמה שנים שלא זכיתי לנסוע לסקר משחקים. לכן, כאשר עלתה האפשרות לנסוע למיאמי למשחקים ארבע וחמש, קפצתי על ההזדמנות, קניתי כרטיס טיסה ועשיתי את דרכי לעיר החוף היפיפייה, שיותר מתעניינת במסיבות מאשר בספורט.

מיאמי היא לא עיר של ספורט. אפילו ההילה של דן מרינו והדולפינס כבר חלפה לה עם שנים רבות של חוסר הצלחה. גם קבוצת הפוטבול של מכללת מיאמי כבר לא מה שהייתה, והאצטדיון החדש של המרלינס, קבוצת הבייסבול, עדיין לא הוכיח את עצמו מבחינת מכירת כרטיסים.

וההיט? למרות שיש להם שניים מהסופר-סטארים הגדולים בליגה, לברון ג'יימס ודוויין ווייד, צריך רק ללכת שנה אחורה כדי להיזכר במילותיו של צ'ארלס בארקלי בזמן סדרת הגמר מול דאלאס, כשאמר שלמיאמי יש את האוהדים הכי גרועים בליגה, ושאפילו לא רועש שם.  כמה הוא טעה לגבי האוהדים של השנה…

זכיתי להיות נוכחת בטקס הענקת טבעות האליפות במשחק הפתיחה של עונת 2006/2007. היה מרגש אבל מה שבא אחר כך היה מיצג משפיל של האלופה שהפסידה לשיקגו 108-66 (וזה עוד לפני ימי דריק רוז). מעניין לציין, שת'אבו ספולשה, בעונת הרוקי שלו, היה אז חלק מסגל הבולס, וקלע 11 נקודות עם 4-4 מהשדה…

***

ציפיות:

הפעם, אני יודעת שהסיפור שונה לגמרי – אני מגיעה לאמריקן איירליינס ארינה עם ציפיות מאד גבוהות. בינתיים, הפלייאוף הזה לא מאכזב. מיאמי נתנו סדרה מדהימה מול בוסטון, ולברון ג'יימס חזר להיות אותה תופעת טבע שהתרגלנו לראות בימי קליבלנד. כיף לראות אותו משחק ככה שוב, עם אותה דומיננטיות וחדוות משחק, לוקח אחריות ומזכיר לכולנו שוב למה הוא השחקן הטוב ביותר בליגה.

מנגד אוקלהומה סיטי מרגשים כל פעם מחדש (למעט כמובן משחק מספר 3, שם צעירותם הזכירה את הכשלון של שנה שעברה, וחוסר ניהול נכון של סקוטי ברוקס הוביל אותם להפסד).

אני מגיעה באמונה מוחלטת שמשחק מספר 4 יהיה שונה. הם צעירים, אבל לומדים מטעויות (את זה כבר הוכיחו בגמר המערב מול סן אנטוניו) ולא נרתעים מהמעמד (הראו לנו בקלות בה עברו את הלייקרס). וכמובן יש להם את קווין דוראנט, שאמנם יש לו בייבי פייס אבל יד קטלנית לסל. כך לפחות קיוויתי לפנות ערב.

אני רוצה לראות מקרוב מה ווסטברוק ילבש, את הצניעות של דוראנט, מה מסתתר בתוך הזקן של הארדן, איזה גג מטורף של איבאקה, וגם איך לברון יגיב לאתגר. קדימה משחק 4!

***

מאלין ודנה

פרי-גיים:

למגרש הגעתי מוקדם. הספקנו לראיין את קריס מאלין (מגדולי הדרים טים המקורית) ואח"כ עוד לשוחח איתו ברוגע, בזמן שדוראנט, הראשון שעלה לפרקט, מתאמן על קליעות 3 שעות לפני המשחק.

אפילו מאלין מסכים איתי שהלילה חייב להיות של הת'אנדר, שהם לא יחזרו על הטעויות של משחק מספר שלוש ושהפסד משמעותו סופה של הסדרה והאליפות. דוראנט נראה נחוש, קולע שוב ושוב ולא מתיחס לכל המתלהבים (אני ביניהם) שמצלמים אותו.

