יום הולדת 30

הבלוג מסכם 30 שנות חיים, או לפחות מנסה

In כללי

ימי הולדת, לפחות במסורת של כותב הבלוג, הם בדרך כלל ימים שמשולבים בהם אוכל טוב ונהנתנות לצד חשבון נפש. ויום הולדת 30, כמו זה שאני חוגג היום (חמישי), הוא אפילו סימן ליותר מכל הדברים האלה.

אני חושב שאוהדי ספורט מרגישים בעת ובעונה אחת גם את ההזדקנות שלהם וגם את העובדה שהם נשארים צעירים. הסיבה היא כמובן, השחקנים שעל המגרש: הם נשארים צעירים כל הזמן, והנה כשאני מגיע לגיל 30, כמו שאחי הגדול טרח לספר לי היום, שאם הייתי שחקן כדורגל הייתי נחשב לוותיק. אולי הייתי נחשב ל"זקן" בחוגים מסויימים, ואף לפני פרישה (לא שהייתי מתנגד להיות לפני פרישה).

מצד שני, להיות אוהד ספורט מאפשר לי להמשיך את הילדות שלי – אני לא צריך להרחיב על זה, כי אני יודע שכל מי שקורא אותי מבין בדיוק על מה אני מדבר.

מדובר בדיסוננס מוזר. אתה מרגיש שאתה מזדקן אבל אתה גם לא מבין איך זה קורה, כי אתה עושה דברים שעשית כשהיית צעיר יותר. אין לי יותר מדי תובנות על זה, זה פשוט מוזר להתבגר.

***

אז מה עשיתי ב-30 שנה? ראיתי אלפי משחקים, ראיתי הרבה תארים של הקבוצה שלי, והתחלתי את הסיכום הזה בספורט, מה שכנראה אומר עלי הרבה. אבל גם יצא לי לטייל בהמון מקומות, ואני מתכוון להמשיך בכך (כשהתחנה הבאה היא ברלין, שם אטעם בחודש הבא את החומוס המפורסם של אברהמי, אני מקווה).

אני מקווה להגשים את החלום הקרוב ביותר – וזה להגיע ל-100 איצטדיונים שונים בהם ראיתי משחקים – המטרה היא שהאיצטדיון ה-100 יהיה החדש שנבנה בימים אלה בחיפה. בניתי לי תוכנית מאוד מסודרת, ואני מקווה שאצליח לעמוד בה. לא – אני בטוח שאצליח לעמוד בה.

יש לי אהבה מצויינת, ושתי אחייניות יפות, ושני הורים בריאים. ועבודה מעניינת. יש לי טלוויזיה גדולה ודירה שאני אוהב, ואני גר באחת הערים הכי טובות בעולם. ויום אחד, אני מאמין, אני אעזוב את הארץ ואלך לגור במקום אחר. עם כל יומולדת, אני מגלה שהחיים מתקצרים ושהחלומות שלי הולכים ומתכווננים.

והספקתי גם לכתוב הרבה. כשעבדתי ברשת שוקן, הייתי מכונה של מילים. 6,000 מהן בשבוע, ליתר דיוק. כשאתה כותב על דדליין אתה עושה התאמות, והתפשרויות.

בבלוג אין התאמות ואין התפשרויות. יש את המסך ויש את המקלדת והדבר היחיד שחסר לי זה זמן. אני רוצה לכתוב שלושה פוסטים ביום לפעמים, לספר לכם המון סיפורים. ואני לא מצליח להתעמק מספיק. ואני מצטער על כך, בעיקר בפני עצמי. לחשוב כמה דברים לא כתבתי, זה מאוד מבאס אותי. אבל עדיין, אחד מהדברים שאני הכי גאה בו זה הבלוג הזה. וחלק מהסיבה היא בגללכם, כל מי שקורא.

***

אז הנה הסטטוס ששמתי היום בפייסבוק, יחד עם השיר שליווה אותו. 

אני חושב שזה היה באוטובוס הארוך מסאו פאולו לקמפו גרנדה בברזיל, נסיעה של כמה שעות טובות, שהבנתי שבטיול הזה אני כבר לא אחזור לארגנטינה, ולא אגיע לראות לווייתנים בפנינסולה ואלדס. אני זוכר את התחושה הזו, של קבלה. שהחלטות שאני עושה עכשיו הן חשובות, לא כמו שנתיים קודם לכן, בצבא, שרק רציתי שהזמן יעבור כמה שיותר מהר, עכשיו הזמן עבר מהר מדי, ולא הספקתי הכל. 

