געגועיי ליואינג (בעקבות הניצחון של הניקס ואלישייה קיז ביציע)

patrick ewing

 

כל תחילת עונה ב-nba אני מפתח את אותו הסוג של האופטימיות, זה שאולי השנה הזו תהיה השנה שלנו ואז מגיע הרגע שבו המשחק מתחיל והאופטימיות מתחלפת לה, בשניות יש לומר, בכאב ראש בלתי מוסבר, יובש בגרון, זיעה קרה ובעיקר חזיונות לא מוסברים שגורמים לי לעצום את העיניים ואז זה מגיע באמת.

הוא עומד שם באזור ההי-פוסט, גופייה מיוזעת עליו עם המספר 33 בגדול, מתחיל תנועה לכיוון הסל, השעון הולך ומאבד את עצמו לדעת, לקראת הסוף הבלתי נמנע. לכולם באולם ברור שההדבר הכתום-חום הזה שהוא מחזיק ביד הולך להיכנס בעוצמה אדירה לתוך הטבעת ולהביא הרבה אושר. בעיקר לי.

הוא עושה צעד וחצי עייף, עייף מאד ובמקום להטביע, מגיש את הכדור עם קצות האצבעות, דבר שאמרו לי אלף פעם לא לעשות עוד כשהייתי בקבוצת הנערים בכדורסך בכפר-יונה. הכדור תופס לעצמו עצמאות מחשבתית לשנייה או שתיים וכמובן שלא נכנס. אני על הרצפה.

לא זוכר את הרגע המדויק שבו התחלתי לאהוב את הניו-יורק ניקס. אני מניח שזה אי שם בשנות השמונים בעקבות הסקירה של מנחם לס באחד מהעיתונים. הדבר הראשון שאני כן זוכר מהם זה את הברכיים הדפוקות של ברנרד קינג. משום מה האהדה הזו נמשכה וכאשר הגיע אלינו פטריק יואינג הרגשתי שזהו זה, יש לנו סנטר שיסחוב אותנו על הגב, כל הדרך לאליפות.

אהדתי את הניקס ובעיקר את יואינג, וזה בזמן שבמשחק שלטו אחרים, אל תשכחו. זו הייתה תקופה ששיחקתי כדורסל וטרחתי להתאמץ ולמצוא את נעלי האדידס שנקראו על שמו ושהוא שיחק עימן ורכשתי שני זוגות גם לי. לבנות כאלו עם פסים אדומים או משהו כזה, מי זוכר את זה היום.

הוא תמיד נראה עייף וכואב אבל תמיד נתן את כולו, את המקסימום שלו בכדי לנסות ולגרום לי להיות מאושר. בכל יום, בכל משחק, בכל עונה הוא בא לעבודה, לא החסיר ולא החמיץ, ככה לפחות זה נראה מכאן למרות שאני בטוח שפה ושם גם הוא היה אנושי ופצוע.

השיא במערכת היחסים שלנו היה הסדרה נגד אינדיאנה, אני חושב. רג'י מילר הרג אותנו אבל הייתי מוכרח לסלוח לו (מילר, משפחה..ח ח ) פטריק עשה כמעט את כל המוטל עליו. הצוות המסייע לא תמיד היה שם.

והנה החלה לה אתמול עוד עונה, כמובן בלעדיו. הוא כבר בחליפה מדריך את הדורות הבאים. חנוכה או שמא חנוכריסמס, יושבים מול המסך בסלון, אין יותר טוב ממשחק מול בוסטון בעיניים וסופגניות בבטן. זה התחיל טוב, ממש טוב, יותר מדי טוב בכדי להיות אמיתי. לרגע שכחתי ממנו, מיואינג. הכל הלך כמו שצריך. אמרה וכרמלו עשו את שלהם, אפילו צ'נדלר הצליח לא להפריע והשכיח לי מעט את הגעגועים.

ככל שהתקדם הזמן הם חזרו למשחק. המנוולים בירוק. חסר היה רק שלארי בירד יגיח מאיזה מקום, יסתובב, יקלע בקלילות בכדי לנעוץ עוד מסמר. כבר הרגשתי שאיבדנו את זה. היתרון שלהם, ביחוד כאשר ריי אלן יורה ופוגע, גרם לי להבין שעוד שנה תתבזבז. אבל לא, משהו השתנה. כרמלו התעורר, השופטים קצת עזרו והגענו לשניות האחרונות במצב טוב. מעולה מבחינתנו.

בדקה האחרונה בקושי נשמתי. אני יודע, מה יש להתרגש, כולה משחק פתיחת עונה ועוד עונה מקוצרת ובכל זאת. אלישייה קיז היפהפיה ביציע, ג'ון מקנרו ממולל אצבעות בעצבנות וספייק לי עם כובע דבילי, כל התפאורה נמצאת אז אסור לפשל, בטח לא לפני אלישייה. כאשר הכדור הגיע לכרמלו התגעגעתי לענק המיוזע שלי, לפטריק ואז נזכרתי…הוא את הכדור האחרון, החשוב, פספס. כרמלו שם את זה בפנים.

