מרץ כאן. והוא משוגע.
בכל שנה, לקראת השבוע השני של חודש מרץ, מגיע העיקצוץ הזה.
בדיוק כשב-NBA מתחילים לחשב מיקומים אחרונים לפני הפלייאוף, כשגרג פופוביץ' מתחיל לחלק דקות לכוכבים הזקנים שלו בסן אנטוניו ולברון ג'יימס משחק כאילו אין עייפות בעולם, כובד המשקל עובר לשלושה שבועות למקום אחר. לאקשן האמיתי.
מיליוני חובבי כדורסל מסתנכרנים אל המקום בו הספורט שב להיות אושר מזוקק ומענג. בעוד שב-NBA מרבית האוהדים מגיעים לבילוי משפחתי ומתרכזים בלרקוד עם הקמע של הקבוצה ולצעוק D-Fence בהגנה, טורניר המכללות מפזר קסם מסוג אחר. 'באזר ביטרס' מנצחי משחק, אופוריית הניצחון והזכות לשרוד ולשחק יום נוסף – ומנגד, הפסדים גומרי עונה, גומרי קריירות קולג'ים, גומרי קריירות בכלל.
68 קבוצות. 21 יום. 63 משחקים. עונג צרוף.
טום איזו, מאמנה האגדי של מישיגן סטייט, אמר פעם: "הדבר הכי גדול במאר'ץ מאדנס זה שקבוצה שאף אחד לא שמע עליה יכולה להגיח משום מקום ולבעוט לך בתחת. ושנייה אחרי זה, כשאתה עוד מנסה להבין מאיפה זה הגיע, אתה כבר החדשות של אתמול. וזה הדבר הכי יפה שיש".
בניגוד לשנה שעברה, בה קנטאקי סומנה כפייבוריטית הגדולה ללכת עד הסוף (ובאופן מפתיע, אכן הלכה עד הסוף), השנה הקרב פתוח כפי שלא היה מזמן. חמש קבוצות זכו להחזיק בטייטל של המדורגת ראשונה במדינה, דירוגים שהתחלפו על בסיס שבועי כמעט – וברגע שהטורניר עצמו מתחיל, גם את הדירוגים, כמו את התחזיות, אפשר לזרוק מהחלון.
כי אם במהלך העונה כל קבוצה משחקת באולם האולטרה ביתי שלה, בטורניר עצמו הקבוצות משחקות לרוב במגרשים נייטרליים שנקבעו מראש – מה שמסייע לקבוצות בינוניות או חלשות (מי אמר באטלר ולא קיבל?) להשתחל לשלבים הגבוהים.
ופה מתחיל הכיף. עם המדורגות הבכירות שעפות כמו כלום בסיבובים המוקדמים, עם תחושת הסנסציה המרחפת מעל כל משחק, בכל פוזשן, עם הסיפורים האנושיים והאישיים של הכוכבים האלמוניים, שקונים את דקות התהילה שלהם בדם ויזע אחרי שהגיחו מאלמוניות מוחלטת אל אור הזרקורים, אולי בפעם הראשונה והאחרונה בחייהם.
וזו גם הזדמנות מצויינת לכוכבי קולג' גדולים להראות שיש להם את זה גם ברגעי האמת. כשהעונה מונחת על הכף. כי מה שהטורניר הזה עושה – זה נותן לכל אחד הזדמנות לזרוח, אבל גם שם לו על הכתפיים את כל הלחץ שבעולם כדי להוכיח לו שאין לו את מה שצריך בשביל זה.
אינדיאנה, דיוק, גונזגה, פלורידה, לואיוויל, מישיגן, ג'ורג'טאון, קנזס, פלורידה ומישיגן סטייט ינסו לא ליפול קורבן לסינדרלות בדרך לתואר הנכסף. כמות הכסף שתזרום בין המהמרים וממלאי ה-Brackets לפני הטורניר יכולה לממן את התל"ג של מדינה אירופית בינונית. מיטב הפרשנים יעיפו ספקולציות וניתוחים לאוויר. אבל אף אחד לא באמת יודע מי תיקח.
אז כל שנותר הוא לגלות מי ה-68 המאושרות שלוקחות חלק בריקוד הגדול, להתמכר לטירוף ולאנרגיות המחשמלות וליהנות מכל שנייה.
או כמו שדיק ויטאל – הפרשן הכי צבעוני בכדורסל הקולג'ים נוהג לומר – It’s awesome baby! With a capital “A”!
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
***
28 Comments
68 קבוצות, 63 משחקים? 67 משחקים, אני מניח.
63 משחקים בטורניר ועוד 4 משחקים על הזכות להעפיל לטורניר. (64 קבוצות בטורניר עצמו)
אין בראקט?
אני מבטל את המנוי.
+1
רק אל תבטל את המנוי!
יש לך אחלה בראקט כאן: http://www.marchmadnessaction.com/bracket.php
יש בראקט בהופס (hoops.co.il), כולם מוזמנים להצטרף לטירוף.
