למה ספורט נשים לא מעניין אותי?

לרגל יום האישה הבינלאומי שבדיוק עבר, הבלוג יצא לבדוק איך הוא ממש מחכה לראות ליגה שביעית בגרמניה, אבל כדורגל נשים פשוט לא מזיז לו

אתמול, ה-8/3, צויין יום האישה הבינלאומי. אני מניח שרובכם יודעים את זה, אבל בגלל שאנחנו בדה באזר ובגלל שאני אוהב לחפור, החלטתי לבדוק למה אני לא מתעניין בכלל בספורט קבוצתי של נשים, ומדבר אתכם בנאדם שהלך ביום ראשון לראות את מכבי ברלין נגד קונקורדיה וויטנאו בליגה השביעית בגרמניה – אני אראה כנראה כל ספורט באיצטדיון, אבל ספורט נשים לא מצליח לעניין אותי ולו קצת.

וכאן אפשר לשאול המון שאלות – זה עניין של רמה? זה בטח לא העניין כאן, כי כדורגל, 99% מהזמן, הוא משחק נורא. זה עניין של אווירה במגרש? אני לא ניסיתי בכלל משחקים של נשים בכמות של משחקים של גברים, אז אני לא באמת יודע. אולי זה איך שהפכתי לחובב הספורט שאני – שגדל על ספורט גברי? יכול להיות, אבל אח שלי הגדול לא הפסיד משחק במונדיאל הנשים – וזה דומה להרבה מאוד לא חובבי כדורגל (גברים או נשים) שיושבים פעם בארבע שנים וצופים במשחקי המונדיאל. ושנינו גדלנו די דומה והעדפות שלנו בספורט הן לא מאד שונות. ואפשר גם להזכיר הקשר הזה את יורו הנערות שהיה בארץ לא מזמן והרבה אנשים יחסית הלכו לראות אותו.

אולי זה יחס מזלזל לספורט הנשים בתקשורת? אולי. אבל אני כבר לא צורך את התקשורת הסטנדרטית, ואני נמצא במקום שבו יש יותר חשיפה לספורט נשים ועדיין, זה לא מצליח לעניין אותי. אני לא רואה את עצמי פותח טלוויזיה כדי לראות כדורסל נשים מה-WNBA. וזה לא קשור לתקשורת אני חושב (למרות שהיא לא עוזרת).

רגע, התקשורת. אני לא פמיניסט גדול במובן האקטיבי של המילה, אבל החיים עם אישה חכמה כמו אשתי נותנים לי דרך חדשה לחשוב על דברים, או יותר חשוב, סבלנות לחשוב ולהסתכל עליהם, וככה אני יותר קשוב אולי לסובב אותי. למשל, נעקבת טוויטר חביבה עלי, שהתעצבנה מאוד על התקשורת הישראלית (ואני מניח שגם האמריקאית, אבל היא בעברית) והחליטה שלא צריך לקרוא למונדיאל הנשים "מונדיאל הנשים", אלא פשוט המונדיאל – כי למונדיאל הגברים לא קוראים מונדיאל הגברים אלא פשוט המונדיאל. אני מאמין גדול מאוד בשפה ככלי משנה תודעה וככלי מעצב תודעה, אבל גם המאבק הזה, מוצדק ככל שיהיה, לא גרם לי לחשוב לרצות לראות ספורט נשים יותר.

אז האם יש לזה בכלל תשובה? לא בטוח. אבל האמת היא שזו לא השאלה שאני צריך לשאול את עצמי. אחת הביקורות (ואני אעשה כאן שוב פלאג לאישה שאיתי, שכתבה סטטוס מאוד מאוד יפה בפייסבוק על הנושא) על יום האישה הבינלאומי הוא שעצם זה שצריך יום אישה בינלאומי, על כל טקסיו המטומטמים (הפרחים או מבצעי הספא), בעיקר עוזרים לגברים להרגיש טוב עם עצמם למרות שביום יום המצב בכלל לא משתנה.

אז מה כן השאלה שאני צריך לשאול את עצמי בהקשר של ספורט הנשים? הממ, אולי מה שצריך לברר זה אם (1) אני קהל היעד של ספורט הנשים? ו-(2) אם לא אני – מי כן קהל היעד של ספורט הנשים?

אולי זו לא שאלה כל כך פוליטיקלי קורקט לשאול, כי התשובה 'חייבת' להיות ש"אין הבדל בין ספורט נשים לספורט גברים", אבל עובדה שיש אצלי בראש. וזה לא משנה מה הסיבה, משנה רק התוצאה – והתוצאה היא שאת הכסף והזמן שלי אני מעדיף לבזבז על כדורגל ליגה שביעית בגרמניה שמשחקים אותו גברים ולא על ליגה עליונה של נשים.