ווייד היה הראשון שעלה להתאמן בצד של מיאמי. גם הוא נראה נחוש והספיק לאבד הרבה זיעה במה שאמור להיות אימון קליעות קליל. את הנחישות שלו רואים במבט המפוקס ואז התחלתי לפקפק בעצמי ובתחזיות של כל פרשני הנ.ב.א שבסביבה.

נחישות באימון? זה כלום לעומת איך שהקפיץ את הקהל בתחילת המשחק. האמריקן איירליינס ארינה התמלא בינתיים באוהדים רעשנים. ואחרי עליית השחקנים, ווייד עובר בכל צד במגרש ועושה תנועות של רוק סטאר כלפי הקהל שמריע בטירוף בחזרה – זאת עדיין הקבוצה שלו. לברון בינתיים עולה לפרקט, מתכחש לקהל כל מה שהוא רואה מולו זה הכדור והסל. אוירת פלייאוף אמיתית.

דוראנט ודנה מתחממים למשחק מספר 4

***

המשחק:

הפתיחה הייתה של אוקלהומה סיטי. מהר מאוד עלו ליתרון של 17 נקודות והיה נראה שהדרך לנצחון סלולה בכוונות טובות.

אלא שכמו בהרבה פעמים בסדרה הזאת, ריצה של צד אחד מבוטלת מהר מאוד על ידי היריב וברבע השני. זה היה דווקא הרוקי של ההיט, נוריס קול, שהכניס אנרגיות והתחיל את הריצה של ההיט שהצליחו למחוק את הפער.

לקראת המחצית קיבלנו משחק פלייאוף צמוד ועוצר נשימה. ראסל ווסטברוק היה בלתי יאומן – לא הצליח להחטיא משום נקודה ומולו זה היה דווקא מריו צ'אלמרס שדפק שלשות בכל הזדמנות. תשכחו מהשלישיה גדולה של ההיט, הפעם זה היה מאמץ קבוצתי אמיתי ופתאום מיאמי נראתה שלמה וחזקה.

ולברון? הוא בשלו. בשקט בשקט וחזק חזק הצליח שוב ושוב לחדור לסל, למצוא את האיש הפנוי ולהכתיב קצב ריצה (הוא סיים עם 26 נקודות, 12 אסיסטים ו-9 ריבאונדים).

בשונה מאוד ממה שבארקלי הצהיר, הקהל לא הפסיק לעודד, לצעוק ולהנהות מההצגה שהקבוצה שלו נתנה.

ובזמן שבמיאמי הבינו סוף סוף איך משחקים כדורסל קבוצתי, אוקלהומה סיטי התחילה להתפרק… ג'יימס הרדן, האיש והזקן עשה יותר נזק מאשר טוב, איבד כדורים, זרק 2-10 מהשדה ומשום מה, סקוטי ברוקס לא ראה לנכון להוציא אותו. האם שוב טעות מאמן עולה להם במשחק? בסיום, כשנשאל, אמר שהוא תמיד מאמין בהרדן וחשב שיוכל להיכנס למשחק מתישהו. יופי שחשב… טעה, ובגדול!

רבע אחרון צמוד צמוד, בזכותם של ווסטברוק, שנתן משחק משוגע של 43 נקודות, ודוראנט – שאמנם נתן משחק טוב אבל צריך ללמוד קצת מלברון של השנה – אם אתה הסטאר, אתה אמור להיות יותר אגרסיבי, לא לוותר על זריקות ולחדור לסל בכל הכח.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

בין הפחד לאושר:

ואז קרה משהו שהשתיק והלחיץ את כולנו – לברון התמוטט, לא הצליח לקום והיה צריך שיסחבו אותו אל מחוץ למגרש. מתיחה? קרע? האם הנורא מכל קרה? האם קינג ג'יימס גמר את העונה???