האמת היא שאני קצת מאוכזב מהפוסט. יש כאן את אוסף הקלישאות הגדול ביותר לגבי המכללות אבל אין כאן שום סיקור רציני של הטורניר והמועמדות. וגם אם הטורניר מושך את מירב תשומת הלב, דווקא השנה הנבא עדיין יככב, במיוחד אם מיאמי יתקרבו לשיא הניצחונות הרצופים של הלייקרס.
הי גיל. חשבתי תחילה לכתוב פוסט מקצועי יותר עם תחזית לקראת הטורניר, אבל באמת שקשה לנבא. כל אחת מהמדורגות הבכירות מועמדת כמובן, וגם אז – תמיד יכולות להיות הפתעות בדרך. לכן התמקדתי דווקא בקסם של הטורניר ובכיף שסביבו, פחות בניתוח מקצועי נטו. סורי אם התאכזבת.
טורניר המכללות בחודש מרץ זה הכיף הכי גדול שיש בספורט האמריקאי. אין תחליף לאטרף שרץ סביב הטורניר הזה. תענוג.
מארץ׳ מאדנס זה הכיף הכי גדול בספורט האמריקאי. אין תחליף לאטרף הזה בשום מקום אחר. תענוג.
הייתי בטורניר בשנה שעברה בפיינל פור כשקנטאקי לקחו. אווירה משוגעת שהזכירה משחקים מטורפים ביוון או בטורקיה. השנה אני הולכת על אינדיאנה. אול דה וויי.
דיק ויטאל האחד והיחיד. מלך!
גיל, ניו מקסיקו כאלה טובים או שהפרשנים מתלהבים מהם כי אף אחד לא מממש ראה אותם מספיק?
מעולים, אנחנו הולכים עד לפיינל פור (או עפים בסיבוב השני). יש להם הגנה מעולה אבל ההתקפה נתקעת לפעמים. מצד שני, הם קולעי עונשין מעולה וגם שלשות אז לך תדע.
יש להם את בראקט די נוח.
מגונזגה אני בכלל לא מתלהב וגם השאר קבוצות נוחות אם וכאשד. נקווה שיצליחו לעשות את המקסימום השנה.
גונזגה עושים פיינל פור השנה. לא יעזור לאף אחד! קלי אוליניק שולט!
גיל, לניו מקסיקו יש התקפה בעייתית. בטורניר הזה באמת שאי אפשר לפסול כלום, אבל קשה לי לראות אותם מגיעים לפיינל פור.
יש להם קולעי שלשות מעולים וכאמור, קולעי עונשין מעולים. הם אולי לא הקבוצה הכי התקפית אבל אם הם מצליחים לשמור את היריבות על 50-60 נקודות יש להם סיכוי סביר לנצח.
יש להם יתרון אחד על מדורגות גבוהות מהמיד-מייג'ורס בשנים האחרונות – החטיבה שהם מגיעים ממנה הייתה חזקה מאוד השנה כך שהם מגיעים לטורניר עם לא מעט משחקים מול real competition ולא אחרי טיול של 5 חודשים.
ועדיין אני רואה אותם עפים מהר יותר מהקרדיט שהוועדה נתנה להם.
אכן התחרות שלהם הייתה קשה יותר משל רוב הקבוצות. הם מקום שני בRPI וקושי התחרות והחטיבה שלהם היא הכי גבוהה בRPI. אם זה יתבטא בטורניר או לא את זה עוד נראה.
לדעתי זו השנה של גונזגה. מאז ימי סטוקטון לא היתה להם קבוצה כזאת והשנה הם נראים יציבים בעיקר מנטאלית. יש שם כמה צעירים מבטיחים וקבוצה שיכולה ללכת עד הסוף של הסוף.
אחלה פוסט. אהבתי. מתמצת במדויק את הקסם שיש בטורניר הזה. שלא לדבר על המעודדות הכי שוות בעולם. גרתי 10 שנים במישיגן והטירוף שם שובר שיאים. חבל שלא משדרים יותר משחקים כאן בארץ.
Go Blue!
מקווה שה-fresh five יתאוששו מהחודשיים הקשים שעברו עליהם.
מי שמהמר נגד דיוק וששבסקי שם נפשו בכפו! האליפות צבועה בכחול השנה!
גלעד, סחתיין על האופטימיות. אבל אני הולך נגד דיוק. הם לא יקחו כי הם פשוט לא מספיק טובים להערכתי. אם בכל זאת אני צריך להמר – הייתי הולך על אינדיאנה או קנזס.
ביל סלף עושה עבודה מצוינת העונה בקנזס ובן מקלמור נותן עונה גדולה יחד עם ג׳ף וויטני בשילוב גארד-סנטר קטלני. יהיה מעניין לראות אותם בטורניר השנה.
יאללה שיתחיל כבר. הולך להיות טורניר אש השנה. קנזס הולכים בגדול.