איך משנים את זה? האמת? זה לא מעניין אותי. אין לי כבר כל כך הרבה זמן לבזבז על צפייה בספורט, ואני בטח לא אתחיל עכשיו עם עוד ליגה. אבל אפשר להשוות את המצב של ליגת הנשים בכדורגל בישראל (או בכדורסל, שם השחקניות שובתות עכשיו), לעומת המקבילות הגבריות – לאותו מצב שיש להפועל רעננה מול ברצלונה וריאל מדריד: הראשונה צריכה למשוך קהל ששבוי על ידי השניות – איך היא אמורה לעשות את זה?

מדובר בשאלה שדומה לשאלה שאני מנסה לשאול כאן.  וכאן מגיע אולי הפתרון, שהוא לא פתרון בכלל, אלא התחלה של פתרון: מה שקברניטי ספורט הנשים צריכים לעשות הוא די פשוט – לשאול את האוהדים. נגיד – האם הייתם באים למשחקים שיתקיימו באיצטדיונים הגדולים? כמה כסף אתם מוכנים לשלם על כרטיס? מה השעה והימים שבהם אתם מעדיפים שישחקו כדורגל נשים? מה חסר לכם? למה אתם לא הולכים כרגע?

יש קץ'? כן, מדובר בשאלות שכל מנהל של קבוצת ספורט צריך לשאול את האוהדים שלו. אין הבדל בין ספורט הנשים לגברים במובן הזה. וכן, יכול להיות יותר כיסוי תקשורתי לליגת הנשים (אני בטוח) ויכול להיות שהן צריכות לקבל נתח גדול יותר מהטוטו, ועוד הרבה מאוד דברים. אבל כסף וזמן מסך לא יגרמו לאוהד להתחבר לקבוצה – בשביל צריך שני דברים – מסורת ועבודת שטח. מסורת זה דבר שאפשר לבנות, ובונים אותו דרך עבודת שטח. דוגמא: ילד בן חמש לא יילקח לראות כדורגל נשים ביום שלישי ב19:30 בערב (כמו אלה שהתקיימו ביום האישה הבינלאומי). אם הייתה מתבצעת עבודת שטח (שזה שם אחר לקומון סנס) היו עושים את המשחקים קבוע ב-13:30 בצהריים בשבת נגיד – כשאין ליגות נמוכות ואין ליגת על. אני לא אומר שזה פיתרון שבטוח יעבוד – אבל זה רעיון ששווה לבדוק.

בכל מקרה, אני כבר אבוד לכן. אבל שיהיה בהצלחה עם הדור הצעיר.

כבר לא רחוק היום
לקראת תחרות המועמדים

51 Comments

יואב דובינסקי 9 במרץ 2016

נראה לי דווקא חוויה להיות במשחק של נבחרת הנשים של גרמניה מול נבחרת איכותית, או במשחק מכריע בליגת האלופות.
בכלל, נבחרות לאומיות בכירות זה מגניב. נבחרת נורבגיה בכדוריד נשים, נבחרת ארגנטינה בהוקי שדה והכי מותח – נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית. אמנם לא חיים את זה ברמת היום-יום, אבל אני מאוד נהנה לצפות בתחרויות ברמה גבוהה.

רפאל 9 במרץ 2016

זה מאוד מורכב כפי שהיחס ליום האישה הבינלאומי הוא כזה.

אם כבר מדברים על הליגה הראשונה- יש הרבה דברים שאפשר לעשות או לפחות לנסות, חלקם מן הסתם כבר בשלבי התהוות או משהו.
אם הליגה רוצה להביא אנשים, היא צריכה לבדל את עצמה מהחוויה של הכדורגל והכדורסל גברים הישראלי.

– האווירה במגרש בזמן המשחקים.
– מיתוג מודרני ואטרקטיבי של הליגה שישדר מקצועיות, ספורטיביות והנאה.
– כל מיני תקנות ייחודיות שיהיו רק לליגה.
הרעיון המנחה הוא למשוך קהלים של משפחות באווירה של אמריקה במקום המשך של הפוליטיקה הקטנה והמעצבנת של המרכזים והאגודות
המוכרת לנו מהענפים האחרים, רק שאצלם זה עוד יותר מורגש וגרוע.

