קדימה אייסבארן, לאליפות!

על הוקי קרח, הספורט הכי כיפי שיש לצפייה במגרש, ועל איך התאהבתי בו ובקבוצת דובי הקוטב הברלינאית

מחר, שלישי ב-19:30 שעון גרמניה, תתחיל קבוצת ההוקי קרח של ברלין, דובי הקוטב (אייסבארן), את המסע שלה לעבר תואר ליגת ה-DEL. אני מניח שרוב הקוראים שלי מתעניינים יותר בפלייאוף של מכבי שמתחיל הערב מול בית"ר ירושלים, ורוב רובם גם לא ממש מבינים או אכפת להם מהוקי קרח – וחבל.

חבל כי בהוקי קרח יש הרבה מאוד פתרונות לתחלואים של כדורגל, ובראשם הבעיה העיקרית של המשחק הפופולרי ביותר בעולם: ב-95% מהמקרים הוא פשוט משעמם. ואני לא מדבר דווקא על שיטות הליגה השונות או המיעוט בכמות הקבוצות שזוכות בדבר באליפויות, אלא דווקא על הדבר עצמו – המשחק.

כי אם אנחנו זוכרים שהמטרה בהוקי ובכדורגל היא דומה בסופו של דבר – להכניס כדור או פאק אל תוך השער, הרי שבהוקי עושים את כל העניין הזה הרבה יותר טוב. וגם אם נעזוב את הדברים שלא ישתנו בכדורגל כמו כמות השחקנים או גודל השערים או העובדה שאין חוצים – הרי שיש דברים אחרים בהוקי – כל נושא הפאוור פליי (שחקן שמורחק לזמן מוקצב), והחילופים המהירים בין שחקנים – ובעיקר העובדה שהמשחק לא עוצר וזמן לא מתבזבז – גורמות לכך שהוקי הוא משחק שכל הזמן קורה בו משהו. כל הזמן. ובכדורגל יש הרבה זמן מת.

ולכן הוקי הוא תמיד כיף. גם אם המשחק לא מאוד קובע – והוא בדרך כלל כן קובע – יש 14 קבוצות בליגה הגרמנית, כשש הראשונות הולכות לפלייאוף ומקומות 7-10 משחקות במיני פלייאוף של הטוב משלושה משחקים. ברלין סיימה את העונה מקום שני, מה שאומר שאם היא ורד בול מינכן יגיעו לגמר, לא יהיה לה יתרון ביתיות – אבל עד אז – כן.

אני מספר לכם את כל זה כי אני באמת אוהב את המשחק הזה. אני לא לגמרי מבין את כל החוקים, ועדיין לא קולט את הנבדלים ואת העבירות השונות, אבל בבסיס שלו, משחק שבו אתה פשוט צריך לשבת ולצפות ולהבין בלי יותר מדי בעיות, הוא דבר נהדר. גם האולם הנהדר שבו משחקים הדובים, לא מזיק.

12837779_10154078180102783_1801209857_o

אבל יש משהו שמבדיל אותם בין שאר ענפי הספורט הסינטטיים שאותם משחקים באולם בברלין. תראו, הגרמנים מאוד אוהבים ספורט – כדוריד חזק, כדורעף הולך בסדר, לאלבה יש אוהדים וכדורגל לא צריך להסביר יותר מדי, אבל יצא לי לראות כאן גם פוטבול אמריקאי ולראות ילדים משחקים לאקרוס, ובחורף יש כדורגל אולמות, וזה בלי כדורעף חופים שמשחקים פה בלי חוף, ושלל ענפי ספורט שונים שהאנשים כאן משחקים בשביל הכיף בכל חלקת דשא או מגרש פנוי. בכדורגל זה אפילו יותר מטורף – כשבכל יום בשבוע אפשר לראות משחקים בליגות למקומות עבודה או בליגות עד גיל 60 ואפילו 70 וכדורגל נשים וכדורגל נערות, ובאמת, אם אתם רוצים אתם יכולים לראות כדורגל בכל יום באיזה שהוא מגרש בברלין.

אבל מלבד הכדורגל שבא עם מסורת של אוהדים, וקצת הכדוריד, ואפילו שלכל מועדון (כולל הכדורעף) יש אולטראז משלו – ההוקי זה הספורט היחיד מחוץ לכדורגל שבו יש תרבות אוהדים רצינית, לפחות בברלין. זה קשור לזה שהקבוצה היא המשך ישיר של דינמו ברלין, אחת משתי הקבוצות של הליגה המזרח גרמנית (הליגה עם מספר הקבוצות הקטן ביותר בהיסטוריה, אוהבים להתגאות האוהדים של הקבוצה), ובמקום לעשות מה שאולי היו עושים במקום אחר אחרי מיתוג מחדש, בקבוצה מקבלים את ההיסטוריה ודגלים של דינמו תלויים באולם, ולכן גם האוהדים באים עם מדים של הקבוצה, ושרים שירים של הקבוצה.