לקראת סוף הנסיעה, או אולי קצת מאוחר יותר כשהמשכתי להרהר בדבר, הצלחתי לקבל שכל החלטה שלי תרוויח לי משהו אחד ותפסיד לי משהו אחר – ושניהם ככל הנראה יהיו טובים באותה המידה. וחוץ מזה, הבנתי גם שחשוב להשאיר משהו לביקור הבא.

והיום? היום אני בן שלושים, ועברו כבר שבע פאקינג שנים מהטיול הגדול שלי. לפני כמה זמן התחלתי להאמין מחדש שאגיע לפנינסולה ואלדס לראות לווייתנים. ואם לא, אז בטוח אעשה משהו לא פחות כיפי מזה.

 יאללה, צאו לבלות, החיים קצרים.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

32 Comments

MG 1 בנובמבר 2012

מזל טוב.
אני מקווה שהמצב ישתפר ושהרצון שלך לרדת המארץ ימוג.
אולי הפתרון הוא באיזשהו שלב (שלב הילדים?) לצאת מת"א ולהוריד הילוך. יש מצב שזה ין לך פרספקטיבה אחרת (לאו דווקא טובה יותר, אבל שונה) על הארץ בפרט והחיים בכלל.

עופר פרוסנר 2 בנובמבר 2012

קודם כל תודה :)
אבל תיקון – זה לא לרדת מהארץ. זה לעזוב או להגר.

איציק 2 בנובמבר 2012

זה נראה לי אותו דבר רק הביטוי שאתה משתמש בו בא קצת להלבין את המעשה. לא שאתה צריך להלבין, אבל כנראה שכך אתה מרגיש.
מזל טוב פעם שניה.

MG 2 בנובמבר 2012

עופר, בני המשפחה שלי משני הצדדים עלו ארצה מאירופה בין 2 מלחמות העולם.
ההורים של אבא שלי מגרמניה הנאצית.
אני חושב שאתה יכול להבין למה בשבילי זה תמיד יהיה "לרדת מהארץ".

עופר פרוסנר 2 בנובמבר 2012

גם שני הצדדים של המשפחה שלי – אותו הדבר בדיוק. אבל אני בוחר שלא להשתמש בביטוי הזה. יש הרבה מדינות בעולם – כשעוזבים מדינה אחת ועוברים לאחרת לא יורדים. אין שום הבדל בין ישראל למדינות אחרות בעיני, ולכן אין שום ירידה.
איציק – אני רוצה לעזוב את הארץ כי אני חושב שיש המון מקומות מעניינים וחבל לא לגור בהם. אני גם חושב שמגיעים לי חיים טובים יותר מאשר אלה שיש כאן. אין לי כל כך מה להלבין. האמת היא שהביטוי "ירידה" בעוד שבכל מקום אחר בעולם מדובר בהגירה – הוא הביטוי שמשחיר – בעוד שבעולם נורמלי אנשים חופשיים לעשות את שהם חושקים בו, בלי שיודבקו עליהם תוויות מסולפות.

איציק 2 בנובמבר 2012

עופר, אני לא שופט אותך ומקובל עלי כל מה שכתבת, אני רק אומר שהסיבות שלך הן שלך וזה בסדר, וכל אחד יכול לבחור איך ואיפה לחיות (במגבלות מסוימות). התגובה שלך מראה רק שיש לך רגישות יתר למינוח זה. אני חושב שכש-MG כתב מינוח זה (MG, תקן אותי עם אני טועה) אפילו לא חשב על המינוח וזה המינוח הראשון שיצא לו. אתה לעומת זאת ישר נפגעת קמעה.

עופר פרוסנר 2 בנובמבר 2012

זה לא שנפגעתי באופן אישי. אני פשוט חושב שחלק מהדברים שהייתי רוצה שיהיו בישראל, זה נירמול של כל נושא ההגירה ממנה ואליה – וכמו הרבה דברים נוספים, גם זה מתחיל בשפה.

אזי 1 בנובמבר 2012

פרוסנר, מזל טוב בנאדם!

תדע לך שהפרוייקט הזה שלך, שהאצטדיון החדש בחיפה יהיה ה100 שלך, זו אחת המטרות המגניבות שיצא לי לשמוע.
גם פשוט מצד אחד, גם פסיכוטי מצד שני (:
משלב איזה תביב מאוד מוזר שיש לך יחד עם האהבה הכי אמוציונאלית ולא רציונאלית שגבר/ילד יכול לחוות.

ואם אני לא טועה, אתה הבלוגר היחיד כאן, שמאז שהאתר הוקם, כותב אך ורק על ספורט.
לא נכנס לריבים, לא מלבה יצרים, לא מלכלך על יריבות.
אתה והמכבי שלך…
בטעות עוד תעודד פה תרבות ספורט.