יש הרבה מה לעשות אם נותנים לאנשים מרחב לקבל החלטות ולבצע אותן.
כמו שאמרת, יש עניין שמעדיפים להיות מסכנים ו'להאשים' את התרבות הקיימת מאשר לבוא לקראת האנשים ובאמת לייצר משהו חדש ואטרקטיבי.
כי נוח לכמה עסקנים, והשחקניות בלאו הכי משחקות כי זה מה שהן עושות ויש משכורת.
אז אומרים לך תעשה טובה ותבוא…זה בחינם.

עזוב, בשביל לצאת פראייר יש לנו דברים קצת יותר מעניינים וחשובים.
תנו לנו משהו שלא קשור למכבי, הפועל, בית"ר ושאר השמות הפוליטיים האלה.
אווירה ייחודית, הרגשה שאתה חלק ממשהו אחר- ויש סיכוי להזיז אצלנו משהו, גם אם היחס בהתחלה עדיין יהיה אדיש או מזלזל.

אבל מחפשים בעיקר רחמים ותשומת לב על חשבון ה ticket של השוויון.
לא יהיה שוויון. חייבים למתג את עצמם כמשהו שונה וחיוני בנוף הספורטיבי.

אבל שוב, who gives a damn\?
אז אתה יוצא פראייר רק מלהעלות את הרעיון : )

איציק 9 במרץ 2016

שלב ראשון בפתרון היתי אומר, זה לשלב גברים בספורט הנשי. דבר שני זה מה שמסביב, למשל, במקום למכור שקיות עם גרעינים, למכור שליפציקים. שלישית, סביב המגרש לשים דוכנים של בגדים, איפור ועוד. שירגישו שיוצאם לשופינג ועל-הדרך גם אירוע ספורט. לספורט הנשי, קודם כל צריך לדאוג שהנשים ירצו לבוא. אם הן לא רוצות, למה שהגברים ירצו. אם נשים לא רוצות לראות ספורט נשי, למה שהגברים ירצו (חוץ מ-MMA כמובן, בנות מרביצות אחת לשניה זו תמיד חוויה גברית נפלאה). בקיצור, רוצים ספורט נשי מצליח, תחשבו על איזה אירועים הנשים מוכנות לשלם כרטיס, הגברים יצטרפו לפעמים וכך יבנה בסיס. לבנות על ספורט נשי שהגברים יבואו לראות נדון לכישלון מראש.

Blue 9 במרץ 2016

התשובה לשאלות היא מאוד פשוטה – הרמה הויזואלית המוצגת. בואו נחשוב על ענפי ספורט של נשים שהם פופולריים לא וזוכים לסיקור לא פחות מהגברים – טניס , שחייה, התעמלות, גודו וכו. למה? כי הרמה הויזואלית המוצגת שם היא נהדרת. לעומת זאת בכדורגל נשים ישנם ביצועים מביכים גם ברמות הגבוהות ביותר (ראה ערך השער מחצי מגרש של קרלי לויד שמשום מה כולם נוטים להתלהב ממנו למרות שזו טעות מביכה של השוערת)

ר.בקצה 9 במרץ 2016

השאלה היא, מדוע הבעיה הוויזואלית, כפי שהגדרת אותה, היא דווקא בענפים ספציפיים ככדורגל?
האם משום שמדובר בספורט קבוצתי?
משום שכדורעף נשים, למשל, הוא ספורט מעניין לצפיה.

גיסנו 9 במרץ 2016

ההבדלים הפיזיולוגיים הם עובדה מדעית, אז הייתי מהמר שענפי הספורט העדיפים ויזואלית כנראה מבליטים תכונות אחרות שבהן ההפרש בין גברים לנשים קטן עד לא קיים.
ואולי זה רק כי אני לא מבין מספיק בכדורעף או ג'ודו כדי להבין אם הכל קורה בסלואו מושן, לעומת כדורגל או כדורסל שהרפרנס וההשוואה ברורים.

Blue 9 במרץ 2016

אין שום קשר לספורט קבוצתי או לא. הכוונה לרמה ויזואלית היא למשל, שההבדל בנראות האתלטית בין הכדורסלנים לכדורסלניות והקצב נראה משמעותית שונה לרעה. כנל בכדורגל. יש ענפים שויזואלית נראים מצויין בנשים למרות הבדלי הרמה.