ממרומי המגרש (מה לעשות, שם מושיבים אותנו העיתואים), ראינו את לברון מקבל בצד עיסוי. הרי לא הגיוני שלא יחזור לשחק אבל הטיים אאוט נגמר והוא לא חוזר. הת'אנדר הצליחו לעלות ליתרון שתיים, ובוש השווה שלוש דקות לסיום.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

ואז הגיע המהלך של המשחק, ואולי של האליפות. לברון חוזר צולע למגרש ומשחיל שלשה מ-ד-ה-י-מ-ה. המהלך הוביל לריצה של 7-0 ולמרות שהוא שוב יוצא, כבר לכולם ברור שהמשחק גמור.

אוקלהומה גמורה מנטלית ועושה עוד כמה טעויות ובכך מסתיים לו משחק מספר ארבע: 98:104. לכל המודאגים, לברון בסה"כ סבל מהתכווצות שרירים וכפי שהוא הגדיר זאת, "כאשר השרירים שלך מכווצים, הם פשוט מוותרים ולא מגיבים ואי אפשר ללכת. ידעתי שלא אוכל להמשיך למרות שמאוד רציתי."

***

ווייד במסע"ת

אפטֿר-פארטי:

החגיגות בחדר ההלבשה של מיאמי מתונות – לכולם ברור שעדיין צריך לנצח עוד משחק. שיין בטייה צחקק כששאלתי אותו אם השמפניות יהיו מוכנות ליום חמישי. "ברור שהיינו רוצים לנצח בבית. אבל מבחינתי זה לא משנה איפה נחגוג אליפות, העיקר שנחגוג. וכדי שזה יקרה צריך עוד נצחון אחד."ֿ

נוריס קול, אותו רוקי שהוביל את הקאמבק במחצית הראשונה, מופתע מכך שכל כך הרבה אנשי תקשרות מחכים לו ליד תא ההלבשה. הוא מתלבש באיטיות (ואני חייבת לציין שלא בצניעות רבה… כנראה עוד לא התרגל לכך שיש גם עיתונאיות שמסתובבות שם בחופשיות), נמרח בקרמים וכשמבין שמחכים לו, מחייך חיוך של ילד ומשתף פעולה בראיונות. אבל גם הוא נזהר מלדבר על חגיגות – "עדיין מסתכלים על זה כעל עוד נצחון שחייבים להשיג, עוד לא גמור".

וכך אני עוברת אחד אחד בחדר ההלבשה, אף אחד לא מוכן לחייך או להצהיר על אליפות. כך גם במסיבות העיתונאים – לברון, ווייד, ובוש כולם חוזרים על אותה המנטרה שיש עוד משחק לנצח ושרואים קדימה רק  צעד, צעד, מהלך מהלך. ללא הצהרות, ללא שחצנות – ההיט בהחלט למדו לקח מהזחיחות של שנה שעברה.

ובאוקלהומה? אוירת דכאון. למרות הצהרותיהם שעדיין לא גמור, שצריך להסתכל על המשחק הבא כאתגר, שפת הגוף מדברת אחרת והם מבינים מה שכל הפרשנים כבר אומרים, שהסדרה כנראה גמורה, שבהיסטוריה אף קבוצה מעולם לא חזרה מפיגור 3:1 בסדרת הגמר. מי שהייתה פייבוריטית עד לפני מספר ימים פתאום הפכה שוב לקבוצה הצעירה וחסרת הנסיון, שעם כל הכשרון, עדיין לא בשלה לאליפות.

***

לסיכום? הייתה חוויה מדהימה – משחק צמוד, כמה הופעות הרואיות של אתלטי על ואוירת כדורסל אינטנסיבית. אמנם זאת לא התוצאה שרציתי (אני בעד סדרה שתלך לשבעה משחקים) אבל יש עוד את משחק מספר 5. ואני, יחד עם דוראנט, טוענת שחייבים להמשיך להילחם.ֿ

מחר יום חדש, נלך לאימונים, נראה מה יש להם להגיד אחרי לילה ללא שינה, ומה תהיה האווירה הכללית.

מה שבטוח, לא משעמם פה במיאמי ובינתיים בהחלט שווה את הנסיעה!ֿֿ

להתראות מחר!