בסוף אפילו ניצחנו. זה לא היה קל אבל נותן הרבה מקום בראש לאופטימיות ובבטן לעוד סופגנייה מלאה בקרם שוקולד. ופטריק יואינג..? הלכתי אחר כך לחפש קטעים ישנים ביוטיוב, לראות אותו ולשמוע את אלישייה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

"באזר" בפייסבוק 

סיכום עונה
וויגן. חמישה בוקסים נתנו להם!

7 Comments

גיל שלי 26 בדצמבר 2011

כרמלו מזכיר את ברנרד. בחי הפציעה הנוראה היינו רואים את ברנרד עם יואינג ואולי איזו טבעת

שניר 26 בדצמבר 2011

לא סובל את הניקס , מעולם לא סבלתי ,
אבל רוצה לראות אותם עם ביתיות בסיבוב הראשון,
חצי גמר אזורי זה מספיק.
בשנה הבאה יעשו עוד קפיצה.
הניקס , כמו הסלטיקס והלייקרס , מאוד חשובה לליגה הזו.

rondi 27 בדצמבר 2011

ומהצד השני של הגדר –

אני גדלתי על הסלטיקס של בירד, פריש ומקהייל. אני זוכר את התחושה שלי כשראיתי את המשחק הראשון של השלישייה הנוכחית של הסלטיקס. אופטימיות זהירה (שהפכה אחר כך למציאות מופלאה!) שהקבוצה שלי שוב רלוונטית.

הניקס אף פעם לא הייתה קבוצה שלי אבל היו שנים שנהנתי ממנה ויואינג (וסטארקס באותה מידה) נחקק לי בזיכרון באופן חיובי ביותר.

אתמול נהנתי מהמשחק למרות ההפסד הטיפשי מבחינתנו (והשיפוט הנוראי כפי שציינת).

הכי נהנתי מרונדו. במהלך הקיץ פקפקתי לראשונה ביכולתו לסחוב את הפרנצ'ייז בחילופי הדורות הבלתי נמנעים של הקבוצה והוא החזיר לי בתשובה חד משמעית. נכס! וכל השאר בשלב הזה לא משנה לי.

אבל נהנתי גם מהניקס. מלו וסטאט שחקני על וגם איכשהו מתאימים לניו יורק בצורה שמזכירה את השמות מהעבר כמו יואינג וסטארקס או פרייזר וריד. וזה אומר שהניקס רלוונטים…

דובי מילר 27 בדצמבר 2011

מסטארקס אני זוכר בעיקר את אותה הטבעה מדהימה, יותר מזה הרבה הוא לא עשה (רעש וצלצולים לא נחשב..)

לגבי הסלטיקס – תמיד היה משהו מפחיד בהם, משהו שלא עבר לי, כאוהד הניקס.
אני חושב שבתקופה הראשונה שראיתי אותם (היה להם את סדריק מקסוול לדעתי) הם נראו כמו מכונה שאי אפשר לנצח. רק לראות את הכתפיים של קוין מקהייל…או הפרצוף חסר ההבעה של פאריש…

אני לא רואה כרגע איך הניקס מתקדמים. אין רכז נורמלי בחמישייה וזו בעיה. גם כרמלו וגם אמרה מקבלים כדור וזורקים, הם מעולים אבל לא ממש קבוצתיים. חסר לי עניין הסדר על המגרש (בגלל זה, אגב, אני אוהב כדורסל אירופי..)

rondi 27 בדצמבר 2011

בארון דיוויס הוא אחד השחקנים הכי מפוספסים של העשור האחרון. אם הברכיים יסחבו והוא יאמין שיש לו הזדמנות אחרונה לכפרה השמיים הם הגבול!

מיכאל 27 בדצמבר 2011

בשבילי זה תמיד יהיה ה – משחק. ניקס-בוסטון. פלייאוף 1986. מדיסון סקוור גרדן. משחק הנ.ב.א הראשון שבו הייתי.

תום 15 בפברואר 2012

לקחת אותי אחורה בשנים…כמה אני זוכר את הלילות שבכיתה ו הייתי קם באמצע הלילה ופורש את כל הכובעים וכל הטישרטים על הספות לפני כל משחק פלייאוף, ואותו פתיח אלמותי של NBC, ויואינג! ואוקלי ומייסון…ואז התקופה של LJ וה 4 POINT PLAY נגד אינדיאנה, ואותו רגע שבכיתי מאושר, בכיתי! כשאלן יוסטון קבר את הג'אמפר ההוא נגד מיאמי. והיום יש לנו קבוצה מעניינת, כי חמישייה: לין – גארד דייוויס (כשיבריא) – גארד מלו – פורוורד סטאט – פורוורד צ'נדלר – סנטר. אפשר, בהחלט אפשר…אבל בשביל זה חייבים מה SPIRIT OF 93 או במילה אחת DEFENSE!

Comments closed