עזי 10 במרץ 2016

כי לא היו גולים כאלו אלף פעם אצל דברים כולל אצל שוערים שנחשבו מהטובים בעולם

סער 9 במרץ 2016

זה מזכיר לי מערכון מתוכנית קומית של הקומיקאי הבריטי בני היל. במערכון ראו 2 חברים שיושבים ביציע של משחק כדורגל נשים. אחד כל הזמן מתלונן "למה לקחת אותי למשחק הגרוע הזה" השני אומר לו כל הזמן "תמתין , בסוף תבין" כשנגמר המשחק רואים את שניהם מעודדים ושמחים, כשהשחקניות מחליפות חולצות וכולן ללא חזיות.
ועכשיו ברצינות. הנשים הן 50 אחוז מהאוכלוסייה. השינוי בחשיפה לספורט הקבוצתי הנשי צריך לבוא ממובילות הדעה הנשית. כשהן יחשבו שזה חשוב ויפעלו בעיניין אז גם יראו יותר נשים ביציעים והחשיפה תגדל.

אורי 9 במרץ 2016

לגבי יום האישה הבנלאומי – לעוד מישהו זה מרגיש שזה הפעם הראשונה שיש דבר כזה? מישהו זוכר מה הוא/היא עשו ביום האישה 2015?
או שאני צריך להפחית בכמויות?

מאנו 9 במרץ 2016

צודק. לדעתי המציאו את היום הזה השנה, רנדומלית. מישהו פתאום קם שבוע שעבר בבוקר והחליט לעשות יום אישה בינל ב-8.3. לא זכור לי פסטיבל כזה כבר הרבה זמן.

shohat 9 במרץ 2016

ההתבוננות על שאלות הקשורות לשוויון מגדרי בספורט מזווית ראייה של אוהד ("מעניין אותי"/"לא מעניין אותי") מטשטשת את השאלה החברתית-ערכית. וכשמבינים את זה, השלב הבא הוא להבין שגם שאלת "העניין" אינה יכולה להיות מנותקת מזה, כלומר מן העובדה שהמציאות והפרספציה של "מה מעניין" היא תלויה, והיא דינמית.

כאוהד/אדם פרטי אתה רשאי להתעניין או לא להתעניין ולא מוטלת עליך שום חובה לצפות בכל ענף ספורט שהוא (אותי, למשל, הכדורגל הישראלי מעניין כשלג דאשתקד). אבל ההתבוננות הרלוונטית והחשובה יותר היא על האופן שבו הספורט משמש ככלי ליצירת הגמוניה ולהנצחתה – ביצירת הזדמנויות (ראשית בעצם הזכות להשתתף בספורט, שעד לפני עשרות שנים נחשבה בעצמה לטאבו, לאחר מכן בהזדמנויות כלכליות ואחרות), בהקצאת משאבים, ביצירת מודלים להזדהות, הערצה וחיקוי, בהשרשת סטיגמות על יכולות ותכונות אופי, בשאר היתרונות המשמעותיים שספורט עממי, מוסדי (בתי ספר, אוניברסיטאות) או מקצועני מאפשרים, בהשפעה המשמעותית של הספורט על המציאות החברתית, על מוטיבציה, ביטחון עצמי ותמריצים.

אם מקבלים את זה, אז השלב הבא הוא להבין שגם שאלת ה"עניין" קשורה לכל אלו באופן הדוק. העניין של גבר בן 40 הרי לא נוצר בחלל ריק. הוא החל מן החשיפה בגיל צעיר (מאד), מדמויות שהעריץ, מהרגלי צפייה ואהדה, מהדוגמה של ההורים, החברים והסביבה (טקס הצפייה או ההליכה לאיצטדיון), מאופן ההתייחסות החברתי והתקשורתי שנחשף אליו. ישנם עשרות מחקרים הבוחנים את אופן הנצחת הסטיגמות של נחיתות נשית בתקשורת הספורט, למשל. אם אוהד ספורט אפייני אוהד את ה-49ers של היום בגלל שהתלהב ממונטנה ורייס, או את בית"ר ירושלים בגלל מלמיליאן ואוחנה – אז די ברור שה"עניין" קשור לחוויות רגשיות, להרגלים והופך לעתים קרובות לקיבעון.

מה שאני בא לומר זה שגם אם נניח שאתה, יחד עם רוב הדור שלך/שלי "אבוד", כמו שאתה כותב, אז אולי זה דווקא מחייב אותנו לשאול מה ראוי לעשות אחרת כדי שהדור של הילדים שלנו יחיה במציאות אחרת, שבו אין תפיסה אקסימוטית של פערי חשיבות ועניין בין ספורט גברי לספורט נשי. הפערים הללו אינם "אינהרנטיים".