***

"דה באזר" בפייסבוק

ואלה שמות 2012 (מחווה לעלי מוהר)
אורניום מועשר בלגיטימציה

No Comments

כסיפוביץ 20 ביוני 2012

השלשה של לברון היא אחת הקליעות החשובות שראיתי בשנים האחרונות.
כאילו שנים של ייסורים על רגל אחת צללו בסוויש אל האליפות

אלעד 20 ביוני 2012

נותר רק לקנא…
רק דבר אחד כנראה לא עובר מהמגרש לטלביזיה – חדוות המשחק שאת טוענת שרואים על לברון. אני לא רואה עליו אף סימן של חדווה, בטח לא משהו שמזכיר את שנותיו הראשונות בקליבלנד

רועי 20 ביוני 2012

מה פשר הכתבה השטחית והרדודה הזו???
נ.ב.
אלמלא ברוקס הסידרה הייתה נגמרת היום…

אלחנן 20 ביוני 2012

ככה זה כשחופרות בסגנון מאיה רונן מתעקשות שהן אוהבות או מבינות ספורט.

אנצל את הבמה כדי לפנות אל הכותבת ודומותיה: אנחנו לא קונים את זה.

איתן בקרמן 20 ביוני 2012

בכלל שישטפו כלים.

רועי 20 ביוני 2012

חס וחלילה…
מה הקשר למגדר?
פשוט – שטוח, רדוד ולא רלוונטי להכא…
מתאים ל"שבע ימים", לכל היותר…

כסיפוביץ 20 ביוני 2012

לא נראה לי שיש כאן יומרה לנתח את הסדרה או משחק אלא ככותרת הפוסט רק להעביר חוויה.

אורי 20 ביוני 2012

אנחנו מתחילים להיכנס פה לתחום בעייתי.

מצד אח הבעת דעה על עומק הכתבה זה דבר לגיטימי, מאידך ברגע שמדובר בכתבה שנכתבה על ידי אישה זה יכול להתפס על בסיס מגדרי.

חייבים להודות שכתיבה ציורית, גם אם מוגזמת (אבל זה סוד הקסם) כמו של מנחם לס בנושא ה-NBA זה משהו שמציב רף ציפיות גבוה עבור רב הקוראים והכותבים. אצל אברהמי יש את הציוריות שלו אבל גם אצלו אחרי מנחם לפעמים חסר לי צבע.

אין ספק שאחרי הפליאוף הנפלא מבחינת סיקור אנו הקוראים חווים כאן באתר אנטיקליימקס מסוים, מה גם שהעיסוק ביורו מחלק את תשומת הלב שלנו לשתיים. אבל עם זאת אין שום כבוד בכתיבת ביקורת ארסית בגלל זה.

אז אנא מכם, אם אתם רוצים לבקר לפחות תנסו לנמק.

מצד שני, אם אנחנו רוצים להכניס כתיבה נשית על ספורט, אז גם ביקורת על הכתיבה הזאת צריכה להתקבל כביקורת ולא סתם העלבות על בסיס מגדרי.

יש מספיק בלוגרים גבריים שלא מספקים עומק גם כן, וגם להם אומרים את זה.

ולדעה האישית שלי. אז כן, הרגשתי חסך כלשהו. אולי זה כי הסגנון חדש לי (בכל זאת לעקוב אחרי מנחם לס מדי כמעט יום יוצר התרגלות לסגנון מסוים), אולי זה לא מספיק דרמטיזציה יחסית לכמות הרגשות הצפויה ממשחק כזה (אפילו ברמת כמות סימני הקריאה), אולי ההתחלה שמדברת על מיאמי – אנחנו כבר במשחק רביעי, הרקע למה זה העיר הזאת היה צריך להיות מוצג קודם, עכשיו זה הMONEY TIME). אולי זה החוסר התייחסות לשחקנים שלא הגיעו למשחק (אישית לא ראיתי את המשחק אבל מה עם בוש, האסלם, באטייה, פרקינס איבאקה וספולושה) ובאותו הקשר סטטיסטיקה רק של שני שחקנים אחד בכל צד זה לא מספיק.

אז יש לאן להשתפר. אבל בואו נראה לאן ואיך.

