פרדי הירש

מאיפה מוצא אדם כוח לארגן פעילות לחניכיו באושוויץ? במרץ 1944, גם פרדי הירש נכנע

קור אימים במחנה המוות, זו הפעם השלישית שאני מבקר במקום, למרות שעצם אזכור המילה – ביקור- מצמררת יותר מהצמרמורת שגורם לי הקור יחד עם השקט מסביב, שרידי המבנים והמשמעות של המקום הנורא הזה.

זו הפעם השלישית שאני מלווה את משלחת בית הספר שבו אני מלמד, שכבת יב', למסע לפולין. כבר מתחילת ההכנות למסע היה לי ברור שהפעם אני אספר לתלמידיי על פרדי הירש, דמותו, סיפורו ודרך חינוכו והתייחסותו לתלמידים. עד השנה הייתי עושה זאת רק בנוגע ליאנוש קורצ'אק, השנה התווסף גם הירש. ידעתh בדיוק איפה אזכיר אותו, במיוחד לאחר הסיור שערכתי השנה לגטו טרזין עם אשתי, שם היא זכתה לשמוע ממני את סיפורו של הירש. 

אנחנו צועדים לאט לאט, חושבים מדמיינים, מנסים להבין. אני נצמד למשפט שסבתא שלי, אחת ששרדה את אושוויץ ועוד מספר חוויות נוראיות בשנים ההן, אמרה לי "גם כשתהיו שם, לא תצליחו להבין מה היה שם.." את זה היא אמרה לי לפני שנתיים, לפני המסע הראשון שלי ומאז ביקרתי שוב ושוב במקום ואני לא מצליח להבין, אני מניח שיש עוד רבים כמוני.

אנחנו חוצים את גדר התיל המאיימת, מתקרבים אל מה שהיה פעם מחנה המשפחות הצ'כיות, אלו שהובאו מגטו טרזין לכאן, לאושוויץ-בירקנאו ואני יודע שזה המקום, כאן שהה פרדי הירש עם חניכיו בשנים הנוראות ההן, לכאן הוא הגיע בספטמבר 1943 וניסה להמשיך, לנסות ולקיים איזו שגרת חיים בתוך ים המוות שמסביב, ערך שיחות עמם, ארגן אימונים גופניים במציאות האיומה, מנסה להחיות את הגוף המדלדל והולך, להזין את השרירים החלושים במעט תנועה, להשאיר בהם חיים. 

אנחנו מתיישבים על האבנים הקרות, 34 תלמידים ועיניהן עליי, מקשיבים, שקטים וקשובים. עסוקים במחשבות, מנסים לעכל. אני לוקח נשימה ארוכה, מכניס הרבה אוויר לבית החזה הכואב, מנסה לשחרר את המועקה הזו שיושבת שם בפנים, לוחצת ודוחפת את הריאות, את הסרעפת ואז אני מתחיל.

במחנה המשפחות הצ'כיות שבו הוחזקו האנשים שהגיעו מטרזין דאג הירש לקבל עבור חניכיו צריף מיוחד, ביתן 31 קראו לו, שם בתקופת השיא הצליח להכניס ולאכלס כ-500 חניכים שהותר להם להישאר בבגדיהם האזרחיים. בתוך כל המוות שמסביב, בתוך ריח שריפת הגופות שעלה באפם ארגן להם המדריך הנערץ שגרת חיים אחרת, רצה שיחיו עד הרגע האחרון, שיהנו עד כמה שניתן מהרגעים האחרונים. 

בתחילת חודש מרץ 1944 נודע לפרדי כי בקרוב מאד יחלו תלמידיו להישלח את תאי הגזים, להשמדה, הוצע לו על ידי המחתרת שפעלה במקום לעורר מרידה, התקוממות והוא ביקש זמן לעצמו, זמן לחשוב, לתכנן. האירוע היה קשה לו, הדרך שבה אמור היה להיפרד מתלמידיו האהובים הקשתה עליו את ההתמודדות והאיש שכלפי חוץ, בעבר, היה סמל ומופת לתרבות הגוף, עם שרירים משתרגים וכח רב- נשבר. 

ב-16 למרץ 1944 נכנס הירש לחדרו בביתן, במטרה להיות קצת עם עצמו, עם המחשבות. בבוקר מצאו אותו שוכב על מיטתו, גופתו קרה. הוא בחר להתאבד ולא לראות את תלמידיו, שכל כך אהב, מובלים אל תאי הגזים. אל דרכם האחרונה. 

שתיקה באוויר, שקט מצמרר, הטמפרטורה מתקרבת ל-0 מעלות, כאילו מנסה להזכיר לנו איך הרגישו האנשים שהיו כאן במחנה אז, לפני יותר משבעים שנים. העיניים מושפלות לקרקע הירוקה-חומה שמסביב, אל שרידי האבנים שרק לפני שבעים שנים זכו לשמוע קולות של ילדים צוחקים, שזכו לראות נערים צעירים עושים אימוני ספורט יחד עם מחנכם האהוב, פעילות גופנית עד לרגע האחרון למרות הכל. 

אני מניח אבן וירטואלית לזכרו של האיש. יהי זכרו ברוך. 

