ברלין. עומס של מחשבות

הבלוג נותן לברלין להיכנס אליו, והוא לא בטוח איך זה ייגמר

קרדיט: יעל גורן

כשהגעתי ל"סבבה" הייתי מפוצץ (היה כבר חמש בערב), ככה שלא יצא לי לאכול את החומוס של אברהמי. אבל מה שלא קיבלתי בצלחת, קיבלתי בחכמת חיים. ובכלל שיחות של עיתונאים הן תמיד דומות ותמיד שונות – ואתה תמיד נשאר עיתונאי, גם כשאתה אומר לעצמך שלא. אתה נשאר עיתונאי, כי לא משנה מה קורה, אתה מחפש את הסיפור, את מה שמאחורי מה שאתה רואה.

עוד משהו על עיתונאים – זה בין המקצועות היחידים שלא משנה מתי נכנסת אליו, זה אף פעם לא זמן טוב. תמיד יהיה מישהו שיגיד לך שפעם היה יותר טוב. והכי גרוע – שתמיד זה יהיה נכון. אני משוכנע שתשעים אחוז מהשיחות בין עיתונאים התחילו במילה "פעם".

אבל זה לא פוסט על עיתונות, זה פוסט עלי. אז אני יושב ומקשיב לאברהמי, אני שותה תה עם נענע, ושואל אותו את אותה שאלה ששאלתי את עצמי מיליון פעם: "איך עושים את זה? איך קמים ועוזבים?". ויעל לידי, ולפעמים היא כועסת עלי, כועסת שאני מתייחס לאופציה שלה לעשות דוקטורט כמו איזה כרטיס יציאה זמני. היא אומרת לי ש"תעשה אתה דוקטורט", ואני אומר לה שאין מצב, אז היא אומרת לי שלא להגיד לה מה לעשות.

וסיבוב בברלין מחרפן אותך. הדברים הקטנים, התחבורה הציבורית שפועלת גם בלילה, צנצנת חרדל בסופר שעולה פחות משקל וחצי, זה שאפילו האוכל הקפוא הוא בסדר, וסתם התחושה הזו של שקט ורוגע.

ואתה גם קולט על עצמך דברים בעיר הזו. הנה, פעם אחת אדם בעל חזות קצת מאיימת (תבחרו לבד מה מאיים עליכם) מצבע עור שהיה כהה יותר משלי, דיבר בפלאפון וצעק לי משהו כשיצאתי מהרכבת התחתית. האינסטינקט אמר להמשיך ללכת, אבל הסתובבתי. הוא הצביע על הרצפה וסימן לי שהכפפה שלי נפלה. מסתבר שאת הפחד מכניסים לך בלי שתרגיש.

ואחר כך אתה מנסה לדמיין את עצמך מתמודד עם הקור. אני כל הזמן עם גטקעס כאן, ובשוק הפשפשים כשהיו שבע מעלות כבר היה לי נעים. אבל אז הערב יורד, וכל השכבות האלה כדי לצאת החוצה, ואתה נזכר שגם בתל אביב אתה עושה הרבה ערבים בבית. אבל הקור הזה. וברלין, כמו שאברהמי אמר לי וכמו שקצת התחלתי להרגיש, לא מרחמת. אם אתה לא רוצה להפסיק, אתה לא צריך אף פעם.

הנקודה היא, שיש חיים אחרים. לאו דווקא טובים יותר או פחות, פשוט אחרים. ומה שברלין נותנת לך, זה את התחושה שגם אתה יכול לקבל אותם לעצמך. ובמקום למה כן, אתה מתחיל לשאול למה לא.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