יריב 20 ביוני 2012

אורי, אני חושב שפספסת את הנקודה. זה לא סיקור מקצועי של המשחק (יש כזה של קרמר, אולי יהיו עוד), הכותרת אומרת הכל. זו החוויה של הכותבת, וככזו היא כוללת את תיאור העיר ביחס לנקודה (או לנקודות, בראייה ההיסטורית) בה הכותבת הגיעה אליה. היא כוללת את חווית טרום המשחק של הכותבת ולא ניתוחים טקטיים, והיא כוללת את חוויית הצפייה של הכותבת ולא ניתוח טקטי מלא של המשחק. ביקורת על הטקסט צריכה להתבצע ביחס למה שהוא מתיימר לספק, לא ביחס למה שאתה רוצה שיכתב באופן כללי.

אגב, כנקודה לגבי הכתיבה של לס, אני מוצא אותה בלתי אפשרית. האיש כותב בצורה שמפגינה קשר קלוש למציאות וזכרון של דג זהב. כמו כן, בעוד שהתלהבות יכולה להתאים לאירוע כמו סדרת הגמר (אם כי בהחלט אינה חיונית), לס כותב עם סימני קריאה מרובים על כל נושא תחת השמש, כולל משחקי ידידות של נבחרת ארה"ב בכדורגל, וזה מעיק. כמו כן, הטקסטים שלו לא נראים ככוללים מידה מינימלית של עריכה, נראה שהוא אפילו לא עובר עליהם אחרי שסיים לכתוב – אפשר לחשוב שהוא כותב במכונת כתיבה.

גורדיטו 20 ביוני 2012

אלוהים… שבעה ימים. שבעה.

Ron 20 ביוני 2012

הדבר השטחי היחידי כאן זה התגובה שלך..

אסף מירון 20 ביוני 2012

נכון

רוני שטנאי 20 ביוני 2012

מאוד אהבתי את הכתיבה, תיאור חוויה של כותבת מוכשרת, באמת לא נהיר לי מדוע צריך להתלונן על כל דבר . אפשר להגיד שהייתי מצפה לא.ב.ג ולא קיבלתי, אבל מדוע ? זו הפעם הראשונה שאני קורא את הדברים של דנה והתרשמתי לטובה. אין שום צורך בכלל לדבר על המגדר לדעתי , רק לדבר על התוכן. והתוכן מבחינתי מעניין, כריס מאלין אליל, קצת דיווחים מהשטח על השחקנים ומה שמרגישים במגרש עצמו, כדי לנתח טקטית או סטטיסטית יש מספיק מקורות אחרים.

Yavor 20 ביוני 2012

We can only be jealous… Were you sent by DeBuzzer or someone else? In any case – I loved it and enjoyed your fresh perspective

רועי 20 ביוני 2012

התייחסתי לתוכן הכתבה… לדידי, שטוחה ומתאימה ל"7 ימים" [ולכן כתבתי שבע ולא שבעה :-)].
מחד, מציינים ככתבת התרשמות ומאידך, נכנסים להחלטות מאמנים וסיבות להפסד???
אין ולו דבר עם מין הכותבת, מגדרה, נטייתה או אחר…
תתבגרו… מה ועל שום מה קפצתם?
אי אפשר להשמיע ביקורת עניינית?
מה קורה פה באתר הזה, לאחרונה??? תנשמו אוויר, קחו החיים קצת יותר בקלילות ותהנו מהספורט על גווניו…
עדיין מקווה שתחזרו לרמת דיון כמו שהייתה פה עד לא מכבר – אך חוששני שלא יקרה ודי לחכימא…

יונתן 20 ביוני 2012

אני חושב שהנקודה היא שלא מעניין אף אחד הביקורת שלך, לא נהנית? אל תקרא פעם הבאה.
שתכתוב אתה משהו, עמוק כזה כמו שאתה מצפה לקבל, יבוא טרול אחר כמוך ויגיד רדוד לי .

רועי 20 ביוני 2012

יונתן היקר,
1. יפה. הצלחת לחבר יותר משני משפטים.
2. ממליץ להשתמש פחות ב "ש" כאות קישור. כמו כן, ביקורת מעניינת, לא מעניין…הסתבכת שם קצת… :-)
3. טרול- מהו?

