עכשיו אני כבר בבית המלון, הגשם הטורדני לא מפסיק לרדת והקור די מציק, עוד מסע לפולין נמצא במהלכו והיום נחשפתי שוב, לחיבור שלפעמים הוא בלתי הגיוני, בין הספורט לשואה, חיבור שרודף אותי ומעניין אותי מאד.
אקדים ואומר שלא מדובר בספורט מוטורי וגם לא במשהו היסטורי שקשור לספורט. היום ביקרתי במחנה ההשמדה סוביבור. לאחר נסיעה בתוך יער ירוק מגיעים למקום וכבר מבעד לחלון האוטובוס, עין אחת מושכת לצד שמאל, לעבר רציף רכבת שבו לפני כ-70 שנים נפרקו כ-250 אלף יהודים בני עמנו והובלו אל מותם בתאי הגזים, אבל את עין שמאל מושך משהו אחר. בצד ימין, לא רחוק מחניית המוזיאון ומבית מפקד המחנה ישנו כר דשא ירוק, לא גדול מדי, בדיוק בגודל המתאים, אני לא יודע מה היה שם בדיוק לפני 70 שנים אבל כיום את שני צידי המגרש תוחמים שני שערי כדורגל. הצמרמורת שעברה בגופי והדמעות שהופיעו בזוית העין לא היו מקריות. מיד החלו המחשבות בראש, כיצד יתכן שכיום, מסוגלים אנשים רגילים (כן, מתגוררים במקום אנשים רגילים) לשחק כדורגל, המשחק הפופולארי ביותר בעולם אולי, במקום שבו קודם לכן נרצחו מאות אלפי בני-אדם.
לי זה לא ממש נתפס. כבר שמעתי, וקראתי על ליגת הכדורגל של גטו טרזין בצ'כוסלובקיה, אבל זה היה אז, דבר שהחזיק הרבה אנשים בחיים ואילו זה קורה היום.
6 Comments
בדיוק עכשיו סיימתי לקרוא את הספר "אייאקס, הולנד והמלחמה"
מומלץ. מאוד מעניין.
החיבור של ספורט ומלחמה ובו זמנית קיום של כל אחד מהם כאילו השני לא קיים זה די… (לא מצאתי ניסוח מתאים)
דובי, בהמשך לאיזכור של הליגה בטרזין – הפרויקט נושם ובועט. בתאריך 22.10.2010 יערך טורניר הזכרון השני, בגבעת חיים איחוד, בשיתוף קבוצות המאסטרס (מעל גיל 35) של מכבי מדרום אמריקה, אנגליה ורוסיה. אנו נרכיב גם קבוצה כזאת (דור שני) של ישראלים. פרטים באתר של בית טרזין.
על הליגה בטרזין שמעתי רבות מחבר קיבוץ מענית ד"ר וילי גרואג המנוח. סיפור מדהים. ממנו למדתי שכדורגל וציור היו נושאים מרכזיים מאוד בחיי הגטו ובשמירת שגרת חיים "נורמלית".
דובי – זה מגרש ששימש בזמן המלחמה (אולי את החיילים והשומרים?)
לא, המגרש הוקם רק בשנים האחרונות על ידי האנשים שגרים שם.
הוא נמצא בשטח המעבר ששימש בזמנו בין רמפת פריקת האנשים מהרכבת לכיוון שטח ההתפשטות והמיון.
גם ליד דכאו משחקים כדור רגל ,מרחק של כ- 50 מטר