בין חיפה לליברפול (חמש מחשבות על כדורגל)
הגיבור הכחול האחרון / יוחאי שטנצלר

22 Comments

תומר חרוב 31 בדצמבר 2012

נראה לי שאפילו דודו פישר כהה יותר ממך…

אני חייב להודות שלא כל כך הבנתי את השורה האחרונה שלך. זאת אומרת, הבנתי אבל לא כל כך הבנתי למה.
זה נושא מעניין, ומעניין לקרוא אותך וגם לשמוע אותך מדבר עליו. היו לי ויש לי השגות בעניין, את רובן שמעת. אני חושב שהמפתח לחיים אחרים לא נמצא בעיר כזו או אחרת, אבל אני מבין את הצורך בחוויה הזו כי גם אצלי הוא קיים. יכול להיות שיש אנשים שלא נועדו להישאר במקום אחד ודווקא בישראל(איפה שכולם באו ממקום אחר) זה נתפס כחריג מדי.
שתי שאלות בקטנה:
איך הגעת שבע למסעדה של אברהמי? עם כזה תכנון לקוי אתה רוצה להיות גרמני?
איך היה בואלי? אחד האצטדיונים הנפלאים ביותר שהייתי בהם…

פרלה 31 בדצמבר 2012

אל תהיה בטוח שבאיזשהו ערב תוכל להיות שם בבית…

Amir A 31 בדצמבר 2012

תהיה בטוח שבאיזשהו ערב תוכל להיות שם בבית…

בני תבורי 31 בדצמבר 2012

נהדר עופר, פגישה עם אברהמי נמצאת במקום גבוה ברשימה שלי, עוד לפני החומוס שלו. אבל ברשימת השאלות שלי, חיים שם לא יככבו. לא בגלל DNA ציוני אלא בגלל הרגלים. לא חייתי אף פעם מספיק זמן במקום אחר כדי שאוכל לעסוק בהשוואות – למעט שנה בצפון אמריקה, שגם היא הייתה טיול – אבל צברתי מספיק שעות חום ולחות וקריזות מזדמנות וחוויות אחרות, כדי להבין שאולי יותר משאני בנוי למקום הזה, המקום הזה תפור עלי.
זה לא אומר כמובן שאני לא מתחיל לתכנן את הקפיצה השנתית הבאה לחו"ל כבר במטוס חזרה מהקפיצה הקודמת…

אזי 31 בדצמבר 2012

הפסקה האחרונה פשוט נהדרת.

קורא חדש 31 בדצמבר 2012

אין אין אין על ברלין . אבל למה כל הישראלים שמתחברים שם רק עם ישראלים ואוכלים שם חומוס מדברים וכותבים ומתנהגים כאילו הם באמת בחו"ל ? הם לא . אם הם היו , הם לא היו חושבים ללבוש גטקעס אפילו בצחוק . ישראלים בחו"ל בסך הכל בונים לעצמם ישראל קטנה במקום אחר . מנסיון , רק כאשר מקום העבודה שלך הוא לא ישראלי , ובת הזוג שלך היא לא ישראלית , והחברים שלך הם לא ישראלים , ואתה לא גר בשכונה הישראלית , ועוברים שבועות וחודשים שלמים בלי שאמרת מילה אחת בעברית , אז אתה יודע מה זה ברלין ומה זה לונדון ומה זה ניו יורק . ואז אתה גם יכול לדבר עליהן , לכתוב עליהן , וגם להגיד שחיית בחו"ל .

בני תבורי 31 בדצמבר 2012

קורא חדש,
החומוס אצל אברהמי, כמו המרק בפרסומת לשקדי מרק, הוא רק תירוץ.

איציק 31 בדצמבר 2012

יפה עופר, אתה מבלה ו-MG צריך לעבוד כל-כך קשה בגלל זה :-)
חייתי פעמים שנה בחו"ל, שנה בשוויץ ושנה בצרפת. תחושת הזרות, החוסר שייכות הבהירה שאני חיי במקום המאוד נכון בשבילי. זה לא אומר שאם היתי שנה במקום אחר לא יתכן והיתי מקבל תחושה אחרת, אך מסופקני.
לא ביקרתי בברלין, ופוסטים כאלו עושים חשק… לבוא לבקר בברלין. הקור הוא משהו בילד-אין בברלין. באויניון היו לי רק שבועים של קור כזה, מינוס 5-7 מעלות צלסיוס, אך כיוון שזו עיר הרוחות, עיר המיסטראלים, המינוס בא עם 110 קמ"ש של רוחות. אתה יוצא מהבית והרוח חודרת דרך הנעליים, המעיל, המכנסים והגאטקס. כשאני נזכר בזה, ביחד עם הפוסט שלך, אני עוד יותר רוצה לברלין.