מזל טוב.

IG 1 בנובמבר 2012

אחלה של פוסט!
אבל לא הבנתי למה שמת תמונה של נדב יעקבי למעלה?

אזי 2 בנובמבר 2012

גדול :)

פעם קומביין תפוחי אדמה 2 בנובמבר 2012

כתב פעם כתב, על התחושה של להסתכל מהצד על פער בין אלו הספורטאים שכשגדלנו היו בלתי מושגים ובעיקר גדולים מאיתנו בגיל לעומת היום שאנו קצת יותר בגיל (ובתרגיל) והענקים של היום צעירים מאיתנו אם לא לפחות בגילנו. תוהה אני איך מרגיש עם כך בעל הבלוג?
וללא כל קשר מז"ט עד 120 איצטדיונים לפחות..

איציק 2 בנובמבר 2012

עופר מזל טוב,
גיל 30 זה עדין שלב ההכחשה וההדחקה, אתה עדין חושב שאתה מתבגר. בגיל 40+ אתה מתחיל להבין שאתה מזדקן. אז יש לך עוד קצת יותר מ-10 שנים לשלב הבא, נצל אותם :-)
ואחרי זה… גם נצל אותם :-)

פולדש 2 בנובמבר 2012

עופר, כתבת יפה. תהליך ההתבגרות של אוהד ספורט הוא אכן עניין משונה למדי. העובדה שכל הכדורגלנים שגדלתי עליהם בתור ילד הולכים ופורשים להם (או עוברים לשחק בקצוות שונים של העולם) עדיין לא נתפסת אצלי לחלוטין. בעיקר בגלל שאני לא יודע מה זה אומר עליי…

גורדיטו 2 בנובמבר 2012

מכיוון ש40 זה ה30 החדש וכן הלאה, אז אתה בסך הכל ינוקא בתחילת הדרך!
תהנה מהדרך.
feliz cumpleaños

שלו 2 בנובמבר 2012

מזל טוב,
ויש לי עצה, לך תחייה תקופה בחו"ל זה טוב מאוד, זה מאוורר, עשיתי את זה כבר פעם אחת ואעשה (בתקווה גדולה) עוד מספר פעמים.
עם הגיל למילים יש פחות משמעות (הגירה / ירידה וכו') תגלה על עצמך דברים שלא ידעת שקיימים.
תגלה כמה אתה מתגעגע ולמה, מה חשוב לך וכמה.

אני גיליתי את ישראל מחדש בארבע שנים ברומא,
גיליתי שנעים מאוד לחיות בחו"ל, וזה עושה טוב לציונות שבי.
גיליתי שישראל זה הבית שלי ושל יהודים אחרים גם אם הם בוחרים לחיות במקומות אחרים, וזה ממש בסדר.

אני אוהב את הבית שלי, גם אם הוא לא בדיוק מה שרציתי שיהיה, גם אם אני נהנה גם במקומות אחרים.

איציק 2 בנובמבר 2012

מתחבר להכול. עשיתי שנה בשוויץ ורק חזרתי משנה בצרפת. מקומות שמבחינתי אי אפשר לחיות בהם. לא מתאים לי. עם כל הביקורת, ויש הרבה, פה יותר טוב ובגדול. מצד שני, יש כאלו שטוב להם במקום אחר וגם זה בסדר גמור.

אדום עולה 2 בנובמבר 2012

מזל טוב !
המזל שלנו שיש לנו את הספורט , שמשאיר אותנו מחוברים לתחנה אחת קבועה בחיים ,
מילדות דרך צבא ועד היום , כל אחד בגילו המפליג.
לא משנה איפה תגור או במה תעבוד בעוד 10 שנים , מה שבטוח תישאר ירוק .

ו

ניר 2 בנובמבר 2012

ברוך הבא לעשור הכי מעניין של החיים.

לגבי לרדת/להגר/לעזוב, הייתי מציע לצאת בלי אידאולוגיות ולראות מה יהיה. תמיד טוב לגור בחו"ל. היו לי חברים שיצאו בטריקת דלת ופתאום התהפכו וחזרו, ומצד שני פטריוטים שנשלחו ממקום העבודה ומפה לשם מצאו עצמם עם גרין קארד וילדים אמריקאים ובית בפרברי פאלו אלטו. כמאמר המשורר, אל תפחד – צא ולמד.

Rocky1 2 בנובמבר 2012

מזדהה איתך לגמרי פרוסנר, אני גם בדיוק חגגתי 30 לפני חודש וחצי. בעיקר הגדרת לי במילים למה אני כ"כ אוהב כדורגל- כי הוא משאיר אותך ילד תמיד.