דה באזר בפייסבוק

השעון מול הבריון (הזיכרון הקצר של הגרמנים)
פלדרמאוס באולימפיאדה - מיוחד לרגל שובה של החמישיה

15 Comments

עודד ברידא 26 באוקטובר 2011

דובי, תודה שהעלית את הפוסט הזה. תיקון קטן לתאריך – כל הטרנספורט שהגיע מטרזין בספטמבר 1943, נשלח לתאי הגזים ממש בלילה אחד – בין ה-7-8 למרץ 1944, וגם פרדי הירש הספיק לשים קץ לחייו באותו יום. הנסיבות המדויקות על מותו עדיין בויכוח. בן 28 היה במותו.
אם כבר עוסקים בספורט, שילוח האנשים למוות, לא מנע מהנאצים להוציא את אסירי טרזין ממשלוח ספטמבר 43, למשחק כדורגל נגד משלוח אחר מטרזין, זה של דצמבר 1943. זה קרה יממה לפני הרצח של כולם, ב 6.3.1944, כן, ממש באוושויץ-בירקנאו, כאשר איש ה-SS, באהם, משחק איתם והם מאפשרים לו להבקיע כרצונו. 24 שעות לאחר מכן, שחקני הקבוצה הראשונה כבר היו בתאי הגזים. באותו לילה נרצחו 3791 איש.

עודד ברידא
בית טרזין
גבעת חיים איחוד

דובי מילר 27 באוקטובר 2011

עודד

תודה על העדכון.
שלחתי לך מייל.

דובי

גיל שלי 26 באוקטובר 2011

תודה דובי.

Cabrio 26 באוקטובר 2011

אלוהים אדירים. אני קורא את הפוסט ובתוספת התגובה של עודד ברידא אני פשוט רועד. מי יכול להאמין שאנשים, בני אדם יכולים להוביל בצורה כזאת בני אדם אחרים לרצח המוני, ציני ושטני כל כך?
אסור שהסיפורים הללו יגוועו, וכל מנהיג בעולם צריך להכיר אותם כדי ללמוד מהעבר ולא להגיע למעמקי הרפש שהגיעו הגרמנים הנאצים במלחמת העולם ה 2. 

Caspi 26 באוקטובר 2011

הייתי שנה שעברה באושוויץ, קשה מאוד לעכל את מה שרואים שם.
איך שיכנו יהודים באורוות של סוסים ואפילו לא טרחו להדליק חימום שיועד במקור לסוסים! איך נכנסו 8 יהודים במיטה. זה לא נתפס.
גם שם למדתי על פרדי הירש, באריכות. איך הוא האמין ביסוד יהודי חדש, יהודי חזק שיכול לדאוג לעצמו ואיך דאג ליישם את האמונה שלו בעצמו ובכל חניכיו.
פרדי הירש ז"ל.

צח 27 באוקטובר 2011

דובי, פשוט תודה מרגש עד דמעות.

השלונגובונג האחרון 27 באוקטובר 2011

תודה על הפוסט המרגש.

עפר ויקסלבאום 27 באוקטובר 2011

מצמרר
בחרתי להוסיף לתגובתי את שירו של אלתרמן " מכל העמים ":
בבכות ילדינו בצל גרדומים

את חמת העולם לא שמענו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

מנורוגים, מצ'כים, מבריטים.

ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,

ילדים יהודים, ילדים חכמים,

הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים –

הם קוראים רק לאם: אל תביטי.

ואוכל הגרזן בימים ובליל.

והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום

לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל

לעמוד יום אחד בפוגרום.

לעמוד יום אחד, יום אחד ויהודי,

במקום שעומד בו שנים כמו גדי ילד קט,

אלמוני,

יהודי .

והרבה דאגה לתמונות ופסלים

ואוצרות אמנות פן יפוצצו.

אך אוצרות-אמנות של ראשי-עוללים

אל קירות וכבישים ירוצצו.

עיניהם מדברות: אל תביטי, האם,

איך שורות ארוכות הונחנו.

חילים ותיקים וידועים לשם,

רק קטנים בקומה אנחנו.

עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:

אלוהי האבות..ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים

להרג מול כסא כבודך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד.

דובי מילר 27 באוקטובר 2011

עפר, תודה.

רשמתי, העתקתי ובמסע הבא אשתמש בזה,ברשותך.

עפר ויקסלבאום 27 באוקטובר 2011

בחפץ לב.

מנחם לס 27 באוקטובר 2011

תודה דובי. אני יודע מעט על ביקורי בתי הספר במחנות המוות, אבל לא יודע מספיק. אני תמיד אוהב לקרוא אותך!

דובי מילר 27 באוקטובר 2011

מנחם, תודה.

אשמח להיפגש, כאשר תהיה בארץ, ולספר על היחודיות במסעות שעורך בית הספר שלנו.

B. Goren 28 באוקטובר 2011

פוסט מרגש דובי. ביתי היקרה שירי, שבה גם היא השבוע מהמסע לפולין עם אורט גבעתיים (היא תלמידת י"א). ביום בו הם בקרו באושוויץ התקשרתי אליה בערב לשמוע איך עבר עליה היום הקשה הזה. היה לה כל כך קשה, עד שהיא בקשה לא לשוחח איתה בכלל באותו ערב.

מאשקה 28 באוקטובר 2011

דובי, עקבתי אחרי המסע שלך דרך הפייסבוק, וקראתי כל מילה.
בעלי היה ילד בתקופת השואה, ניצל יחד עם אימו ועלה לישראל, ומחרתיים הוא נוסע בפעם המי יודע כמה לפולין כעד ומדריך עם כיתה י"ב מבית ספר בירושלים.
אני מודה לך מעומק ליבי שהעלת פוסט זה לאתר שנקרא כולנו.

דובי מילר 28 באוקטובר 2011

מאשקה, תודה.

Comments closed