ניקח את הדוגמה של ריצה למרחקים, מאחר שהיא נחשבה לטבאו מוחלט עד לפני 50 וגם פחות, לתחום שבו אין בכלל מקום לנשים, ואילו היום זהו אולי ענף הספורט השוויוני ביותר מבחינת שיעור ההשתתפות, ההזדמנויות, הפרסים, וגם העניין הציבורי והתקשורתי.
כך דיווח העיתונאי ג'ון טוניס על ריצת גמר ה-800 מטרים במשחקים האולימפיים של 1928:
"מתחתינו על מסלול ה'סינדר' [החומר ממנו הורכבו מסלולי אתלטיקה] היו 11 נשים 'אומללות'/'עלובות', חמש מהן פרשו מהריצה לפני סיומה וחמש אחרות התמוטטו אחרי קו הסיום". או במלים אחרות – מה זה מעניין אותי הנשים החלשות האלה…
לאמיתו של דבר 9 נשים התחרו בריצה הזו, 3 מהן רצו מהר מהשיא העולמי, אף אחת מהן לא התמוטטה (כשגבר נראה מותש לאחר ריצת 800מ' הוא הרי יזכה לתיאור משתאה על איך ש"נלחם" ו"נתן את הכל"). אבל למה שטוניס וחבריו כתבו היא אפקט מאד משמעותי. עד לשנת 1960 לא קוימו תחרויות נשים למרחקים של מעל 200 מטר, ועד ל-1984 לא התחרו במשחקים האולימפיים למרחק של מעל 3,000מ'.
הדור של טוניס, וגם הדור שאחריו, היו "אבודים" אבל אנחנו כבר גלדנו למציאות אחרת, שבה פולה רדקליף, טירונש דיבבה וקארה גאוצ'ר מעוררות עניין ואהדה לא פחות ממקביליהן בתחרויות הגברים.

גיל 9 במרץ 2016

נחשון, הכל נכון אבל אנחנו כבר 30-40 שנה אחרי שספורט נשים הפך למקצועני ברוב המקצועות וראינו ספורטאיות על ועדיין הפער נראה עצום. וזה למרות חשיפה גדולה בטלביזיה. במקצועות אישיים כמו אתלטיקה, שחייה וטניס יש עניין מסוים שמשתנה אבל אלו ענפים שלא משחקים בהם כל יום. אף ספורט קבוצתי לא סוחף אחריו אוהדים והבעייה היא באיכות כנראה.

Ljos 9 במרץ 2016

בבונדסליגה הגרמנית (לנשים) יש ממוצע קהל דומה מאוד לליגה החמישית באנגליה (לגברים). אז האיכות לא נראית לי כמו הסיבה המרכזית.
ובקשר לחשיפה הגדולה בתקשורת – אני יכול לדקלם מזכרון את ההרכב המלא של נבחרת הונגריה למונדיאל 54', אבל בכדורגל אני אוכל בקושי למלמל משהו על מיה האם, מרתה וסילבי ז'אן.

גיל 9 במרץ 2016

ליגה חמישית זה טוב או רע? אני מניח שיש עניין מסוים מקומי אבל כמו שאמרת, זה לא משהו שחובבים נייטרלים עוקבים באופן רציף.

Ljos 9 במרץ 2016

כל מילה.

איציק 9 במרץ 2016

נחשון, יש הרבה בדבריך אך עדיין יש שני דברים שמציקים לי:
1. גם בקהל יש מעט מאד נשים, ואפילו אם תיקח אתלטיקה או טניס, כמות הצופות לא זניחה אך פחותה בהרבה מאשר צופים. כלומר אם הנשים מתעניינות בספורט נשי, אז מה לנו הגברים כי נלין. אפשר כמובן לומר שגם כאן צריך לבוא שינוי, אבל את זה אולי הייתי מקבל בכדורגל הנשי אך לא בטניס.
2. נראה שאתה יוצא מתוך הנחה שכל ספורט "גברי" מתאים לנשים. אולי זה נכון לאתלטיקה אך לא לכדורגל? אולי אין לנשים עניין בכדורגל לא בגלל החינוך כי אם מסיבות אחרות? אולי הן מעדיפות ספורט אחר, וראה הפרדה בין המכשירים בהתעמלות מכשירים; ראה מקצועות נשיים גרידה כגון התעמלות אמנותית ושחייה צורנית. כלומר, אולי כדאי תחילה לברר אצל הנשים מה הן רוצות, או יותר נכון, לתת להן בעצמן לברר זאת ולהקים את הענפים שלהן.

