היום הוא כבר במקום הרבה יותר טוב

הוא עומד מולנו, באולם, באומץ, מול כ-300 תלמידי תיכון ואומר בלי להתבייש ובלי חפש מחסה – "כן, אני מאיר חנוכה, הייתי מכור, נרקומן ועשיתי הרבה שטויות וטעויות בחיים שלי ושילמתי על זה ביוקר.."

האמת שבשנייה הראשונה שישבתי שם באולם וראיתי אותו הוא היה לי מוכר, לא כל כך קישרתי את השם לסיפור אבל לפני שהספקתי לערבב את גרגרי הזיכרון בתוך הראש הוא כבר המשיך וסיפר איך הכול התחיל.

הסיטואציה הממש לא הזויה הזו התנהלה בבית הספר שבו אני מחנך ואל מול שכבת תלמידי י', חברה בגילאי 15-16 במסגרת התוכנית החינוכית למניעת שימוש באלכוהול וסמים. מאיר, יחד עם אחרים הגיע בכדי לדבר עם התלמידים "בגובה העיניים", לא להגיד מה מותר ומה אסור, רק לספר את הניסיון שלו, הם לבד יבינו, הם מספיק אינטליגנטים.

כולכם מכירים אותו מ"פרשת קובלנץ" אבל מסתבר שהכול החל אצלו עוד הרבה קודם. שחקן כדורגל מוכשר במכבי תל-אביב, כלי חוץ הכול מצויין אבל מסתבר שכלפי פנים, תוך-הבית, החיים לא היו כל כך יפים ומשם הדרך אל הסמים הייתה קצרה.

כן, הוא מודה שהשתמש בסמים בזמן ששיחק כדורגל, גם בזמן שהיה בנבחרת, נהג גם לשתות אלכוהול וזה היה חלק מחייו שהלכו והדרדרו, הלכו ונהרסו.

היום, לאחר שהספיק לברוח לדנמרק ולחזור, הכול נראה אחרת, הוא מכור-נקי, כלומר עבר תהליך של שיקום וגמילה מסמים, הקים משפחה ודואג בעצמו לשקם אחרים, דואג גם להעביר את סיפור חייו לבני-נוער, שילמדו מהלקח שלו.

משהו בדיבור שלו, בשפת הגוף, בישירות ובכנות עושה להם את זה, משכנע. כאשר עמד ללכת סיפרתי לו שבדיוק בשבוע שעבר הופיעה כתבה בעיתון במלאת איקס-שנים לפרשה. הוא אמר שמישהו כבר טרח להזכיר לו את זה אבל לא ראה בעצמו. היום הוא נמצא במקום אחר, מקום טוב.