
ביום רביעי צפיתי במשחק הידידות בין גרמניה ואיטליה. הרבה קולות פה בדה באזר קראו למשחקי הידידות מיותרים, או חסרי משמעות. צריך אבל להבדיל בין משחקי ראווה, כמו אלה של נבחרת ברזיל בדרך כלל, ומשחקי ידידות. למען האמת, משחקי הראווה של ברזיל ממלאים גם הם תקפקיד חשוב עבור המאמן הברזילאי, שמנצל אותם לבדוק שחקנים שמשחקים באירופה ואיך הם משתלבים במערך של הנבחרת. זה היה למשל משחק חשוה עבור רנאטו אוגוסטו מלברקוזן, מצטיין בליגה אבל ללא השפעה של ממש על מהלך המשחק נגד צרפת. עבור מאמן נבחרת רציני כמו יוגי לב מהווה משחק ידידות כזה מעין מדחום לבדיקת בריאות הנבחרת, והזדמנות לשלב כוכבים צעירים חדשים, להכניס אותם לסגל ולהתחיל בתהליך השילוב שלהם, גם החברתי וגם בחשיבה הכדורגלנית של הנבחרת.
עכשיו, יש משחקי ידידות שאף פעם לא יהיו משחקי ראווה. גרמניה נגד איטליה הוא אחד מהם. אלו שני סוגי כדורגל שמתמודדים זה מול זה כבר דורות. מצד אחד שני הצדדים מרבים לבוז זה לזה, על הכדורגל הפיסי אך לא אינטיליגנטי של הגרמנים, ומצד שני על הכדורגל האיטי וההגנתי של האיטלקים מצד שני. אבל יש הרבה מאד הערכה בשני הצדדים. ומאז קרל-היינץ שנלינגר במילאן –הוא נקנה אגב על ידי רומא, ואף שיחק שם עונה אחת וזכה בגביע- יש גם תחלופה יפה של שחקנים. בעיקר מגרמניה לסריה A. אנדריאס ברמה, הנס-פטר בריגל, לותר מתיאוס, שטפן אפנברג, אוליבר בירהוף, תומאס הסלר, יורגן קולר, יורגן קלינסמן, אנדריאס מלר, קאלה רומיניגה ורודי פלר, הם כמה שמות שעולים לראש. דווקא הכיוון ההפוך בשנים האחרונות לא כל כך הצליח, אנדריאה ברזאלי, מאורו קאמוראנסי, ועוד כמה נכשלו בבונדסליגה. ההסטוריה של המפגשים מאד טעונה. בטח מאז ניצחה איטליה באופן משכנע את גרמניה בבית בחצי גמר המונדיאל 2006. וכם לפני כן, בגמר של 82, או ב4-3 הבלתי נשכח ממקסיקו 70. מעולם לא ניצחה, אגב, גרמניה את איטליה בטורניר בכיר, ומזה 16 שנה היא לא ניצחה את האיטלקים בכלל. בכל אופן, ההערכה והיריבות הן הדדיות ונטועות עמוק. לכן גם המשחק היה בלתי ידידותי בעליל.
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
בייחוד המחצית הראשונה היתה אינטנסיבית, עם אגרסיביות נאותה, עם יכולת אישית מצויינת וכל מיני חידודים טקטיים. אבל עליהם בזמן אחר. דווקא נבחרת איטליה סיקרנה אותי מאד, אחרי המונדיאל האיום שלה, והמעבר לפראנדלי המאמן ההתקפי. אז ראיתי את קאסאנו המעולה, משתלב יפה עם פאציני, אחרי הכל הם שיחקו יחד בגנואה –כלומר אצל סאמפה- אבל פאציני עצמו לא היווה איום על השער הגרמני. המעויין המסיבי של איטליה עם ארבעה קשרים בעלי יכולת התקפית –מונטוליבו, מאורי, דה רוסי ותיאגו מוטה- היה די מרשים, אבל חלש הגנתית. קייליני, שעד היום לא גיבשתי דעה לגביו, היה בכל מקום, בהחלט שחקן מצויין, למרות חולשה מסויימת באחד על אחד. ג'יובינקו, שחקן שאני אישית מאד אוהב ולא מבין איך הוא לא מקבל יותר דקות משחק בליגה, נכנס לרבע שעה והרשים. אבל השיפור המרכזי היה עם הכניסה של בוריילו ורוסי כחלוצים במקום קאסאנו את פאציני. רוסי הסתבך לפעמים יותר מדי עם הכדור ולא היה אפקטיבי במיוחד, ובוריילו היה די בינוני – אבל הם איימו על השער. קאסאנו לפני כן נאלץ לרוץ מעלה מטה עם הכדור, אבל במחצית השנייה האיטלקים נראו יותר מסוכנים.
אבל יותר מכל הרשים אותי שחקן אחד. דניאלה דה רוסי.
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
סליחה על המוסיקה, אבל זה הקליפ הכי טוב שמצאתי.