גל ד 9 במרץ 2016

קודם כל אתה יוצא מנקודת הנחה שהן בעצמן יודעות מה הן רוצות, שזה די מנוגד למידע האנקדוטלי שיש בידי.

אבל ברצינות, הנקודה החשובה במה שנחשון כתב היא שהעניין בספורט נוצר בשנים ההתפתחותיות. לנשים היום לא היו הרבה ספורטאיות שיכלו לשמש להם מושא להערצה, גם כי לא היו הרבה ספורטאיות ברמה גבוהה, וגם כי החשיפה של אלו שכן היתה פחותה. אז מן הסתם לנשים הללו יש פחות עניין בספורט נשי. לנערות היום יש קצת יותר, אבל גם ספורטאיות ברמה גבוהה יחסית לא זוכות לחשיפה של ספורטאים בינוניים.

נראה לי שבכדי להניע תהליך יש צורך להגביר את החשיפה לספורט הנשי, גם אם לכאורה זה לא מעניין אף אחד, כדי לראות איזו השפעה תהיה לכך על הדור שמתפתח עכשיו.

shohat 9 במרץ 2016

אני מתייחס לטיפוח הספורט הנשי באופן שוויוני באופן כללי, ולהסבר כי רמת העניין איננה נתון סטטי אלא קשורה לתפיסות ולהזדמנויות קיימות, ונתון לשינוי.
אני לא טוען שהכרחי שהספורט הנשי יתבסס על הענפים הפופולריים בקרב הגברים ובוודאי שאין סיבה או צורך להגדיר זאת.
מצד שני, שיעורי ההשתתפות בכדורגל וכדורסל נשים בתיכונים ובמכללות בארה"ב, למשל – היכן שהזדמנות ותמריצים קיימים – מעידים שיש עניין, ושיש די בנות שלא רוצות שנתייג את הספורט הנשי כהתעמלות מכשירים, שחיה צורנית ושאר "מקצועות נשיים גרידא".

Oded 11 במרץ 2016

נחשון – מסכים עם הרוב ובעיקר עם התמיכה בספורט העממי ובתשתיות והקצאת משאבים. אשמח לדעת מה התועלת שאתה רואה בספורט המקצועני לנשים.
אני גר בארהב כרגע ונשים עוסקות כאן המון בספורט לא מקצועני (בקרב המעמד הבינוני ומעלה, לא מכיר את שאר שכבות האוכלוסיה). לא ממש ברור לי מה יתרום להן או לחברה אם יהיו יותר ספורטאיות מקצועניות או שהחשיפה להן תגבר.

נחשון שוחט 11 במרץ 2016

זו שאלה טובה עודד.
אני מגיע לדעה שונה בהתאם לזווית שממנה אני מסתכל/ השאלה שאני מציב.
כשאלה של שוויון אין בעיניי סיבה שהזדמנויות ותמריצים יהיו נתונים לגברים בלבד, ושאשה שמשקיעה שנים של עבודה קשה כדי להגיע לרמת עלית/ מצוינות תידרש להיות חובבנית כאשר מאות גברים ירוויחו מיליונים (ברור שיהיו הבדלים שמבוססים על פופולריות, היצע וביקוש, אבל זה לא שולל פיתוח ספורט מקצועני, וישנם ענפי ספורט בהם הפערים פחות קיצוניים).
כשאלה של אידיאל הספורט החובבני לעומת אידיאל הספורט המקצועני (שיש בו יופי, רמה ועניין אבל גם שחיתות,ציניות וסמים) – אני יכול להתחבר לדברים שלך. נדמה שבאיזשהו מקום אבד האיזון.

Oded 11 במרץ 2016

תודה, זוית מעניינת

אזי 9 במרץ 2016

עניין לספורט (אצל הקהל הרחב, ולא עכברי ליגה שביעית כמוך) מתבסס על שלושה דברים:

1. קרבה לספורטאי/קבוצה – הזדהות
2. רמה גבוהה – מקצועיות
3. עניין ציבורי – אפקט העדר

1. אנשים קודם כל מתחברים למה שקשור אליהם.
זה למה הנטייה היא לאהוד את הקבוצה של העיר שלך, או קבוצה ששיחקת בה. זה למה כדורגל הנבחרות מצליח כל כך.
הרוב הרחב של צופי הספורט הם גברים. אני מניח שבגלל זה הם מתקשרים יותר לספורטאים גברים.
כי אפשר להזדהות איתם.