קקי 31 בדצמבר 2012

ברלין קרה? פחחחח הצחקת אותי

קריוס 31 בדצמבר 2012

התובנה הזו, שיש במקומות אחרים חיים אחרים, וואו! כל כך עמוק.
שמח שהצטרפת לנבחרת בנינו המצויינים שמהרהרים בכאב אל חיים בניכר. אתה בדרך הנכונה. לא יודע לאן, אבל אתה באיזה שהיא דרך נכונה.

עופר פרוסנר 31 בדצמבר 2012

זו באמת תגובה מצוינת. ותודה.

פיני 31 בדצמבר 2012

עופר, אבל הניכור, הניכור….
זה בסך הכל הדשא של השכן (הגרמני).
אם אין סיבה או משהו שמחזיק אותך בארץ אז אתה מוזמן להגר- אתה והגברת.ותוכל להשלים שם לא רק דוקטורט אלא גם פרופסורה.

עוד אופיר אחד 31 בדצמבר 2012

עופר, יופי של פוסט, אבל איך קרה שנסעת לברלין דווקא כשאין שם כדורגל?

עופר פרוסנר 31 בדצמבר 2012

זו הייתה יד הגורל, סוג של. אבל אל תדאג, הייתי במשחק כדורגל בטיול הזה, ואני מבטיח לכתוב עליו לכשאחזור. זה היה אגב איצטדיון 83

ניר 31 בדצמבר 2012

אל תחשוב הרבה, פשוט סע. בלי אידאולוגיה ובלי יותר מדי תוכניות. אל תחכה להזמנה או הזדמנות. תמצא סבלט ב craigslist או מה שמשתמשים בברלין ופשוט תחיה שם. עד שתפוג ויזת התייר תדע אם אתה רוצה להשאר עוד, וגם תדע איך לארגן את זה. עשיתי את זה פעם בארץ אחרת ונשארתי שש שנים. אני שמח שגרתי שם, ושמח שחזרתי. אני רואה לפעמים סביבי ופה באתר את המרמור של אנשים שמרגישים שנקלעו למקום שהם חיים בו. תדע שאתה בחרת. החיים הם בית ספר – אל תפחד, צא ולמד.

http://www.youtube.com/watch?v=Ukl-oWdtpFo

שלו 31 בדצמבר 2012

עופר,
ראוי לאדם לחיות במקום מתוך בחירה ולא בגלל שנולד שם.
אני שמח שנפל בחיקי לגור 4 שנים ברומא, החוויה נהדרת ומעצבת.
זה לא רק להיות בתרבות אחרת, זה גם לבדוק עם עצמך שאלות אמתיות.
שום דבר הוא לא סופי אף פעם, היום אני יודע שיש לי שני מקומות בהם אני מרגיש בבית בישראל ובאיטליה.
הלוואי ויצא לי לדגום עוד מקומות בעולם לתקופות משמעותיות.
לגבי ההתנסות האישית שלי, אני יכול לציין שזה התחיל ברצון עז להשתלב, לדבר נכון, ללא מבטא, להיות כמו המקומיים.
השנה הראשונה הייתה קשה ומתסכלת, אחר-כך באו שלוש שנים של אושר גדול.
להרגיש אירופאי, לחיות כמו אירופאי ובסוף להתנהג כמו אירופאי.
אני זוכר איך בהתחלה הכל נראה לי מדהים, הנשים, הבגדים, ההזדמנויות והנימוס.
לאט לאט מגלים גם מגרעות, בסוף מגלים את חיי היום יום.
ופתאום מבלי לשים לב עברו ארבע שנים.
חזרתי,
גם פה לא רע, אבל לא חזרתי להיות כמו קודם.
לא חבל, עדיף.