כמובן שאני מכיר אותו מקודם, וגם אם לא הייתי מכיר אותו, שלו כבר דואג לכך מספיק בתגובות. אבל בנבחרת, עם מחיקתו של פירלו, דה רוסי מקבל מעמד שלא הייתי מודע אליו. הכל עובר דרכו, למרות שהוא בעמדה לא הכי מרכזית, כשחקן "חצי" בין המרכז לאגף שמאל. וזה לא רק שהכדורים עוברים דרכו. הוא מצוה עליהם, מחלק אותם, מכוון את המשחק. דה רוסי, הבנתי, הוא מסוג השחקנים האלה, שאתה פשוט צריך לראות אותם משחקים על המגרש. עצם הנוכחות שלהם, הפיקוד שהם לוקחים, הכריזמה הכדורגלנית שלהם, כל אלה חסרי תחליף. אין הרבה שחקנים כאלה. מיכאל באלאק הוא דוגמא. מי שלא רואה אותו משחק לא מבין לפעמים מה עושים ממנו שחקן עולמי. על המגרש ברור שהוא מושך בחוטים. פול סקולס הוא כזה. אפילו זידאן היה כזה זמן רב, לפני תשומת הלב העולמית אחרי הזכיה במונדיאל. בברזיל עולה לי לראש ריבאלדו. צ'אבי אלונסו בספרד ובריאל. יש מי שקרא להם "עוגנים". או "מנהיגים", אבל זה יותר מזה – אלה העכבישים. הם טווים את הקורים שלהם על המגרש והמשחק מתנהל בתוכם. אולי אתם לא אוהבים עכבישים, חוץ מספיידרמן, אבל צריך להעריך את מה שהם עושים.
16 Comments
זנדר- התייחסתי לכך פעם בגלובס. האיטלקים מימי רומא העתיקה יודעים איך להתייחס לגרמנים. באלימות חסרת פשרות כברברים נטולי אנושיות.
אכן. באותה תקופה טבע המצביא גריוס ליניקרוס את מטבע הלשון: "מלחמה היא פשוטה: 22 לגיונות רודפים אחרי פולשים, ובסוף הגרמאנים מנצחים".
LIKE
+1
טו-שה!
אתה מתכוון לומר, שזה מאז אלפיים שנה הדרבי של הלימס?
פיסקה ראשונה מצוינת עבור כל המקטרגים נגד משחקי הידידות
אנגליה ארגנטינה הוא גם אחד מאלה המיוחדים שאף פעם אינם משחקי ידידות.
תמיד בידור סוג א
וההיריבות המועדפת עלי
אנגליה ארגנטינה לא רע, גם ברזיל ארגנטינה לא. יש גם את גרמניה הולנד, רוסיה אוקראינה ואת אנגליה נגד רוב העולם.
בתור אחד שראה את דה-רוסי בערך 70 פעם במגרש בשלוש שנים שעברו,
הוא נסק כמטאור עד עונת 2007/8, בעונה שאחרי היה בנסיגה מסויימת,
בעיקר בגלל בעיות בבית, העונה שעברה היה חלק מהריצה של רומא בחלק השני, וסגירת הפער מאינטר עד מרחק נגיעה מאליפות והעונה נראה כאילו בפעם הראשונה הוא מבין שתפקידו להוביל את הקבוצה.
לאורך השנים הוא שיחק ליד מספר שחקנים להיה לו מה ללמוד מהם, אם זה טוטי בעניין המנהיגות, ואם פיזארו בראיית המשחק אם פרוטה בהבנת המתווה הקבוצתי.
ללא ספק יגדל להיות שחקן משמעותי, בעיקר בגלל שהתבגר.
תראה, הכרתי את דה רוסי כגאטוסו לעניים, עם אישיות גבולית ואמוציונאליות חסרת מעצורים. שזה נחמד אם הוא בקבוצה שלך, אבל לא עושה שחקן גדול. הוא הביא פתאום זינוק אדיר, לוקח אחריות,מנהל משחק, מראה אינטיליגנציה, ירחם השם! הוא כרגע לדעתי השחקן המרכזי השני של הנבחרת תחת פראנדלי אחרי בופון.
הנקודה בזמן שניתן היה לראות שהוא התבגר הייתה. דקה התשעים בגמר הגביע, כשטוטי נתן ספרינט לרגל של בלוטלי.
בוידאו רואים את דה-רוסי תופס את הראש הרבה לפני שפרנצ׳סקו מגיע לבלוטלי, הוא כבר יודע שהולך להיות בלגן והוא לא יכול לעשות כלום.
החלום הרטוב שלי זה שסר אלכס יביא אותו לאולד טראפורד, הוא מתאים למאנ יו כמו ככפה ליד.
אלון, סיימתי עכשיו לקרוא את הניתוח על צ'לסי, טורס והפייר פליי באתר שהפנת אליו ורק רציתי שוב לומר – תודה.