אני עכשיו גר בניו יורק, וחייב להגיד שזה פשוט מדהים, לך על זה בכל הכח. חוץ מזה שאין כאן כדורגל (חוץ מבפארק בשבת עם כל מיני חברה רנדומליים), אז בשבוע הבא אני הולך לראות את ברוקלין נגד עומרי-קליבלנד-כספי.

ניר 2 בנובמבר 2012

אם אתה במנהטן, במגרש ברחוב 108 בין קולומבוס לאמסטרדם יש משחקי פיק-אפ (כלומר חופשי להצטרף) כל שבת-ראשון. כמה בלוקים משם, בכיכר הצפון מערבית של הסנטרל פארק, יש קפה נחמד שאפשר לראות בו את המשחקים של ליגת האלופות / פרמייר ליג / לה ליגה עם קהל שמיוצגות בו לפחות שלוש יבשות בכל יום נתון.

Rocky1 2 בנובמבר 2012

אני בדר"כ כלל משחק בפרוספקט פארק בברוקלין, לגבי הקפה- סגור (ברגע שיחזירו את הרכבות אחרי הוריקן סנדי). תודה!

הופמן 2 בנובמבר 2012

מזל טוב מותק. תמשיך לכתוב.

matipool 2 בנובמבר 2012

יפה מאד ומזל טוב .
חלומות זה דבר מצוין . להגשים אותם זה נדיר וכביר ואני מאחל לך שתצליח .

אור שחולם להיות אלבס 2 בנובמבר 2012

גם לי לקח שניה להבין מה נדב יעקובי עושה שם.
מזל טוב!

ירוק 3 בנובמבר 2012

פרוסנר, המון מזל טוב!

חשבתי לאחל לך נצחון מתנה בשבת, אבל עזוב, בוא נשאר עם דברים מציאותיים: מאחל שתהיה מאושר.

(יש לך אקסל מסודר עם האצטדיונים?)

עופר פרוסנר 3 בנובמבר 2012

יותר טוב – יש לי גוגל מאפ מיוחד עם כל האיצטדיונים. אני אוהב להסתכל בה לפעמים ולהיזכר.

B. Goren 3 בנובמבר 2012

מזל טוב, עקרב.

Asaf the Kop 3 בנובמבר 2012

מזל טוב.

אפרופו מחשבות העולות בנסיעות ארוכות: אפשר ומותר להגר. מותר גם לחשוב שהפיתרון לתחושות קיימות הוא שצריך פשוט להתמסד. 2 האלטרנטיבות טובות.

וגם אני מתחיל לחשוב בחודשים האחרונים שיבוא יום ואחזור ל-Wanaka המדהימה. רק שהפעם לא לבד.

יערה צרי 3 בנובמבר 2012

מזל טוב גבר (גם כתבתי בפייסבוק)
כל מקום שבו תבחר לגור בחו"ל- זה עוד מקום בחו"ל שיש לי אצל מי להתארח – אז לך על זה! :-)

צור שפי 3 בנובמבר 2012

הגעתי באיחור לפוסט (השתמשתי בלינק של זה שאחריו). מזל טוב, אנחנו שכנים, בתאריך – לא בגיל. יום לפניך (31.10) ציינתי 55.

אני קצת חצוי בשאלת ההגירה/ירידה. לא בזכות של כל אחד לעשות כרצונו. אנחנו כנראה לא מסכימים בראיית ישראל כמדינה נורמלית. היא לא. לדעתי אחרי רק 65 שנות עצמאות היא גם לא יכולה להיות. החתירה לנורמליות היא חיובית אבל זה קצת כמו ששאלו את מאו (או איזה סיני אחר) מה דעתו על המהפכה הצרפתית ותשובתו היתה "קשה להגיד, לא עבר מספיק זמן". המאמץ להבטיח קיום בבטחון עדיין נמשך ולכן מי שמעדיף לגור במקום אחר אומר למעשה שהוא מפסיק להשתתף במאמץ הזה. אני לא מגנה אותו/אותה אבל בו בזמן צריך להכיר בכך שהמעבר ממגורים בישראל למדינה אחרת איננו טריוויאלי כמו במדינות נורמליות.

פרלה 3 בנובמבר 2012

מזל טוב.
גם אם כל מה שהיית עושה בשלושה עשורים זה הבלוג הזה, עשית די.
לא צריך לרדת וגם לא לעזוב את הארץ שאתה חי בה. פשוט תחזור לחיפה.

Comments closed