תזכור דבר אחד, חיים פעם אחת, חבל לבזבז אותם על שטויות.

ערן לוי 31 בדצמבר 2012

עופר, לא יפה, היית בברלין ולא צייצת? מה אני, עז?

"ובמקום למה כן, אתה מתחיל לשאול למה לא". בסוף גם מפסיקים לשאול וממשיכים לחיות.

עופר פרוסנר 31 בדצמבר 2012

ערן, אתה כמובן צודק. ואפילו יותר מכך, אחרי המחמאות שקיבלת מחברינו המשותף.
קודם כל – אני מקווה שיצא לנו להיפגש לפני שאני זז מכאן (ביום חמישי).
ושנית – אני בטוח אחזור, בזמן קיצי יותר. הסיבה אגב, שאני רוצה יותר שעות אור. השקיעה הזו ב4 אחה"צ היא ממש מבאסת.

D! בארץ הקודש 31 בדצמבר 2012

זו לא ברלין (כל גרמניה זולה בצורה מגוחכת – אבל זו גם אל גרמניה), זה פשוט כשמגלים אחרי כמה חודשים או שנים שיש חיים בלי פחד, שאפשר לחיות חייים ברמה טובה בלי למשכן את החיים עצמם, שאנשים, ולא לגמרי חשובה הסיבה, מפנים לך את הדרך כשצריך ולא דוחפים אותך כדי להיות שנייה לפניך. ואז יום אחד בלי ששמת לב אתה קולט שאתה מתנהג כמוהם ויותר מזה מגלה שאתה מבסוט מזה. תענוג.
והכי חשוב, אם בא לך לנסוע תסע, ואם יבוא לך לחזור תחזור. לא יודע למי להודות אבל אנחנו בזמן שבו יש לנו את האפשרות. הבחירה היא שלנו.

אסף THE KOP 1 בינואר 2013

פרוסנר, אתה עיתונאי ?!
משום מה חשבתי עד היום שאתה איש היי-טק.

וברלין מקסימה, הייתי שם פעם אחת והיה נהדר. יחד עם זאת, העבר הנאצי מציץ לך מכל פינה, וזה לא משהו שעובר גם אחרי 70 שנה.

matipool 1 בינואר 2013

פרוסנר – קראתי כבר פעמיים את הפוסט ואני לא מצליח לנסח את מה שאני רוצה בדיוק להגיד .
מה שאני כן יודע , זה שאני מצטער שבשלב יותר מוקדם של החיים שלנו ( אשתי ואני ) לא עשינו את הנסיון הזה .
היום זה בלתי אפשרי מבחינתנו עם 2 ילדים גדולים ( הגדול לפני צבא ) וקטנצ'יק בן שנתיים וחצי .
זה נראה לי גם לא קל בכלל לעשות את המעבר גם כשאין לך ילדים ( בירוקרטיות למינהן ) כשזה לא במסגרת שליחות מהעבודה .
ביקרתי בברלין פעם אחת לפני 4 שנים בספטמבר לאחר שהיו לי כלפיה וכלפי גרמניה בכלל דעות קדומות ומעולם לא שאפתי להגיע דווקא לשם . זכיתי למזג אוויר נהדר , עיר נפלאה , נוחה , קוסמופוליטית ומפתיעה . כיף גדול .
בקלות הייתי יכול לדמיין את עצמי חי תקופה מסוימת בפרנצלאוואר ברג , מטייל בסמטאות וברחובות הקסומים שם , קופץ לאלכסנדרפלאץ ולרובע ניקולאי וחי את החיים הטובים שם .

Comments closed