2. אנשים גם אוהדים ספורט ברמה גבוהה.
צ'פמיונס, ליגה אנגלית, NBA, כולם רואים את זה כי זאת הרמה הכי גבוה שיש.

3. עניין ציבורי.
ככל שידברו יותר על משהו, יותר אנשים יראו אותו.
אשתי לפעמים יודעת על משחקים של ברצלונה למרות שהיא לא יודעת להבדיל בין כדור לשחקן.
אבל מדברים על זה ומפמפמים את זה, אז יודעים על זה ורואים את זה.

אלו שלושת הבעיות של ספורט הנשים.
הן לא עומדות באף אחד מהקריטריונים כרגע

עופר פרוסנר 9 במרץ 2016

יאפ

גאזה 9 במרץ 2016

פוסט מעניין ומעורר מחשבה, פרוסנר.
בשבילי לפחות, ספורט קבוצתי הוא "גברי" או "מאצ'ואיסטי" הרבה יותר מהספורט היחידני. אני צופה בהנאה בתחרויות אתלטיקה או טניס נשים. כדורגל וכדורסל? הגרסה הנשית נראית לי חיוורת ומשעממת. כנראה שזה שילוב של הרגל+ כל הסיבות שצויינו פה מעלי

איציק 9 במרץ 2016

אם להסתכל על זה בצורה יותר רצינית מבחינה בריאותי אז ברור שזה חיובי שנשים לא עוסקות בספורט. קראתי באתר רפואי (לא זוכר את כתובתו) שספורט מאד לא בריא. כל אדם נולד עם כמות מוגדרת מראש של פעימות לב, וכשהן מסתיימות האדם נפטר. פעילות ספורטיוית מגבירה את קצב פעילות הלב וגורמת לסיום מהיר של הפעימות המוקצות ובכך מקצרת את החיים. כנראה זו גם אחת הסיבות למה הנשים חיות כ-5 שנים יותר מהגברים בממוצע.

אריאל גרייזס 9 במרץ 2016

אתה חייב להוסיף חיוך בסוף שלא ידעו שאתה רציני

פאקו 9 במרץ 2016

הוא צריך להוסיף את זה ליד השם שלו.

shohat 9 במרץ 2016

איציק, יש בעיה אפילו בלוגיקה של הבדיחה (כמות מוגבלת מוגדרת מראש של פעימות לב).
בשעה אחת של פעילות נניח דלתא של 80 פעימות כפול 60 דקות. (זה הפעימות אסטרא ליום של אדם שעושה ספורט).
אבל ב-23 שעות הנותרות נניח שיפור של 20 פעימות לדקה לפחות (שיפור בדופק המנוחה ושיפור בקצב עליית הדופק במאמץ שגרתי כמו הליכה או עלייה במדרגות). דלתא של 23 כפול 20 כפול 60. (זה הפעימות שאדם שעושה ספורט חוסך).
לא מאמין שעניתי לזה… :)

איציק 9 במרץ 2016

אתה מבין, יש לי 6 שעות הרצאה ברצף אז אני נכנס בעשר דקות הפסקה, זורק שטות וחוזר ללמד. אתה אשכרה ישבתה וחישבת… בן-אדם, יש לך זמן פנוי.
:-) ענק

אריאל גרייזס 9 במרץ 2016

זה בסדר, 6 שעות הרצאה – אתה כבר קיבלת את העונש שלך..

איציק 9 במרץ 2016

מילא אני, אבל למה זה מגיע לסטודנטים?

איציק 9 במרץ 2016

קצת יותר רציני, בשנים שהיתי שחיין היה לי דופק מנוחה של 46 ובאימון בבדיקות דופק היה לי בין 180 ל-240. עכשיו אני פדלאה ויש לי דופק 64-66. אני לא בטוח שהחישוב שלך מדויק, עד להפסקה הבאה שלי נסה בבקשה לבדוק :-)

אריאל גרייזס 9 במרץ 2016

זה לא חוכמה, דופק המנוחה יורד עם הגיל. אם לא היית שחיין בגיל צעיר, היה לך דופק מנוחה של איזור ה-70-80

shohat 9 במרץ 2016

דופק המקסימום יורד עם הגיל. דופק המנוחה לא בהכרח. הוא בעיקר תלוי ברמת הכושר (נפח פעימה של הלב).

shohat 9 במרץ 2016

אני מוכן להמשיך לשחק (מה אכפת לי).
א. לפי המספרים שלך שלך דלתא עד 200 בשעת הפעילות היומית. דלתא 23*20 (460) (שניהם כפול 60 דקות) בשאר היממה.
הפער המשמעותי (פחות פעימות סה"כ ביממה) עדיין לטובת איציק הספורטאי הרציני על פני איציק הפדלאה. על פני שנים זה במכפלות.
ב. לא היית על דופק 240 למשך שעה רצופה (זה כבר צ'אק נוריס), אלא רק לפרקי זמן מאד קצרים שאחריהם הדופק ירד. והדלתא לחישוב היא לא ביחס לדופק המנוחה שלך אלא ביחס לדופק הממוצע היומי של אדם שאינו פעיל.
ג. נכנע?
ד. תהנה בהרצאה! זרוק חידה לסטודנטים.