נ.ב.,
מקבל את הערתך. באמת ובתמים.

אבי 21 ביוני 2012

טרחן!

מאור 20 ביוני 2012

בן אדם בא לקרוא על ספורט ומקבל תגובות תת רמה עם התנצחויות בלתי פוסקות.
האתר איבד בעיני את כל המוניטין שהיה לו, מילא להעזיב את מנחם אבל להשתלח במגיבים ולרדת לרמת רחוב.. נו באמת חשבתי שיש לי עסק עם מבוגרים.
שלום ולא להתראות..

אסף מירון 20 ביוני 2012

אויש נו! היא הביעה את דעתה מה הבעיה. לא אהבת, לא נורא פעם הבאה!
מישהו אחר! לא יודע מה אתכם אך אני נהנתי מהכתבה! רק שאלה: לברון? מה עם קצת דאנקים, קצת משעמם…

מאור 20 ביוני 2012

דנה אני מפרגן לך אחלה כתבה והלוואי עליי להיות במגרש ליד דוראנט..
תקראי קצת בלוגים של דר לס ותלמדי להוסיף קצת ציוריות לדברים אבל בסך הכל עבודה טובה וכתבה מעניינת.
נ.ב : איזה חתיכה את!! מחפשת חבר?? :)

שכן של שימי ריגר 20 ביוני 2012

מודה ומתוודה שאין לי מושג מי היא הכותבת החיננית ומה היה תפקידה בערוץ הספורט, אבל העובדה שעקב הנסיבות היא זאת שמחליפה את מנחם לס שהועף מהאתר יוצרת השוואה שלא בדיוק מחמיאה לה. בלשון המעטה.

התרגלנו ממנחם לארוחות שחיתות מלאות בכשרון כתיבה, צבע, הומור וידע..והנה מנסים לשנות לנו את את הדיאטה לארוחה של חומרים תעשיתיים מוחממים במיקרו. וואלה, לא טעים ולא מחמיא לאתר.

גיא 20 ביוני 2012

אהבתי את הכתבה הזאת מאוד. כתובה בכישרון.

ו.סולו 20 ביוני 2012

פסטיבל מנחם לס יגמר מתישהו? באמת חברה מי שאוהב אותו תקראו,תגיבו ותהנו ממנו באתר שלו,אין שום סיבה לפסול לתקוף או להשמיץ כתבה מקסימה כזאת בגלל זה.

קורא אדוק 21 ביוני 2012

יופי של כתבה
דנה תתעלמי מכל האדיוטים והטרולים פה שמכניסים עדיין את השם של מנחם לס כאילו הוא רלוונטי לדה באזר

הוא עזב,תתקדמו,נקסט
אתם פשוט מביכים

(ואני רושם את הדברים בצורה כזו חריפה דווקא בגלל שאת חדשה פה וחבל לי שתיקחי מפה רק את התגובות המביכות והשליליות)

רפאל 21 ביוני 2012

מהמעט שאני זוכר את דנה מהטלוויזיה היא עשתה רושם של בנאדם בלי פוזה עם הרבה אהבה לספורט וצניעות.

איתן בקרמן 21 ביוני 2012

דנה, בשם האתר אני מתנצל על כל מיני טיפוסים שהשליכו עליך בוץ שאת אפילו לא מודעת למקורותיו. תודה על התרומה, יופי של פוסט, כן ירבו.

השכן של שימי ריגר 21 ביוני 2012

מוסיף את התנצלותי דנה, לא היה הוגן להשוות אותך למנחם ואת בטח לא קשורה למה שקרה איתו.

Yavor 21 ביוני 2012

And we'll be happy to hear about game 5, hopefully not the last for the season

Now an open question (since Dana didn't answer): How can you get sent to such a major event? Who invites you? Can I do it too? This always intrigued me how do "regular" people like you and me get to these places

בר שושני 21 ביוני 2012

עזבו התנצלות, שיילכו לחפש, הם סתם מקנאים…

television sets 21 באוקטובר 2014

I've been looking at some of your stories and i can claim pretty good stuff. I'm going to definitely bookmark your site.

Comments closed