ויש להם כמובן גם קורבה ביציעי עמידה, שעושה הרבה מאוד רעש במשחקים ומגיעה למשחקי חוץ – אני הייתי במשחק החוץ של הקבוצה בוולפסבורג בעונה שעברה, והיו שם 2000 אוהדים באולם של 4000 מקומות – האווירה הייתה אדירה.

Eisbaeren_a

אז אוהדים + אווירה + משחק שקל להתחבר אליו, גרמו לי להתאהב. אני בודק את התוצאות כשאני לא הולך למשחקים, (שזה הרוב, יש 52 משחקים בעונה הרגילה, כל קבוצה משחקת מול כל קבוצה פעמיים, והמשחקים כמעט תמיד בימי שישי ובימי ראשון. ויש גם פאב אוהדים שנמצא לא רחוק מהאיצטדיון, ויש הרבה מאוד מסורת שדי כיף להתחבר אליה.

תמיד חשבתי שאם אעבור לגור בעיר אחרת אעשה מנוי לקבוצת הכדורגל המקומית, ואהפוך להיות אוהד שלה. ובברלין, אני מאוד מאוד אוהב את אוניון, ומשתדל ללכת למשחקים כשאני יכול, כי זה באמת כיף גדול. אבל אם משחק של אוניון נופל על משחק של מכבי או ארסנל, הבחירה די ברורה מה אני אעדיף לראות. והיא גם עזרה לי להבין שאני אף פעם לא אצליח להתרחק באמת מהירוקים, ושלעשות מנוי לקבוצה אחרת זה משהו שאני עדיין לא מוכן אליו. א-ב-ל, הקשר עם דובי הקוטב הלך והתהדק, ואני יכול לקרוא לעצמי אוהד -תואר שאני לא נותן בקלות יתרה.

ככה שאם אתם מגיעים לברלין בחודש הקרוב, תעשו בדיקה של לוח המשחקים ותלכו לראות הוקי – זה משחק שללראות אותו במגרש יש השפעה מכרעת על האם תתאהבו בו או לא. ועד אז, יאללה אייסבארן לגביע!

דה בראקטס חוזר!
מה שאני לא אוהב בפרשת שראפובה

10 Comments

עדי אבני 14 במרץ 2016

יותר מהכל אני מקנא בכמות הזמן הפנוי שלך, שמאפשר לך גם וגם וגם

בני תבורי 14 במרץ 2016

אם הם משחקים בבית כשאני מגיע אנחנו הולכים למשחק.

יואב בורוביץ' 14 במרץ 2016

הייתי כמה פעמים במשחקי הוקי, NFL וגם קולג'ים, ואף פעם לא התאהבתי. דווקא כשאני בקנדה די נהנה לראות משחקים בברים (אבל זה היה בעיקר משחקי פלייאוף/סטנלי קאפ חשובים או משחקים שהימרתי עליהם, ואז באמת היה כיף לראות את המשחק). אבל סתם כך ללכת למשחק, אף פעם לא באמת נהניתי.

יואב בורוביץ' 14 במרץ 2016

NHL כמובן (:

אריאל גרייזס 14 במרץ 2016

דווקא הוקי הוא משחק שההנאה במגרש עולה עשרות מונים על לראות משחק בטלוויזיה

יואב בורוביץ' 14 במרץ 2016

הייתי בכמה וכמה משחקים בבוסטון וניו יורק, בפליט סנטר ובמדיסון סקוור, ולא התלהבתי מדי מהאווירה. וגם אם יש אווירה, זה חולי הוקי שמתלהבים מדברים שאני לא התלהבתי מהם. אבל בבוסטון גם הקולג' הוקי נחשב לפופולארי, ומצמיח לא מעט שחקני NHL, ולהפתעתי גם לא נהניתי במשחק BU שהייתי בו כולל מהאווירה. בקיצור, לדעתי צריך לראות הוקי בקנדה. זה עוד לא יצא לי לעשות.

עופר פרוסנר 14 במרץ 2016

לאו בברלין

יואב דובינסקי 15 במרץ 2016

הייתי בהרבה משחקי הוקי בקנדה. זה נחמד, אבל לא התאהבתי במשחק. גם לפעמים מאוד קשה לראות את הפק מהיציע.

פאקו 15 במרץ 2016

בדיוק הבעיה הגדולה ביותר של המשחק הזה. צפיתי מעט בהוקי קרח (הרבה באולימפיאדות החורף), ודי נהניתי מהמשחק – כל עוד הצלחתי לראות את הפאק. הבעיה שדי מתיש לעקוב אחרי זה, וזהו לדעתי חסם הכניסה הגדול ביותר לאהדה של המשחק.

עומר 16 במרץ 2016

לפני כשנתיים הייתי במשחק של אריות פרנקפורט (אז בליגה השלישית, אין לי מושג אם התקדמו מאז), ונהנתי בטירוף. גם מהמשחק ובעיקר מהאווירה והאוהדים (גם שם היה יציע אולטראס).

Comments closed