איציק 9 במרץ 2016

דופק מנוחה מלאה זה לא אפס?

shohat 9 במרץ 2016

גם כשאתה נח הלב עובד. דופק מנוחה הוא הדופק שאתה מודד מיד כשאתה מתעורר ביקיצה טבעית. שיא גינס הרשמי הוא 27. למיגל אינדוריין היה 28. רוב האוכלוסיה הבוגרת בטווח של בין 60 ל-100.

ישי 9 במרץ 2016

בסוף נפלת ולקחת אותו ברצינות

shohat 9 במרץ 2016

ככה בזמן פציעות הכניס לי. במתפרצת.

איציק 9 במרץ 2016

שמעתי שהרבה יותר קר ואפילו באמצעים ביתיים לעצור דופק מאשר לחדש את פעילותו.

Ljos 9 במרץ 2016

תלוי עד כמה נינוח אתה. נניח, במנוחת עולם.

7even 9 במרץ 2016

יש לי שאלה.
מישהו הכיר פעם נשים שצופות בכלל בכדורגל / כדורסל נשים(שני ענפי הספורט הכי פופולארים אצל נשים וגברים?
לא זכור לי שכלל הבנות/נשים שאי פעם הכרתי – ביסודי, בחטיבה, בתיכון, בצבא, אחרי הצבא, כולל אשתי, ההורים שלי וסבתות שלי ז"ל,
צפו אי פעם במשחק כדורגל או כדורסל נשים.

איציק 9 במרץ 2016

ראיתי המון נשים במוסרמיל, זה ממש קרוב למה ששאלת…

YG 9 במרץ 2016

כן, אמא שלי..

גיל 9 במרץ 2016

השינוי צריך להיות בריכוז המאמץ בענפי ספורט ספציפיים וגם יצירת ענפים ייחודים לנשים. מה לעשות שבתור אוהד, יש לי זמן מוגבל לצפות בספורט ואם אין לי קשר אישי או רגשי במיוחד לקבוצה או שמדובר בטורניר חשוב, אעדיף לצפות בספורט גברי לרוב.

בני תבורי 9 במרץ 2016

אני מאוד סקרן לשמוע את תגובתו של אחיך הגדול למשפט הזה: "…ושנינו גדלנו די דומה והעדפות שלנו בספורט הן לא מאד שונות"

משיח 9 במרץ 2016

אמרו לפני אבל אוסיף בענפים טניס/גודו/MMA/אתלטיקה לסוגיה/שחיה ובטח שכחתי כמה, ספורט הנשים מעניין אותי לא פחות מהגברים, כדורעף אפילו יותר..

נ.ב.
איציק שטויות לפנתיאון

חיים הצהוב 9 במרץ 2016

אני דווקא חושב שיש התקדמות בספורט נשי אבל זה בעיקר נוגע לספורט אישי ולא קבוצתי.
בהקשר של ספורט קבוצתי,כבר כתבתי פה פעם שכשהייתי בן14 שיחקתי בלם ושיחקנו מול הבוגרות של הפועל תל אביב עם סילבי זאן בשיא הכושר, ניצחנו וסילבי לא ממש עשתה עליי רושם ולא הקשתה עליי.
זה הסיבה שספורט קבוצתי לא מעניין, ההבדלים ברמות הם פשוט גדולים מדי, אתה תלך לראות משחק של מכבי ברלין אבל סביר להניח שמשחק של מכבי ברלין גילאי 14 לא יעניין אותך וזה פחות או יותר הרמה של כדורגל נשים.

אריק י. 9 במרץ 2016

בני ציפר צריך להכות על חטא ולקנות קבוצת כדורגל נשים בישראל לדעתי

Amir A 11 במרץ 2016

בני ציפר אידיוט. והעורך שלו אידיוט גם כן. ואני לא מבין איך שניהם לא נמצאים עדיין בתור ללשכת העבודה.

Comments closed