סוף עונת המלפפונים (יעל גורן)

החיים עם אוהד דומים במידה רבה לחיים בצפון אירופה, אלה שאנחנו משכשכים בהם כבר קצת יותר משנה. המניפסט המונומנטלי הבלתי-כתוב שלי, "לשכב עם האוהד", בוודאי עוד ירחיב רבות במטאפורה הזאת, אבל אני רוצה להתייחס בינתיים להיבט אחד מתוכה: עונות השנה. בישראל אין עונות לשנה.

מלמדים אותנו בבית הספר על אביב וסתיו, אבל כמו סנטה קלאוס לילדים האמריקאיים, כשמתים מחום 10 חודשים בשנה אפשר להמשיך להאמין בשקר הבוטה הזה רק עד גיל מסוים מאוד. לכן אחד הדברים המהממים ביותר במעבר למדינה עם אקלים ממוזג יותר הוא העובדה שפתאום יש עונות של ממש, ארבע עונות, וביניהן עוד דקויות ומעברים, ולכל עונה מזג אוויר משלה ובגדים משלה (כן, החל ממאי האחרון הנני בעלים גאה של מעיל קיץ. נשבעת). את שבתות הקיץ החמימות שעוד יהיו כאן השנה אפשר לספור על אצבעות יד אחת, ויש משהו מעציב ומנחם בבחינה של כל ענן בשמיים, בתהייה מתי בדיוק הוא יהפוך מתפאורה קיצית לענן סתווי אמיתי שיחביא את השמש עד אפריל הבא.

תהליך דומה עובר על משפחתנו הקטנה במחזוריות מדויקת מזה ארבע שנים, אבל בניגוד לזוועה הידועה כ"קיץ ישראלי", עונת המלפפונים היא החלק הטוב ביותר שבו. היא טובה בעיקר כי יש לי בה בן זוג רגוע. זו אשליה כמובן, כי מתחת לפני השטח אפשר עדיין להרגיש את האוהד האמיתי, פרוסנר של המחזור העשירי לעונה. הוא מנמנם שם כמו איזה ענן גשם זועף שרק מחכה להגיח ולהתפרקד על הספה – או לנסוע חצי מדינה – ולמצוא לו משחק נוראי ומזעזע שאפשר להתעצבן עליו מאוד מאוד.

אני אוהבת את פרוסנר של עונת המלפפונים. זה לא שהוא מפסיק להתעסק בכדורגל, כמו שהווליום הרגשי יורד באופן דרסטי. יש כל מיני עניינים כמו חילופים והשאלות וספקולציות, יש משחקי ידידות ומחנות אימונים ויש דאגות והרבה מהן, אבל הכל עדיין בגדר בידור קל, נוצות לבנבנות בשמי הקיץ הברלינאיים. אבל כמו הנחליאלי הראשון, שריקת הפתיחה של הליגה האנגלית מסמלת את תחילת הסוף של הרוגע הזה.

צלילי כדורגל אנגלי בשבת בצהריים הם פסקול הילדות שמעולם לא היתה לי, כי גדלתי במשפחה שבה כדורגל זה בעיקר 22 מטומטמים שרודפים אחרי כדור. בבית המשותף שבנינו לנו יש  מטומטם נוסף, וצלילי העצבים והייאוש שלו שיישמעו למרחוק החל מהיום בשעה 14:30 (15:30 של הארץ) בדיוק מבשרים שוב על בוא הסתיו. בחוץ עדיין קיץ, אבל ארסנל משחקת היום אז נראה לי שכדאי שאקח מעיל.